כתב במשנת חכמים (למהר"ם חגיז אות סו) שהאמוראים היו מתנהגים במורא ופחד ודרך ארץ, וכשהיה התלמיד רוצה לומד דבר מה, היה קם על רגליו ואומר "רבי תרשני לומר דבר ממה שלמדתי", וכשהיה מקבל רשות היה חוזר לשבת ואומר את דבריו.
וזה פשר כפילות הלשון "יתיב רב פלוני קמיה דרב פלוני ויתיב וקאמר", והיינו יתיב פעם שניה לאחר שעמד וקיבל רשות.