קַשְׁיָא = קָשָׁה
מונח תלמודי שמשמעותו: הקושיה נשארה ללא תירוץ.
במקרים בהם הגמרא הקשתה על דעה/דין מסויים ולא מצאה תירוץ, הרי שהגמרא מסיימת לפעמים את הדיון במונח "קשיא".
ברשב"ם (בבא בתרא נב ע"ב ד"ה קשיא) מובאות 2 דעות להבדל בין "קשיא" ל"תיובתא": נקטינן מרבותי ז''ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא ואעפ''כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא.
"קשיא דפלוני אדפלוני" - קשה משל פלוני על של פלוני, יש סתירה בדברי פלוני כי במקום אחד הוא אומר כך ובמקום אחר הוא אומר ההפך.
"קשיין אהדדי" - השמועות או המשניות סותרות זו את זו.
"קשו קראי אהדדי וקשיא נמי מתניתין אהדדי" - יש כאן קושיה מכתוב על כתוב וממשנה על משנה.
"קשיא הלכתא אהלכתא" - יש כאן קושיה מהלכה על הלכה, מצד אחד הלכה כפלוני ומצד שני הלכה כאלמוני החולק על פלוני, הא כיצד?
"קשיא רישא אסיפא" - יש סתירה בין ראשית המשנה וסופה. כגון כאשר ההתחלה מתאימה לשיטת חכם אחד, והסוף - לשיטת החכם החולק.