ביטוי תלמודי המשמש תשובה לשאלה מדוע נכתבה במשנה או בברייתא פיסקה המובנת מעצמה שאין צורך לפרשה. ומשיבים שזהו אחד מדרכי המשנה או הברייתא להקדים את המקרה הפשוט למקרה כבד ממנו ולעלות מן הקל אל הכבד, כדי להראות את החידוש שיש בדבר.
לדוגמא: המשנה אומרת, ששניים שהפקידו אצל אחד, זה מאה זוז וזה מאתיים זוז, וכשבאו לקחת את הפקדון, טען כל אחד שהוא הפקיד מאתיים, הדין הוא שהנפקד נותן לזה מאה זוז ולזה מאה זוז. והשאר "יהא מונח עד שיבוא אליהו". והמשנה מוסיפה: וכן שני כלים - אחד שווה מאה זוז והשני שווה אלף זוז, וכל אחד טוען שהוא הפקיד את הכלי היקר, הדין הוא שנותן את הכלי הקטן לאחד מהם, ומדמי הגדול נותן לחברו את דמי הקטן, והשאר "יהא מונח עד שיבוא אליהו". והגמרא אומרת על כך, שאף על פי שיכלו לכתוב רק את הדין לגבי כלים, וממנו נלמד את הדין לגבי מעות, מכל מקום נכתבו שני הדינים כדי להראות את החידוש שיש בדבר שדין זה קיים לא רק במקרה הפשוט של מעות, שלאחר שיתברר הדבר לא יהיה הפסד לבעל המאתיים; אלא אפילו בשניים שהפקידו שני כלים, שעל ידי שהמפקיד נותן לאחד מהם את דמי הקטן מתוך הגדול, גם כשיתברר הדבר לא יחזור הכלי בעינו לבעליו, גם כאן הדין כן.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)