טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו – צאן
"אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון" (פסחים, סו ע"א).
פירוש: אמרו לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח אדם וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ואינו יכול לשחוט את הפסח, מַהוּ? מה יעשה והלוא כיון שהיה יכול וצריך להביאו מערב שבת, שוב אינו יכול להביאו היום? אָמַר לָהֶן: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי מרבותי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵן שנגלה להם סוד ה' בְּנֵי נְבִיאִים הֵן ובודאי יכוונו מעצמם לאמת. לְמָחָר בשבת בערב הפסח מִי שהיה פִּסְחוֹ טָלֶה היה לוקח את הסכין ותוֹחֲבוֹ בְּצַמְרוֹ, ומִי שֶׁהיה פִּסְחוֹ גְּדִי שאין לו צמר, תּוֹחֲבוֹ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה הלל מַעֲשֶׂה שעשו וְנִזְכַּר בהֲלָכָה. וְאָמַר: כָּךְ באמת מְקוּבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שכן ראוי לעשות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
שם עברי: עז, תיש שם באנגלית: Goat שם מדעי: Capra aegagrus hircus
שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא
נושא מרכזי: במה שונה כסות הגוף של הכבשים והעזים?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
בסוגייתנו מתבטא ההבדל בסוג כסות הגוף בין כבשים ועזים באופן שבו ניתן להוביל בעזרתם בשבת את הסכינים לשחיטת הפסח. "מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו". מפרש רש"י: "שפסחו טלה תחב לו בצמרו - את הסכין. ומי שפסחו גדי - שאין לו צמר, אלא שיער, שאין יכול לתוחבו בצמרו - תחב לו בין קרניו וכו'". הבדל זה מקרין גם על האפשרות להבחין בין כבשים ועזים כאמור בגמרא בזבחים (עה ע"ב): "הכל יכולין להתערב כו': מאי שנא חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה, חטאת ועולה נמי? איכא שעיר נשיא. חטאת ואשם נמי איכא שעיר נשיא? האי שיער והאי צמר"(1) (זבחים, עה ע"ב). מפרש רש"י: "שעיר - אין לו צמר אלא שיער אבל אשם איל הוא ויש לו צמר". הבדל זה מאפשר להבחין בין קרבן שעיר לקרבן שהובא מן הכבשים. ההגדרה של המונחים "צמר" ו"שיער" נראית, לכאורה, פשוטה אך למעשה היא נתונה לויכוח בין רש"י ותוס' במנחות (ג ע"א).
הגמרא שם מחפשת דוגמאות לקרבנות שגם אם שחטן שלא לשמן הרי שסוג הבהמה (זוויגה, מינה או גילה) מוכיח למה היתה כוונתו הראשונית ובמקרה זה הקרבן כשר. שואלת שם הגמרא: "שעיר ששחטו לשום אשם לירצי, דהאי צמר והאי שיער? אמרי דיכרא אוכמא הוא"(2). מפרש שם רש"י: "דהאי צמר - אשם כבשים יש לו צמר ושעיר אין לו צמר אלא שיער בעלמא ודבר גלוי לכל הוא". רש"י מפרש לשיטתו שההבדל בין כבשים לעיזים הוא במבנה כסות הגוף, שיער לעומת צמר. תוס' לעומת זאת מפרש באופן שונה לחלוטין: "דהאי צמר והאי שיער - צמר לבן, כדכתיב: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. שיער שחור, כדמשמע בריש המוציא יין (שבת, עז ע"ב) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא, והדר אימרי? כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא (ראו בנושא זה במאמר "עיזי מסגן ברישא והדר אימרי"), והיינו דקאמר הכא אמרי דיכרא אוכמא הוא, ובקונטרס לא פירש כן". התוספות מסיק מתרוץ הגמרא האומר שאין אפשרות להבדיל בין כבשים ועיזים משום שגם כבשים עשויים להיות שחורים (דיכרא אוכמא הוא) שההצעה בהו"א היתה להבדיל בין כבשים ועיזים על פי גוונם, כלומר, כבשים לבנות ועיזים שחורות. רש"י מפרש במנחות: "אמרי דיכרא אוכמא הוא - סברי איל שחור הוא. ולהכי נקט אוכמא, דסתם שעירים שחורים הן". פירוש רש"י לתירוץ הגמרא דחוק משום שאין הוא מסביר באופן חד משמעי מדוע נקטה הגמרא כדוגמה לכך שלא ניתן להבחין בין כבשה לשעירה דווקא באיל שחור. די היה לגמרא לתרץ שקשה להבחין בין צמר לשיער ולכן אנשים עלולים להחליף בין איל (דיכרא) ושעיר ומיותר להתייחס לצבעו. כמובן גם קשה מדוע בהו"א סברה הגמרא שניתן להבחין ביניהם. אם מדברי רש"י נוכל להסיק שצמר ושיער שונים זה מזה במרקם ובתוס' נראה בפשטות שהם שונים בגוון ("צמר לבן ... שיער שחור") הרי שרבינו גרשום משלב במפורש בין שתי הגישות (ייתכן והתוס' לא חולק על כך): "דהאי צמר – דאשם כבש הוא, ויש לו צמר, ולבן הוא, ושעיר, צמרו שיער הוא, ושחור הוא, ומינכר דהאי שחור והאי לבן וכו'".
מתוך סוגייתנו (פסחים) משתמע באופן חד משמעי שקיים הבדל במבנה כסות הגוף של הכבשים והעיזים ולכן עלינו להניח שמחלוקת רש"י ותוס' במנחות איננה לגבי עצם הבדל זה אלא הערכה שונה של התכונה הבולטת לעין, ומאפשרת להבחין בין המינים. לשיטת רש"י ההבדל במבנה כסות הגוף בולט וניתן להבחין בעזרתו בין כבשים לעזים ואילו לדעת תוס' התכונה הבולטת היא ההבדל בגוון כסות הגוף (לבן לעומת שחור).
במדור "העולם" ב"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ מובא דיון לגבי השאלה כיצד ייתכן ואנשים יאמרו על שעיר שהוא איל שחור ("אמרי דיכרא") הרי בדרך כלל הכבשים בעלי צמר לבן או טלואים בכתמים חומים. התשובה המוצעת שם היא שהיו גם יוצאים מן הכלל שמקורם אולי מפרטים שהובאו ממדינות אחרות. לענ"ד ניתן להציע פתרון פשוט יותר והוא הופעה של פרטים שחורים כתוצאה מהכלאות בין הורים הטרוזיגוטים (ראה הסבר ב"הרחבה"). תופעה זו קיימת בשכיחות קטנה אף היום וניתן להניח שבתקופת חז"ל היא הייתה נפוצה אף יותר משום שתהליכי הסלקציה נגד הגן לצבע צמר שחור היו עדיין בשלבים מוקדמים.
תוס' (זבחים, עה ע"ב) מתייחס לשאלה נוספת והיא מדוע בסוגיה בזבחים (עה ע"ב) אין הגמרא ממשיכה לשאול כשאלת הגמרא במנחות שהרי לא ניתן להבחין בין שעיר ואיל בגלל "דיכרא אוכמא": "דהאי צמר והאי שיער - האי דלא חשיב ליה בריש מנחות מעשיו מוכיחין עליו משם דאמרי דיכרא אוכמא הוא? מכל מקום כי דייקינן ביה אפשר לברר". לדעתו, מחד גיסא, אמנם כאשר מקריבים שעיר אין מעשיו מוכיחים בבירור, לרואים מרחוק, שהוא שעיר ולא כבשה שהרי קיימים גם כבשים שחורים. מאידך גיסא בבדיקה מדוקדקת ניתן לזהותם לכן מינים אלו נחשבים בסוגיה בזבחים כמינים שניתן לסווגם. ב"הרחבה" נדון בהביטים הביולוגיים הקשורים לשיטת רש"י ותוס' כלומר להבדלים בין כבשים ועיזים במבנה השיער ובגוונו.
בשולי הדיון לגבי ההבדלים בין "שיער" ו"צמר" יש לשאול מדוע לא התייחסה הגמרא להבדל נוסף בין כבשים ועיזים והוא האליה הנמצאת רק בכבשים (ראה במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה")? הקושי בולט יותר בסוגיה במנחות (ג ע"א) העוסקת באפשרות זיהוי זוויג הבהמה ומחלקת בין כבשים בעלי האליה ושעירים החסרים אליה (ראה במאמר "מיכסיא באליה"). לאחר שדחתה הגמרא את האפשרות לזהות על פי "צמר" לעומת "שיער" בגלל קיומם של "דיכרא אוכמא" היה מקום לשאול מדוע כאשר אדם מקריב שעיר העדר אליה לא מהווה מעשיו מוכיחים עליו שהרי לכבשים יש אליה? עלינו להניח כפי שעולה מסוגיות נוספות שגם האליה איננה סימן מובהק להבדל בין עזים לכבשים. מצאנו שגם לחלק מהעיזים עשוייה להיות אליה, אם כי קטנה יותר (ראה במאמר "לימד על העז שאינה טעונה אליה").
הרחבה
מרקם הצמר לעומת השיער
שאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים למראה והתכונות השונים של השיער והצמר שהרי גם מקור הצמר הוא שיער בעל החיים? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פרווה. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. ניתן להבחין בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ומופרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים.
הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד.
צבע צמר הכבשים ושיער העיזים
הביות בצמחים ובעלי חיים התבצע בעזרת ברירה משני סוגים שהשלימו זה את זה: 1. ברירה מודעת על ידי המגדלים של תכונות רצויות. 2. ברירה לא מודעת שהתבצעה מעצם העובדה שהגידולים נותקו מסביבתם הטבעית והועברו לסביבה חדשה ושונה מעשי ידי אדם. הבדלים סביבתיים אלו גרמו באופן אוטומטי לשינויים חריפים בלחצי הברירה. במעבר זה לסביבת האדם התאמות חיוניות רבות לצורך השרדות בטבע איבדו את חשיבותן. תכונות חדשות שנבררו באופן אוטומטי הביאו להתפתחות מערך תכונות חדש המאפיין אורגניזם מבויית. מחקרים רבים בדקו את שרשרת השינויים שעבר הצאן (כבשים ועיזים) במהלך ביותו מאבות המוצא המשוערים שלו. המחקרים מצביעים על שינויי מבנה והתנהגות הדרגתיים שליוו את הביות. ניתן לעמוד על טיבם של השינויים בעיקר לפי שרידי עצמות צאן הנמצאים באתרים ארכיאולוגיים. המחקר של צבע השיער של הצאן בעייתי יותר משום שהחומר האורגני, כמו שיער וצמר, מתכלה לאחר מות בעל החיים. המחקר בתחום זה, ובמיוחד ביחס לראשיתו של הביות, חייב להתבסס על השוואות למינים ותופעות הקיימים בהווה.
צמר כבשים
כפי שכבר ראינו, על פי המקורות השונים, צמר הכבשים הוא לבן ואילו שיער העיזים שחור. למעשה התמונה מורכבת יותר ודי אם נזכר במגוון הצבעים שמתארת התורה במהלך המאבק שניהל יעקב עם לבן על גובה משכורתו. הדעה המקובלת בין הביולוגים היא שבמהלך ביות הכבשים (ומקורות נוספים לסיבים) אחת מהתכונות החשובות שנבררה היא צבע צמר לבן משום שבעולם העתיק הוא היה הנוח ביותר לצביעה בצבעים בהירים.
הצבע של השיער והצמר ביונקים ונוצות העופות נקבע בעיקר על ידי כמות ואיכות המלנינים (כמה טיפוסי פיגמנט) המיוצרים בתאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים ומועברים לקרטינוציטים (התאים הבונים את פני שטח העור). קיימים שני סוגים עיקריים של מלנין השונים זה מזה מבחינה כימית: eumelanins האחראיים לצבע שחור עד חום ו – pheomelanins בצבע צהוב עד אדום. בכבשים הצבע הלבן איננו ביטוי ללבקנות (רמת ייצור פגומה של מלנין) אלא תוצאה של גן דומיננטי (שולט) הגורם באופן פעיל לדיכוי סינתיזה של מלנינים וכך מסתיר את כל הצבעים שהיו אמורים להתבטא. הצבע השחור ברוב הכבשים הוא תוצאה של גן רציסיבי (נשלט) ולכן בהכלאה בין איל ורחל ששניהם בעלי גנוטיפ (הרכב גנטי) הטרוזיגוטי (שניהם בעלי גן אחד לצבע שחור וגן אחד לצבע לבן) יתקבלו צאצאים שכרבע מהם שחורים. למעשה בגלל תהליכי ברירה שנמשכו אלפי שנים ברוב הגזעים הגנוטיפ ההטרוזיגוטי נדיר מאד ולכן הופעה של פרט שחור נדירה מאד (מכאן נובע הביטוי "כבשה שחורה" בהתייחס לבן משפחה חריג). יש להעיר שקיימות סיבות נוספות להופעת צבע שחור כמו שונות בבקרה גנטית הגורמת להופעת כתמים בגדלים ובמקומות שונים (ראה בתמונה) או קיומם של מעט גזעים בעלי צבע שחור באופן נורמלי. הנושא של הופעת סיבים שאינם לבנים מעסיק מאד את יצרני וצרכני הצמר הגולמי המחפשים דרכים למנוע את הופעתם בשיטות שונות. מאמץ מחקרי רציני מושקע באמצעים לזהות כבשים בעלי פוטנציאל גנטי לא מתאים על מנת לסלקם מתוך העדרים המיועדים לגידול צמר.
צבע העזים
בניגוד לצבעו הלבן של צמר הכבשים, שנברר בתהליכי סלקציה ממושכים, על מנת להתאימו לשימוש בתעשיית הטקסטיל, הרי שצבעם של זני העזים המקומיות הוא שחור. בשיר השירים (ו ה-ו) אנו מוצאים את התאורים: "... שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים וכו'". במפורש נוכל למצוא ברש"י בשבת (עז ע"ב) ד"ה ברישא חשוכא: "סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות".
לקבוצת העזים השחורות שייך הזן המקומי הנקרא בלדי או סורי ועז הנגב (העז הבדואית או העז השחורה). סביר להניח שלאור כך ששיער העיזים כמעט ולא שימש להכנת בגדים (השתמשו בו בתערובת עם צמר הגמלים להכנת יריעות אהלים) צבעו נותר כפי שהיה באב המוצא שחי באזורנו כלומר בצבע שחור. מחד גיסא לא היה יתרון לצבע הלבן משום שלא היה צורך בצביעה ומאידך גיסא היה יתרון לצבעים כהים. השאלה מדוע מיני בעלי חיים מדבריים רבים ובכללם העז הבדואית בעלי צבע שחור העסיקה ומעסיקה חוקרים רבים משום, שלכאורה, הצבע השחור איננו מתאים לתנאי מדבר. התברר שעז שחורה סופגת 80% מהקרינה המגיעה אליה בניגוד ל – 40% בעז לבנה ולכן לכאורה עדיף לעזים להיות לבנות על מנת להימנע מהתחממות. הועלו כמה הצעות לענות על שאלה זו:
א. המלנין הספוג בשיער ובעור מגן על בעל החיים מקרינת U.V. (אולטרה סגול) הגורמת לגידולים סרטניים.
ב. לצבע שחור יש יתרון בהסוואה משום שהקרינה החזקה במדבר, בעל צבע הרקע הבהיר, גורמת לניגודי אור וצל חזקים ולכן קשה להבחין בבעל חיים שחור כאשר הוא נח בצל.
ג. בתקופות קרות או בשעות קרירות העזים השחורות יכולות לספוג קרינת שמש ביעילות ובכך לחסוך באנרגיה לצורך חימום הגוף. בשעות החמות הן יכולות להסתתר בצל.
ד. השיער השחור סופג אנרגית חום ביעילות רבה יותר מאשר צבע לבן, קרינת החום איננה מגיעה במישרין לעור ובכך נמנעת התחממות הגוף.
תמיכה מסויימת בהצעה שהצבע הלבן בכבשים נברר עבור טווית חוטים לאריגת בגדים היא העובדה שגם זני עיזים ששימשו בתעשיית הטכסטיל בזכות שיער עדין הם, אכן, בצבע לבן.לדוגמה הזנים אנגורה וקשמיר המפורסמים בזכות צמרם העדין. מוצא זנים אלו בהרי ההימלאיה שם היה יתרון לצמר עדין שיגן מפני על בעל החיים מפני הקור. זנים אלו הגיעו מערבה עד לאירופה בתקופות מאוחרות ולכן לא השפיעו על דימויה, המקובל במקורות, של העז כמבטאת צבע שחור. היום ניתן לראות בארץ עיזים בגוונים נוספים אך הן במיעוט ומקורן הוא כנראה הזן דמשקאי (שאמי) שהוכנס ארצה מסוריה מאוחר יותר. במשק העברי האינטנסיבי מגדלים את הזן זאנן (Saanen) שצבעו לבן. מקור זן זה בשוויץ והוא בעל תנובת חלב גדולה רבה בהרבה מזו של הזנים שמגדלים במשק הערבי.
 |
|
 |
|
כבשה - הגוף מכוסה בקבוצות שיער מסולסל
|
|
עז - הגוף מכוסה בשיער
|
עז קשמיר צילם: Charles Esson
(1) פירוש: שנינו במשנה: הַכּל, כל מיני הקדשים, יְכוֹלִין לְהִתעָרֵב זה בזה, שיש בהם בהמות שוות במינן ובגודלן, חוץ מחטאת ואשם. ושואלים: מַאי שְׁנָא [במה שונים] חַטָּאת וְאָשָׁם? דְּהַאי [שזה, האשם] הוא תמיד זָכָר וְהַאי [וזו, החטאת] היא תמיד נְקֵבָה, אם כן חַטָּאת וְעוֹלָה נַמִי [גם כן] אינם מתערבים, שהרי העולה היא תמיד זכר, והחטאת היא תמיד נקבה! ומשיבים: אִיכָּא [יש] שְׂעִיר נָשִׂיא שהוא חטאת זכר, וכן מקריבים שעיר לעולה. ומוסיפים: ומכל מקום באשם אין שעיר הנשיא יכול להתערב, למרות ששניהם זכרים, שכן הַאי [זה השעיר] יש לו שֵׂיעָר ישר, וְאילו הַאי [זה האשם] אינו בא אלא מן הכבשים או האילים, שיש להם צֶמֶר, שהוא מקורזל.
(2) פירוש: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי [שירצה], שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי [שזה] האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי [וזה]השעיר יש בו שיער שחור! ומשיבים, אמרי [יאמרו] אנשים: דיכרא אוכמא [איל שחור] הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לעיון נוסף:
פורטל הדף היומי: "לימד על העז שאינה טעונה אליה"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
