אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

"דאי כוליה ציבור טמאין נינהו"
הקרבת קרבן פסח בזמן הזה (ב)

פסחים סט ע"ב

בגליון פרשת בלק, עמדנו על תקוותו של הגאון בעל "התעוררות תשובה" מערלוי, להקרבת קרבן פסח בזמן הזה. והנה מתברר כי עוד עשרות שנים קודם לכן כבר התעוררה שאלה זו ונידונה בפני גדולי הדור וכך היו הדברים.

כל תקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל (בין השנים רע"ז לתרע"ז) היו שנים קשות בהם דוכא מאד הציבור היהודי ההולך וגדל בארץ במשך השנים. באין מושל מקומי של ממש במקום השתדלו הערבים המוסלמים למרר את חיי תושבי הארץ היהודים בכל דרך אפשרית. קשות במיוחד היו ההתנכלויות לתושבי ירושלים. שנים ארוכות לא הניחו לאף יהודי אשכנזי להתיישב בה, ואילו על תושביה הספרדיים נאסר לשפץ את בתי הכנסת שלהם.

כתור זהב נחשבת התקופה הקצרה בה החזיקו בארץ מלך מצרים מוחמד עלי ובנו אברהים פאשה. היה זה כאשר בשנת תקצ"א אברהים פאשה שהיה מצביא דגול ביותר, את ארץ ישראל וסוריה, ומונה למושל בפועל של הארץ. ליהודים תושבי הארץ היתה תקופה זו כתור זהב של ממש. מוחמד עלי הנהיג סדרי שלטון מתוקנים יותר משל קודמיו הטורקים, הנהיג מודרניזציה במנגנוני השלטון , שיפר את כלכלת האזור וקשר יחסי מסחר עם גורמים אירופיים. אך השינוי החשוב מכל, היה השיפור המשמעותי במצב היהודים יושבי הארץ. השינוי היה משמעותי כל כך, עד שהיהודים החלו שומעים את פעמיו של משיח, וכך מתאר יהודי שעלה באותה תקופה מגרמניה את המצב: "והגויים הישמעאלים מוכנעים ומושפלים הרבה. והיהודים, להבדיל בפרט האשכנזים, הם בעזרת השם יתברך במדרגה חשובה... ונשמע מפי אנשים מהימנים שמאז (אפשר מזמן רבנו הקדוש) לא היתה ברוך השם שלווה גדולה כזו ליהודים בארץ הקודש. עד שקרוב הדבר לומר שכבר הגיע בחסד עליון אתחלתא דגאולה ובמהרה בימינו יבוא לציון גואל".

השינויים הברוכים במדיניות עשו להם כנפיים והגיעו עד הגולה. פעמי משיח המופיעים בתיאורו של אותו יהודי מגרמניה, נשמעו היטב בכל רחבי תבל, ובחודש הרחמים והסליחות של שנת תקצ"ו מעלה רבה של טהורן שבפרוסיה – הלא הוא הגאון רבי צבי הירש קלישר, הצעה נועזת:

"הבה ונחדש את עבודת הקרבנות בבית המקדש!"

הוא פנה הן לשתדלנות מדינית כאשר ביקש מהגביר הידוע אנשיל רוטשילד לקנות את מקום המקדש או על כל פנים להשיג את רשותם של אדוני הארץ להקריב שם קרבנות, והן לבירור וביסוס הנימוקים ההלכתיים המאפשרים הקרבת קרבנות אף בימינו אנו, הקדיש רבי צבי הירש מאמר מיוחד הנקרא 'מאמר העבודה' בתוך ספרו 'דרישת ציון' המוקדש להסברת משנתו ושיטתו על ישוב ציון וגאולת ישראל.

רצ"ה מסביר כי ישנן שלוש מניעות הלכתיות עיקריות להקרבת קרבנות במקום המזבח בהר הבית. א. אי הידיעה היכן הוא מקום המזבח. ב. העובדה כי כולנו טמאי מתים ואין בידינו אפר פרה אדומה להיטהר על ידיו ולבוא לבית המקדש בטהרה. ג. שאין בימינו כהנים מיוחסים.

אך רצ"ה דוחה את שלושת המניעות האלו. כנגד הטענה הראשונה (אותה הציגו בפניו הגאון רבי עקיבא איגר וכן הגאון רבי נתן אדלר רבה של לונדון) הוא טוען שכיון שנשאר בידינו הכותל המערבי, הרי ניתן לחשב ממנו היכן הוא מקום המזבח לפי המידות אותן מנו במשניות במסכת מידות.

כנגד הטענה השניה כי כולנו טמאי מתים הוא מביא את שנפסקה ההלכה (שעיקרה בין הדפים הנלמדים עתה בסדר הדף היומי) שטומאה הותרה בציבור – או על כל פנים דחויה היא בציבור. ומבאר שבין כך ובין כך אין חילוק בין שתי השיטות אלא אם צריך להדר ולחפש כהנים טהורים. אך בזמננו שבין כך כולנו טמאי מתים הרי ודאי שאפשר להקריב אף בטומאה את כל קרבנות הציבור כמו קרבן פסח, קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, קרבנות מוסך של שבת וראש חודש. וכן מנחת העומר, שתי הלחם ולחם הפנים.

והוא מוסיף, "ואם יטעון הטוען הן בטרם נרצה להקריב ונבוא לחפש מקום המזבח ולבנותו איך נלך שם בטומאה שלא בעידן עבודה ומי יבננו?" והרי הוא דוחה טענה זה – "אינה שאלה", ומנמק שכבר נפסקה ההלכה (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, ג) שלצורך בנין ההיכל והמקדש יכולים להיכנס אף טמאים אם אין שם טהורים.

אף כנגד הטענה השלישית שבזמננו אין כהנים מיוחסים, הרי הוא משיב כי מכל מקום נמצאים עימנו 'כהני חזקה' – כאלו המיוחסים לכהנים, ואף הם כשרים לעבודה כל עוד לא נמצא בהם שמץ פסול.

את דבריו האלו העלה רבי צבי הירש על גבי מכתב ושלחם אל רבו הגאון רבי עקיבא איגר. איגרתו של רצ"ה הגיעה אל הגרעק"א בימי חול המועד סוכות של שנת תקצ"ז, ולאחר תקופה קצרה התיישב הגרעק"א לערוך את מכתב תשובתו. רבי עקיבא איגר סבור היה שאין אפשרות להקריב קרבנות. הוא דחה את הסברו של רצ"ה שניתן לחשב את מקום המזבח, בטענה שאין לנו את מידות האמה המדויקות (וכפי שמוכח כיום לעין כל כשבידינו יש שתי מידות שונות בענייני הלכה, זו של רבי חיים נאה וזו של החזון איש – שהן שתיהן מידות עתיקות יותר כידוע), ואם כן חישובינו ילקו בחסר. כמו כן סבר הגרעק"א כי חזקתם של הכהנים היא רק כדי להחמיר עליהם באיסורי כהונה, אך ודאי שלא ניתן להסתמך עליה כדי להתיר לכהנים איסורים כעבודת הקרבנות אם זרים הם. וכמו כן העלה נימוק נוסף – אותו לא הזכיר רצ"ה, בידינו אין את הצבעים בהם השתמשו לבגדי הכהנים בבית המקדש, ולא נוכל לתקן את בגדיו של הכהן הגדול. שכן אין לנו לא התכלת ולא הארגמן שהיו בזמן המקדש, ואף לא את אבני החושן.

רבי צבי הירש קיבל את תשובתו של רבו הגרעק"א, והתיישב לענות במכתב ארוך שבו שטח את הסבריו ההלכתיים המיישבים את כל הקושיות והקשיים שהעלה הגרעק"א. ההתכתבות ביניהם נמשכה עוד ועוד על אף חולשתו של רבי עקיבא איגר שהיה כבר בשנת חייו האחרונה (נפטר בי"ג חשון תקצ"ח). במהלכה שלח הגרעק"א את מכתביו של רצ"ה פרשבורגה - אל חתנו הגדול הלא הוא ה"חתם סופר".

החתם סופר קיבל את מכתבו של חותנו והשיב לו ביותרת הכבוד (והמכתב מופיע בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רלו), אך ציין כי הוא מפקפק בריאליות של ההצעה "לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב" שכן "הוא קפדן גדול כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאומנתם".

אך למרות זאת הלכתית הוא נוטה להסכים עם רצ"ה קלישר שניתן לסמוך על חזקתם של הכהנים ואף ענין בגדי הכהונה אינו מעכב שכן ניתן להקריב אף מבלעדי הכהן הגדול.

יצוין, כי החתם סופר סבור כי כל שיותר להקריב בימינו הוא רק קרבן פסח הנחשב כקרבן ציבור. אך שאר הקרבנות כתמידים ומוספים אף שמותר להקריבם בטומאה אם כל הציבור טמא, צריכים לבוא משקלי הציבור הנגבים במחצית השקל – ובימינו אין דרך לגבות שקלים מכל הציבור.