לעושים לשמה
ברכות יז ע"א
"מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: (תהלים קיא, י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".
פירש רש"י:
"העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא - פירוש: שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר, דבפרק מקום שנהגו (דף נ', ב') אמרינן: רבא רמי, כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים, כאן - בעוסק שלא לשמה כו', והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו, וכן משמע בירושלמי דפירקין".
כדברי רש"י כתבו התוספות במקומות רבים.
וצריך להבין, מהו בדיוק ההבדל בין לקנטר לבין שיכבדוהו, מנין נלמד הבדל זה בדברי רבא, ומנין למד רבא זאת בפסוק.
אלא שרש"י דייק וכתב את עיקר כוונתו בתחילת דבריו: "שאינו לומד כדי לקיים". וכמבואר במפורש בדברי רבא: "ובועט באביו ובאמו וברבו". וכן לקנטר פירושו שמשתמש בחכמתו לעבור עברות – ההיפך ממה שנצטוה בחכמה שלמד.
ונלמד ממילת עֹשֵׂיהֶם המוסבת על המילים חָכְמָה ו-יִרְאַת ה', ואילו החכמה בלבד אם אינה מביאה גם ליראת ה', אינה שֵׂכֶל טוֹב, אלא רע.
פירוש "שלא לשמה" בדברי רבא פה הוא לשם ההיפך מהנצרך – לשם עברה. והעושה כך, נוח לו שלא נברא. וכך הוא הפירוש בדברי רבי בנאה במסכת תענית דף ז ע"א: "כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות".
ואילו "שלא לשמה" המוזכר בשאר מקומות פירושו שמכוין להנאת עצמו ולא לשם עברה, ובאופן זה יש תועלת, ויבא לכלל לשמה.
דברים אלו אינם כדברי שו"ת הרמב"ם סימן תנה שלא הבחין בין הממרות, ופירש שהעושה שלא לשמה למרות שנוח לו שלא נברא, אינו איסור, ועדיף שיעשה כן מאשר שלא יעשה כלל.
וראה עוד על כך:
סנהדרין דף קה ע"ב,
מסכת הוריות דף י ע"ב,
מסכת עבודה זרה דף ג ע"א.
