תָּא שְׁמַע = בּוֹא וּשְׁמַע.
מונח תלמודי המשמש פתיחה להבאת מקור (משנה, ברייתא, פסוק) המשמש כקושיה או כתירוץ או כהוכחה לדברי אמורא.
להרחבה:
של"ה כלל אלף: "מדרך התלמוד כשבא להקשות לאמורא מברייתא או ממשנה תחילה אומר מיתיבי וכשבא האמורא לתרץ הברייתא או המשנה ובא עליו המקשן להקשות ממשנה או ברייתא אחרת אומר תא שמע, כלומר אם הקושיא שהקשיתי תרצת אותה, תבוא ותשמע הקושיא שיש לי ממקום אחר ואל תדמה בנפשך שאין לי להקשות נגדך, אבל כשבא התלמוד להקשות בתחלה לאמורא אינו אומר תא שמע אלא מיתיבי, ולפעמים תמצא שבתחלה אומר ת"ש מפני שבתחלה הקשה קושיות אחרות מברייתא לאמורא אחר בלשון ת"ש, והשתא שמביא אמורא אחר ומקשה עליו מאותה ברייתא אומר ג"כ ת"ש".
בכללי הגמרא לרדב"ז (ק) ביאר שכאשר הקושיה היא ממשנה שנמצאת באותה סוגיה - תהיה הלשון "תנן", אך כאשר הקושיה היא ממשנה שנמצאת במקום אחר - תהיה הלשון "תא שמע".
