סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

 

ייחודו של קרבן פסח / הרב דוב ברקוביץ

פסחים סו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

התמיד הוא אב הטיפוס של הקרבן; הפסח הוא היוצא מן הכלל. שלא כשאר הקרבנות, האכילה בו היא עיקר ולא השחיטה. הפסח שייך למקדש ולמה שמחוצה לו, למרחב הלאומי הישראלי

על אף שלומדי הדף היומי עסקו בשבוע שחלף בפרק ששי ברצוני להתבונן שוב ביסודות קרבן פסח שנידונו בהתחלת הפרק ובסוגיות שבפרק חמישי. זאת, בזכות ההכנות שלנו לחג הפסח, וגם מתוך געגוע לאותו הווי נכסף של הקרבת הקרבן במקדש המתגלה בצבעים מרהיבים במשנה בפרק חמישי.

אלכס טל הוביל אותנו לפני שבוע בדיון מרתק אודות גישתו של הלל הזקן להלכות קרבן פסח, ובהרחבה, לקשר שביקש הלל לעצב דרכן בין העם למקדש. הדיון התמקד באירוע מכונן בהיסטוריה של התורה שבעל פה בסוף בית שני, שבסופו התמנה הלל כנשיא הסנהדרין. האירוע הדרמטי ששינה את פני הסנהדרין, וככל הנראה שינה גם את יחסם של בתי המדרש של התנאים לזיקה שבין ההלכה למציאות, התרחש כתוצאה מהשאלה - האם אפשר להקריב קרבן פסח, מעשה המחייב חילול שבת, בי"ד ניסן החל בשבת? מסופר בגמרא בדף סו. ש"התעלמה ההלכה" ממנהיגי הסנהדרין דאז, בני בתירא, עד ששמעו ש"אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת, אם לאו".

קיים שוני משמעותי בין המסורת של האירוע בתלמוד בבלי לבין זה שבתלמוד ירושלמי בפרט מרכזי ביותר – מה גרם לבני בתירא להשתכנע שראוי הוא הלל הבבלי להתמנות למשרה רמה זו. על פי הירושלמי, כפי שאלכס לימד אותנו לפני שבוע, הטיעון המכריע של הלל והסיבה למינויו היה טיעון המסורת - "כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כך, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן". לעומת זאת, בסיפור הבבלי, הבסיס לכך ש"מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם", הנו כושר החידוש והדרשנות של הלל. גם סיומו של אותו משפט מדגיש זאת: "והיה דורש כל היום כולו בהלכות פסח".

מה היו טיבם של דרשותיו של הלל בעניין הקרבת הפסח בשבת שכה שכנעו את בני בתירא שמדובר באדם שראוי "מיד" למנותו כנשיא? בבבלי מובאות שתי דרשות כבסיס לכך.

היקש – בכל יום קרב קרבן תמיד בבית המקדש, גם בשבת תוך כדי ביצוע פעולות האסורות בה, כגון נטילת נשמה. הפסוק מדגיש שהתמיד יהיה קרב ב"מועדו" (במדבר כח, ב). "מועד התמיד" הינו עצם היום המתחדש, מה שמחייב את התמידיות, כל יום ויום ללא הפסק. גם בקרבן פסח כתובה אותה מילת הדגש, "במועדו" (במדבר ט, ב) – אלו שני המקומות היחידים בחומש בהם מופיעה המילה "במועדו" - המחברת את חובת ההקרבה למסגרת זמן מוגדרת, כלומר י"ד ניסן, ללא אפשרות של ביטול ודחיקה, אפילו בשבת.

קל וחומר – הלל מבקש להוכיח שישנו מימד בקרבן פסח המעמיד אותו כחמור יותר מהתמיד וכמתחייב יותר ממנו. לפי דין תורה, מי שלא מביא קרבן פסח כל שנה, בזמן שעמד המקדש, חייב בעונש החמור של כרת, מה שאין כן בקרבן תמיד. על כן אם חומרת חובת התמיד דוחה שבת, לא כל שכן שחובת הקרבת הפסח תדחה אותה.

הגמרא בדף סו. אמנם דוחה את הקל וחומר של הלל, ועוד נחזור לכך. אך על פי זרימת הסיפור הבבלי נדמה שדווקא דרשה זו המעמידה את הקרבת הפסח כחיוני יותר מהקרבת התמיד הוא המשכנע את בני בתירא למנות את הלל כנשיא הסנהדרין.

מה ייחודו של קל וחומר זה? גם אם הוא יצירה דרשנית מעמיקה ומשכנעת, מה יש בדרשה אודות דחיית השבת בהקרבת הפסח, שהביא להושבתו של הדורש בראש הסנהדרין?
 

התנגשות הבריתות

חשוב להדגיש שהדיון במשנה סביב "אלו דברים בפסח דוחין את השבת", המהווה בסיס לסיפור מינויו של הלל, הנו מקביל לפתיחת פרק תשעה עשר במסכת שבת, "עושין כל צרכי מילה בשבת". הקבלה זו אינה מקרית: ברית מילה וקרבן פסח הן שתי מצוות עשה היחידות שאי-עשייתן מחייב עונש כרת. משמעותה הברורה של המצוות אשר חילולן מחייב עונש כרת - בעיקר מצוות לא תעשה, כמו, איסורי עריות, עבודה זרה ועוד – היא שהן בסיס הזהות היהודית, החיבור בין ענף הפרט לעץ של כנסת ישראל. שתי מצוות העשה הנכללות, כחריגות, ברשימת הכריתות, ברית מילה וקרבן פסח, הן מצוות המכוננות את החיבור בין היחיד לבין הכלל ומעצבות את המשמעות המשפטית והקיומית של להיות "בן ברית".

שאלת דחיית השבת מול ברית מילה והקרבת קרבן פסח, נובעת מכך שגם מצוות השבת מכונה "אות" ו"ברית" "ביני ובין בני ישראל". הדיון ההלכתי "היבש" אודות דחיית השבת העמידה בפני גדולי התנאים של סוף בית שני את מערכת "מכונני הברית" בתוקפם ובחומרתם זו מול זו.

נדמה שעל רקע עומק הראיה התורנית הנדרשת בכדי להכריע שאלה זו צריך להבין את עובדת "היעלמותה של הלכה" מבני בתירא, והתרשמותם מהבנת הלל. טענתו של הלל בדרשת הקל וחומר מתייחסת ישירות לשאלת עומק זו; היא אינה רק דיון "טכני" במערכות ההיגיון של הגדרות הלכתיות.

הלל טוען שביחס בין קרבן התמיד לקרבן פסח כמקיימי ה"ברית" בעבודות המקדש, הפסח יסודי יותר - מה שיוצא מהיותו נכלל במסגרת הכריתות, כברית מילה. לעומתו, מסקנת הגמרא בסוגיה הנה שהקל וחומר של הלל "מופרך", היות ו"מה לתמיד - שכן תדיר וכליל". כלומר בהשוואה בין הפסח לתמיד, התמיד הוא השורשי יותר בכינונה של ה"ברית" בעבודות המקדש היות והוא (א) תדיר – כלומר, קרב יום יום, מה שמבטא את קביעותה ויציבותה של עבודת ישראל, ואת תוקף רצונו לקשר את העולם למציאותו של הבורא. הפסח, אף שהוא מציין את עצם התהוות הבחירה בכנסת ישראל, קרב רק פעם בשנה. ו(ב) כליל, נשרף כולו על המזבח, בניגוד לקרבן הפסח הנאכל על ידי אדם. בכך התמיד ניכר כמבטא את עומק ההתבטלות שביסוד עבודת הקרבנות.

הנקודה של "כליל" המפרידה בין התמיד לבין הפסח מבחינת מקומם על שולחן ה' ועל שולחן האדם, ממצה, בשפה תמימה, מהלך משמעותי ביותר אודות קרבן פסח, שנבנה בגמרא מאז פתיחת פרק חמישי. פרק חמישי כולו בודק (כפי שנרמז כבר בניסוח הפתיחה שלו) את הפרדוקס הגדול הטמון במהותו של הפסח: כקרבן, עיקר מצוותו בעבודות המקדש של שחיטה וזריקת הדם, כקרבן התמיד וככל קרבן; כחלק ממצוות הגאולה עיקר מצוותו באכילתו בחבורה בליל הסדר. ההבחנה בין שתי הפנים של הפסח עומדת בבסיס הפסיקה במשנה הפותחת את פרק ששי הדנה בדחיית השבת. כל הכרוך בפסח מצד הקרבתו כקרבן דוחה שבת, אך הקשור למצוות אכילתו, וההכנה לכך, אינו דוחה שבת.
 

פורץ את גבולות המקדש

ישנם קרבנות שאינם נאכלים כלל על ידי אדם כקרבן עולה, אשר, כשמו, הוא מועלה כולו על המזבח, שולחן ה'. התמיד הנו דוגמה מייצגת לכך. מאידך, ישנם קרבנות שחלקים ממנו נאכלים - על ידי כוהנים או על ידי בעלי הקרבן עצמם. מהותה של ההקרבה הנה הכפרה, ועיקר ההקרבה נחשבת זריקת הדם על המזבח, היות ו"הדם הוא הנפש". על כן הדם המכפר את בעלי הקרבן הוא הדם שביציאתו הבהמה איבדה את נשמתה. אכילתו של קרבן הנה נלווה להקרבתו, ובעיקר לזריקת דמו, ולעיתים הינה גורם משלים בכפרה שמביאה הקרבן לבעליו.

המציאות של קרבן פסח שונה לחלוטין: עיקרו של הפסח הנו לשם אכילה. כתוצאה מכך, בקרבן פסח הלכות מיוחדות שנידונו והתחדדו לאורך פרק חמישי. ראשית, הפעולה של זריקת הדם בפסח הנה מינורית, כמעט ולא קיימת, זריקה אחת כנגד יסוד המזבח, ולא שתי זריקות למעלה המתפשטות לארבע צדדי המזבח כברוב הקרבנות. בשעת שחיטת הפסח חייב המקריב לשחוט לשם האנשים המנויים על אכילת הקרבן, ואם הם פסולים לאכול את הקרבן – למשל, טמאים או ערלים - אזי גם השחיטה עצמה פסולה. מהלכות אלו ומאחרות משתמע שהלכות קרבן פסח יונקות משתי מערכות שונות המתקיימות זו לצד זו - מערכת הלכות הקרבנות המתמקדת בזריקת הדם והכפרה שבה, ומערכת הלכות יציאות מצרים המתמקדת באכילת הפסח.

בסוגיה הראשונה של הלכות הפסח הפותחת את פרק חמישי למדנו ש"יום המקדש" הסתיים למעשה בתמיד של בין הערבים. רק עבודות הקשורות ללילה, כעבודת הקטורת והדלקת נרות המנורה, התקיימו מאוחר יותר. והנה באופן חריג דווקא הקרבת קרבן הפסח, התאחר - יש אומרים אף לאחר הדלקת המנורה. קרבן הפסח פורץ, למעשה, את הגבולות היציבים תמיד של עבודת המקדש, על מנת לבטא את שייכותו המהותית לליל הפסח, ליל התהוותה של הישראליות הכללית הקדושה.

הביטוי המלא לייחודו של קרבן פסח הינו במשנה בדף סד, המתארת בצבעים עשירים את שחיטת הקרבן במקדש. ישנן משניות ידועות כבמסכת ביכורים, תענית ותמיד, הנותנות לנו מבט חי למציאות של המקדש. גם משנה זו היא אחת מהן. השחיטה מהווה בדרך כלל רק מכשיר לעיקר, זריקת הדם ההקרבה למזבח. לעומת זאת, במשנה זו היא הופכת, במקרה של קרבן פסח, למעמד לאומי מכונן, הפותח למעשה את התהוותו מחדש של כנסת ישראל שתתממש בלילה באכילת הקרבן סביב קערת הסדר. אין לציין כאן את כל הנמצא במשנה נהדרת זו, אך כמה נקודות מרכזיות יכוונו אותנו אל מטרת החגיגה:

הפסח נשחט ברוב עם, "כשנתמלאה העזרה".
הלויים "תקעו הריעו ותקעו" כבכל מעמד ששיקף את יסוד הברית בציבור במקדש.
קראו את ההלל בציבור בזמן השחיטה כבליל הסדר עצמו.
שורות הכוהנים שנעמדו לשם הזאת הדם ביטאו את הקשר בין איש לחברו. שלא כמו בקרבן יחיד, בו לכל קרבן היה כהן שלו, "התאחדו" כל הפסחים בכך שכהן אחד קיבל את הדם ונתן "לחברו, וחברו לחבריו, ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן".

בנוסף לתיאור המרהיב של חידוש "קהל עדת ישראל" בשחיטת הקרבן - עומדת נגד עינינו התמונה היפה המסיימת את המשנה. כוונת סיומת זו היא ליצור עבור דורות מקבלי המשנה, לאחר החורבן, את החיבור בין הנעשה במסגרת קדושת המקדש בערב פסח לבין מה שייעשה לשם חידושה של קדושת כנסת ישראל בבתי ישראל בליל הסדר. "יצתה כת ראשונה (של בעלי הקרבנות) וישבה לה בהר הבית, שנייה, בחיל (שטח מוגדר שסבב את המקדש), והשלישית, במקומה עומדת (בעזרה). חשכה - יצאו וצלו את פסחיהם."

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר