סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

חרות פסול. דומה לחרות כשר – תמר מצוי

 

"קווץ, סדוק, עקום דומה למגל פסול. חרות פסול. דומה לחרות כשר ... רבי יהודה אומר. תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד - יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא. ואימא אופתא? כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. ואימא כופרא! אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב" (סוכה, לב ע"א).

פירוש: קָווּץ (שיוצאים משדרתו כעין קוצים), סָדוּק, או עָקוּם עד שהוא דּוֹמֶה לְמַגָּל פָּסוּל. חָרוּת שנעשה קשה כעץ פָּסוּל. דּוֹמֶה לְחָרוּת, שהתחיל להתקשות, אבל עדיין אינו כעץ כָּשֵׁר ... ר' יְהוּדָה אוֹמֵר במשנה כי אם היו העלים פרודים ראוי שיאגוד אותם. תַּנְיָא [שנינו בברייתא]: ר' יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר' טַרְפוֹן; נאמר: "כַּפּוֹת תְּמָרִים" ואנו דורשים "כָּפוּת", שיהיה הלולב כיחידה אחת, אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנוּ (יקשרנו) שיהא כאחד. אָמַר לֵיהּ [לו] רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: מִמַּאי [ממה] בעצם לומדים אנו דְּהַאי [שזה] שנאמר "כַּפּוֹת תְּמָרִים" דְּלוּלָבָא [של לולב] הוּא, כפי שאנו נוהגים? אֵימָא חֲרוּתָא [שמא אמור שהוא ענף הדקל הקשה]? ומשיבים: בָּעֵינָא [צריכים אנו] שיהא כָּפוּת וְלֵיכָּא [והרי אינו], שכן העלים יוצאים בו לצדדים ואי אפשר לכפות אותם. ושואלים: אם העיקר הוא שיהא הלולב כיחידה אחת וְאֵימָא אוֹפָתָא [ואמור שיקחו את גזע הדקל] שהוא ודאי "כפות"! ודוחים: כיון שנאמר "כָּפוּת" מִכְּלָל הדברים למד אתה כי דְּאִיכָּא [שיש] מצב שהוא פָּרוּד, וְהַאי [וזה] הרי כָּפוּת וְעוֹמֵד הוא לְעוֹלָם, שאין בו מקום לפירוד. ושואלים: וְאֵימָא [ואמור] שהכוונה היא כאן לכוּפְרָא [ענף הדקל] שלא נתקשה עדיין לגמרי ואפשר בדוחק לכפות אותו? אָמַר אַבַּיֵי: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַם וְכָל נְתִיבתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, ז) כְּתִיב [נאמר] בשבחה של התורה, ובכופרא חלק מן העלים הם כקוצים חדים, ודוקרים ומזיקים, ובודאי לא ציותה התורה להשתמש באלה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: תמר מצוי  שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מהם "חרות", "חריות" ו"חרותא".

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.



תקציר: בספרות חז"ל מופיעים שלשה מונחים דומים הקשורים לעלי התמר: "חרות", "חריות" ו"חרותא". במבט שטחי נראה שקיימת זהות בין שלושת המונחים ושמשמעותם קבועה. מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. מעיון מעמיק יותר ניתן להסיק שייתכן ומחשבה זו אינה מדוייקת משום שאמנם שלושת המונחים מתייחסים לעלי התמר אך לא תמיד לאותו מרכיב בעלה. עלי התמר הם עלים מורכבים–מנוצים (ראו במילון המונחים) הבנויים מציר העלה ("שדרה") ומעלעלים היוצאים ממנו. בעלה צעיר (הלולב) העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו. בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם ופרוש ואילו באחרים הכוונה לשדרה. במקור בודד, לשיטת רע"ב, "חרותא" הם העלעלים בלבד. בסוגייתנו משמש המונח "חרות" כדי לציין שדרת עלה תמר לאחר התייבשותה והתקשותה(1). לשיטת רש"י זו גם משמעות השם "חריות" ובלשונו: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ". על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות נעיין בהקשרם בסוגיות.

התאור הבוטני המופיע בפירושי רש"י בסוגייתנו מעורר קשיים רבים: הלולב איננו בשלכת חורף והעלעלים אינם נושרים מהשדרה אלא יחד איתה. המאירי הביא את פירוש רש"י באופן כמעט זהה אך השמיט את התאור הבוטני הבעייתי. ייתכן ובדברי רש"י קיים שיבוש שלא הופיע בגירסה שהייתה לפני המאירי. לחילופין ייתכן והמאירי סבר שקיימת טעות בדברי רש"י. בהקשר זה נביא את דבריו של מהר"ם בן חביב (כפות תמרים, סוכה, לב ע"ב) שהתייחס לבעייה שונה:

"... וזה אינו נמצא בארצם של התוס' אבל בא"י ומצרים דשכיחי דקלים אנו רואים שרוב הלולבים שהם בלב הדקל יש להם קליפה אדומה... ובארצם של התוס' כיון דאין לולבים גדלים שם אלא שולחים להם מארץ רחוקה ורואים שאין להם קליפה אדומה לחבר זוגי העלין סברי מימר דמתחילת ברייתם לא היה להם תיומת דהיינו הקליפה האדומה וכו'".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


עלי התמר וחלקיו זכו לשמות רבים במקרא ובספרות חז"ל. בפרשת אמור אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כג מ'). בנחמיה (ח ט"ו) הם נקראים בשם המקובל גם בימינו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". המילה "כפה" בהקשר של עלים מופיעה במקומות נוספים במקרא: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".

בספרות חז"ל עלי התמר מיוצגים בדרך כלל על ידי השם "חרות" או נגזרות שלו שהן "חריות" ו"חרותא". למשל, בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"ב הלכה הלכה ז') נאמר: "לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וכו'". מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. השם "כפה" כעלה תמר מופיע בספרות חז"ל בתוספתא (כלים, בבא בתרא, צוקרמאנדל, פ"ב הלכה א'): "... אמר רבי מאיר מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה ובא מעשה לפני חכמים וטימאום".

סקירה של אזכורי השמות "חרות", "חריות" ו"חרותא" בספרות חז"ל מעלה שאמנם שלושתם מתייחסים באופן כללי לעלי התמר אך לא תמיד לאותו חלק בעלה. עלי התמר מורכבים מנוצים (ראו במילון המונחים) הבנויים מציר עלה ("שדרה" או "שזרה"(2)) ומעלעלים היוצאים ממנו ("הוצין"). בעלה צעיר ("לולב") העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו (תאור מפורט של מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם לאחר שנפרש ואילו באחרים הכוונה רק לציר העלה ("שדרה"). במקור בודד (לשיטת רע"ב) "חרותא" הם העלעלים בלבד. על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות יש לעיין בהקשרם בסוגיות
 

חרותא = חרות = חריות = עלה שלם

החרותא בסוגייה

בסוגייתנו מופיע השם "חרות" והשם הארמי "חרותא" בשתי משמעויות שונות. בברייתא המובאת בסוגיה נמנה "חרות" כאחד מפסולי הלולב כלומר עלה תמר בעודו סגור ("חרות פסול. דומה לחרות כשר"). על פי רש"י לולב "חרות" הוא לולב שממנו נותרה השדרה בלבד: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ" (אדון בדבריו ב"הרחבה"). בהמשך מתייחסת הסוגייה לעלה לאחר שנפרש: "אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא". מפרש רש"י: "חרותא - ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש, ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, כענפי שאר אילנות". מוצאים אנו כאן אבחנה בין הלולב שהוא העלה בעודו סגור לבין החרותא שהיא העלה הפרוש. על פי הראשונים לא ניתן לכפות את העלה הפרוש משום שהעלעלים התרחקו זה מזה והתקשו. כך סבר כנראה רש"י אך תאורו הבוטני לא ברור. המאירי פירש בלשון דומה לרש"י אלא שהשמיט לחלוטין את המשפט הבעייתי. זהות זו והשמטת המשפט הקשה מצביעים על האפשרות שהמאירי חש בקושי ופירש באופן שונה או לחילופין ייתכן וגירסת רש"י שלפנינו משובשת.

"לולב האמור בתורה בכפות תמרים, הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלים לכאן ולכאן, אלא שנעשה כמו שרביט. ואין אומרים שהוא חרותא, והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות. שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין, והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה ... וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא, מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם וכו'".

המאירי מתאר את התפתחות עלה התמר באופן המוכר לנו אלא שבמקום המונח הבוטני עלעלים הוא מכנה אותם בשם עלים. מדבריו עולה בבירור שלעלה הפרוש יש שני שלבי התפתחות בעלי שמות שונים. כאשר הוא עדיין רך שמו "כופרא", ובשלב זה הוא קוצני בבסיסו, ואילו העלה הקשה נקרא "חרותא". כך פירש כבר רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן"(3). שאלת רבינא לרב אשי הייתה מדוע אין העלה כשר לנטילת לולב ותשובתו היא משום שאי אפשר לכפות אותו. אכן אין אפשרות לדרך חזרה, ולאחר שהעלעלים נפרשים משני צידי השדרה והתקשו אין אפשרות לקשור אותם חזרה. מאידך גיסא כאשר העלה צעיר העלעלים עדיין לא נפרשו משני צידיו וניתן לחזור ולקשור אותם(4).
 

מקורות נוספים

על ה"חריות" כעלה שלם, כלומר ציר העלה ("שדרה") והעלעלים, למדנו במשנה (סוכה, פ"ד מ"ו): "... רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות". רש"י (סוכה, מה ע"א) מפרש: "חריות – ענפים" וכך גם רע"ב במשנה: "חריות - ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת וכו'". לאור העובדה שלתמר אין ענפים ברור שהכוונה לעלים. הם נקראו ענפים בגלל צורתה של שדרת העלה והעלעלים המחוברים אליה הדומים לעלים המחוברים לענף. הדעת נותנת שאכן מדובר בעלה השלם בעודו ירוק משום שהביטוי "חובטין אותן" מצביע על שימוש בעלה עם העלעלים הרכים ולא בשדרה שכולה מוט קשה אחד. במקרה זה היה צריך להאמר "חובטין בו את צידי המזבח" ולא "חובטין אותו". בבראשית רבה (תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ') נאמר: " ... מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חיריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכיבוד, שפעת קורות לקרות בהם בתים כך ישראל אין בהם פסולת וכו'". המדרש מבדיל בין הלולב שהוא העלה הסגור, אותו נוטלים בזמן קריאת ההלל, לבין ה"חיריות", כלומר העלים הפרושים, המשמשים לסיכוך.

מקור נוסף ממנו ניתן להסיק על מבנה החרותא הוא הסוגייה בבבא בתרא (קסא ע"ב) העוסקת בתחליפי חתימות שם מצאנו: "... דהא רב צייר כוורא, ר' חנינא צייר חרותא, רב חסדא סמ"ך, רב הושעיא עי"ן, רבא בר רב הונא מכותא וכו'". בין הסימנים מופיע סימנו של רבי חנינא שהוא חרותא. מפרש הרשב"ם (שם): "חרותא - חריות של דקל וענפים היה צר במקום חתימת שמו". באופן זהה מופיעים הסימנים גם בגמרא במסכת גיטין (פז ע"ב). שם מפרש רש"י: "חרותא - ענף של דקל". לאור כך שניתן לפרש את המילה חרותא בכמה אופנים נשאלת השאלה מה היה בדיוק סמלו של רבי חנינא? נראה סביר יותר שהכוונה לעלה השלם והפרוש שהרי אם מדובר רק בציר המרכזי אין זה אלא מוט ישר או כמעט ישר שאין בו שום ייחוד והוא נראה ככל קו סתמי אחר. ענפי הדקל או נכון יותר לומר, מנקודת מבט בוטנית, עלי הדקל שימשו לאורך אלפי שנים, בתרבויות שונות, כסמל ומודל קישוט. ניתן למצוא ציורים, פסיפסים ותחריטים עתיקים של עצי דקל ועלים במבנים פרטיים וציבוריים ובאופן נפוץ גם בבתי כנסת (תמונות 1-2). כנראה שגם רבי חנינא אימץ את סמל זה כאמצעי חתימה וזיהוי. מפירוש הרמב"ם (סוכה, פ"ג מ"א) עולה שחריות דקל הן העלה השלם וכך נראה גם שרטוט שצירף: "נפרצו עליו, הוא שישברו עליו משדרו של לולב שהן קבועין בו ויהיה כחריות של דקל כצורה זו" (כאן מופיע בכתב היד שרטוט סכמטי של כפת תמרים – שדרה ועלעלים). 
 

               
תמונה 1.  עלה דקל - דקל בפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה. צמרת העץ חסרה אך ניתן לראות את העלים המסתעפים.   תמונה 2.  דקלים בפסיפס בית הכנסת השומרוני בח'רבת סמארה 
 

 
סוגייה העוסקת ללא ספק בעלה פרוש של התמר מופיעה במסכת בבא בתרא (קא ע"א): "הני תרי להיכא שדי להו? אי לבראי, הא קמיתדשי להו? ותו, הא תנן: חצר הקבר, העומד בתוכו טהור! אמר רבי יוסי ברבי חנינא: דעביד להו כמין נגר. והא אמר ר' יוחנן: קבורת חמורים היא זו! לר' יוחנן, דעביד להו בקרן זוית. והא נגעי כוכין להדדי! אמר רב אשי: במעמיק. דאי לא תימא הכי, ארבע מערות לר' שמעון היכי עביד להו? הא קא נגעי כוכין להדדי! אלא במעמיק, הכא נמי במעמיק. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: ארבע מערות לר"ש, דעביד להו כי חרותא"(5). הגמרא מתקשה בפירוש דברי רבי שמעון הסובר שהמוכר מקום לקבר צריך לחפור ארבע מערות, הפונות לארבע רוחות השמיים, ויוצאות מחצר משותפת אחת. על פי חישוב אורך הכוכים מתקבל מצב שבו הכוכים הנחפרים בפינות חופפים זה את זה. אפשרות ראשונה לתירוץ היא שהכוכים אינם נחפרים במפלס משותף וכך למעשה כוך אחד נחפר מתחת לכוך הקרוב אליו. רב הונא מתרץ שכיווני החפירה הם כ"חרותא". מפרש רבינו גרשום: "כלומר כמו ענפי הדקל שאין יוצאין מן הדקל כנגדן בשוה אלא מצדדין ופונים למעלה, כך כל הכוכין שבכתלי אורך המערות מצדדים כלפי מעלה כמו ענפים ולא יפגעו ולא יגעו זה בזה אותן שסמוכין לזוית החצר". בלשון הרשב"ם: "עשויין הכוכין של שתי המערות באלכסון, כחריות של דקל כזה".

אין ספק ש"חרותא" בסוגייה זו הוא העלה כאשר הוא פרוש לרווחה. כאמור, עלי הדקל מורכבים מנוצים כלומר העלעלים מחוברים זה לעומת זה משני עברי ציר העלה. בניגוד למיני צמחים בעלי עלים מנוצים בהם העלעלים ניצבים ביחס לציר העלה הרי שבסוג תמר (Phoenix) העלעלים מחוברים לציר העלה (השדרה) באלכסון (תמונה 3). אכן בשרטוט של הרשב"ם ניתן לראות שהכוכים מוטים באלכסון על מנת למנוע את מפגשם (תמונה 4).
 

               
תמונה 3.  עלה דקל - צילמה רני רענן   תמונה 4.  שרטוט מערת הקברים על פי הרשב"ם

 
חריות = שדרת עלה התמר

לאחר שמצאנו ש"חרות" שנמנה בברייתא כלולב פסול הוא שדרת לולב יבשה נפנה למקור נוסף שגם בו המשמעות זהה. במסכת שבת (נ ע"א) אנו לומדים: "תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר וכו'". שתי החלופות שעמדו לפני בעל החריות בערב שבת היו להשתמש בהן לעצים או לישיבה. שדרת העלים עבה וניתן לנסרה למקטעים קצרים העשויים לשמש כעצי הסקה. לעומת זאת קשה לתאר (אם כי לא בלתי אפשרי) שימוש ביתי בעלים שלמים בעלי שטח רחב כחומר בעירה(6). מאידך גיסא גם החלופה להשתמש בהן לישיבה רומזת על השדרה. אמנם ייתכן וכוונתו להשתמש בעלה כמחצלת רחבה על מנת לשבת עליה אלא שכך לא נוכל להבין מדוע יש לקושרה או לקשור מספר עלים יחד שהרי די לפרוס אותם כמחצלת. אם נפרש שהכוונה לשדרה מובן מדוע יש לקשור. השדרה עצית ומסיבית אך אינה חזקה די הצורך כדי לשאת משקל רב וייתכן וקשרו כמה שדרות על מנת לקבל "קורה" שממנה בנו "ספסל". נראה שכך מבין רש"י: "חריות - ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות". רש"י מכנה בשם "ענפים" ו"שדראות" את צירי העלים היבשים לאחר שנשרו מהם העלעלים אך לאמיתו של דבר לדקליים אין ענפים אלא רק צירי עלים מורכבים. לפירוש רש"י זה (ופירושו במסכת סוכה שהובא לעיל) החריות הן צירי העלים בלבד כפי שניתן היה להסיק מדברי הגמרא. ברמב"ם בפיהמ"ש (סוכה, פ"ג מ"א) הדבר מפורש אף יותר: "נפרצו עליו, הוא שישברו עליו משדרו של לולב שהן קבועין בו ויהיה כחריות של דקל כצורה זו /במקור יש שרטוט/".

משמעות זו למונח "חריות דקל" מאפשר להציע פירוש חלופי לדברי הגמרא "בעינא כפות, וליכא". כאמור, הראשונים מתייחסים לקושי לכפות את עלעלי חריות הדקל לאחר שנפרשו. אם נניח שבהקשר הנוכחי חריות הן השדרה בלבד ברור מאליו שאין אפשרות לכפות אותן. להסבר זה יתרון מסויים על פני ההסבר המקובל. בהנחה ש"כפת תמרים" בפסוק בפרשת אמור נועדו לנטילה יחד עם שלושת המינים האחרים לא ברורה שאלת רבינא. כיצד נעלה על דעתנו נטילת לולב עם כפת תמרים רחבה וכבדה. לעומת זאת שדרת עלה הדקל דומה בגודלה ללולב ולכן היה צורך למעטה.

אם נמשיך בקו מחשבה זה נוכל להציע פירוש חלופי גם למונח "אופתא". מקשה רבינא: "ואימא אופתא? כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם". מפרש רש"י: "ואימא אופתא - אשטיל"א (חתיכת עץ) מעיקר הדקל, שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן, שאין לך כפות הימנו. כפות - משמע שפרוד מתחלה, ואתה כופתו". לענ"ד עלינו לפרש את רש"י באופן שונה מעט מפשט דבריו לכאורה. נדמה לי שלא תתכן הו"א להשתמש בחתיכת עץ מבסיס גזע התמר. ראשית אין היא חלקה בניגוד לתאורו של רש"י ושנית אין אפשרות להפריד חתיכת עץ באורך הכשר לנענוע מבסיס הדקל מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך לעץ. עלינו להניח ש"עיקר הדקל" הוא "עיקר ענף הדקל" כלומר בסיס העלה לפני מקום חיבורם של העלעלים. מקום זה הוא אכן חלק (נסו להעביר אצבע על פני שדרת הלולב) "ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו". על פי הצעה זו כל שאלותיו של רבינא מתייחסות לחלקים ומצבים שונים של עלה הדקל. לאור העובדה ששאלות רבינא מתייחסות לפרשנות המונח "כפת תמרים" מסתבר יותר ש"אופתא" הוא חלק מהעלה ולא מהגזע(7). הצעה זו עולה בקנה אחד עם אחד הפירושים המופיעים ב"ערוך" (ערך "אפי") למונח "אופתא": "עיקר חריות של דקל". ייתכן ולכך כוונת רש"י בפירושו לסיפור המופיע במסכת גיטין (סא ע"א): "... חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי, אזל קא מנקיט ואכיל". מפרש רש"י: "אופיי – מקלות". מסופר על אדם שהשליך מקלות ובעזרתם הפיל תמרים מדקל. המקלות שאותם ניתן למצוא בסביבות הדקל הם השדרות היבשות של עליו.
 

חריות = עלעלי התמר

נראה שרע"ב מציע פירוש שלישי לחריות והוא העלעלים בלבד הנקראים בתוספתא ובלשון האמוראים "הוצין". אומרת המשנה "הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ, מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב. וְשֶׁל תְּמָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלּא קִנֵּב מִבִּפְנִים, טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּמִין וכו'" (כלים, פט"ז מ"ב). מפרש רע"ב: "של תמרה - סלים העשויין מחריות של דקל". כפי שאנו יודעים גם היום משתמשים בעלעלי הדקל לצורך אריגת מחצלות וסלים. ברור שלא ניתן להשתמש גם בשדרה למטרה זו. 
 

הרחבה

מבנה עלה התמר

עלי התמר בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונות 5-6) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 7). בדקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 8).   
 

             
תמונה 5.  אוג הבורסקאים – עלה מורכב מנוצה   תמונה 6.  חרוב – עלה מורכב מנוצה

  

           
תמונה 7.  חלקי עלה התמר   תמונה 8.  דקל ושינגטוניה  

 
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(8) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 9). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונה 10-11). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".  
 

               
תמונה 9.    תמונה 10. 

    

               
תמונה 11.    תמונה  12. עלה מנוצה פעמיים  (bippinate) 

   

שיטת רש"י

סביב דברי רש"י שכתב "עליו נושרים בימות הגשמים" התפתח דיון בפורום "חדרי חרדים" שנבע מהבנת דבריו כמקבילים לחלוטין לשלכת חורף. תופעה זו כמובן איננה קיימת בתמר שהוא עץ ירוק עד ומכאן נבעה התהייה של ה"מתמיה". קושי נוסף בדברי רש"י הוא תאור מנגנון נשירת העלים. מדבריו ניתן להבין שהעלעלים נושרים לפני השדרה אך ספק אם כך הם פני הדברים משום שבדרך כלל, לאחר התייבשותם, העלים נושרים כיחידה אחת משום שהניתוק מתרחש בין בסיס השדרה ובין הגזע (9). מדברי רש"י משתמע שהוא סבר שהעלעלים של הלולב הם למעשה צירי עלים מורכבים שעלעליהם נשרו קודם לכן ולכן כינה אותם בשם "לולבין". תאורו מתאים לעלה מנוצה פעמיים (bippinate) (תמונה 12) אך מבנה זו לא קיים בתמרים. מחד גיסא נראה שרש"י הכיר את מבנה עלי התמר, אולי מציורים, אך מאידך גיסא לא הכיר את "התנהגות" העץ ואופן התפתחות העלים. להכרות זו אין די בציורים אלא יש צורך לצפות בכל שלבי התפתחות העלים במהלך שנה שלימה דבר שלא ניתן היה להיעשות מצפון לחופי הים התיכון. בבית יוסף (או"ח סי' תרמ"ה ב') אנו מוצאים הסבר לדברי רש"י:

"... ופירש רש"י חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: ונראה שרבינו מפרש דהא דפירש רש"י שעליו נושרים בימות הגשמים לא נושרים לגמרי ממקום חיבורם בעיקרם קאמר שאין דרכו של לולב בכך אלא היינו לומר שהעלים מתפרדים ממנו דוגמת בד היוצא מן הענף ומתרחקים ביותר מגוף השדרה ועודם מחוברים בעיקרם לשדרה אלא שמקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר העלים אל הגוף ואפילו בידים שכך הוא דרך הלולב ומפני שאינם מתחברים בארכם אל השדרה קרי להו נושרים".

שיטת רש"י מופיעה בדבריהם של ראשונים נוספים בסגנונות שונים: בספר המכתם (סוכה) כתב: "חרות פסול, פי' שעליו וענפיו פתוחין וקשין כחריות של דקל אבל דומה לחרות כלומר שהתחיל להתפתח ולהתפרד כשר". ברא"ה אנו מוצאים: הרא"ה: "פי' שנזדקן שנתייבש שאינו יכול ליכפת בלא שבירה". באור זרוע (סי' ש"ו): "... חרות פי' קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ פסול. ל"א חרות שחור מאד כחרתא דאושכפי פסול. דומה לחרות שחור ולא כל כך שחור כשר". ייתכן והלישנא אחרינא המובאת על ידי האור זרוע אינה שונה באופן עקרוני משאר השיטות משום שלאחר התייבשותו העלה הופך לכהה.
 

 


(1) על פי רש"י והמאירי העלה הפרוש בעודו רך נקרא "כופרא" (ראו להלן).
(2) בירושלמי (סוכה פרק ג דף נג טור ג /ה"א) אנו מוצאים במקום "שדרה" "שזרה": "אמר רבי יוסי קיימה רבי סימון רבי חיננא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. רבי זעורה בעי: לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'" .
(3) תוי"ט הבין באופן שונה את משמעות השם "כופרא": "... וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג') ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים". לשיטתו "כופרא" הוא שלב קודם ללולב ואילו לרש"י "כופרא" הוא שלב שבו העלעלים התחילו להתפרש.
(4) משאלותיו של רבינא ניתן להסיק שהוא סבר כרבי טרפון שאמר: "כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד יכפתנו" (סוכה, לב ע"א). אם סבר כדעת החולקים כיצד הסתפק לגבי כשרות "חרות" הרי יש הסוברים שאפילו אם רק "נחלקה התיומת" הלולב פסול.
(5) פירוש: שנינו במשנה שר' שמעון אמר שמוסיף עוד שני כוכים במערת קבורה, אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, ושואלים: הָנֵי תְּרֵי לְהֵיכָא שָׁדֵי לְהוּ [אותם שניים להיכן לאיזה כיוון מפתח המערה הוא משליך, חופר אותם]? אִי לְבָרָאֵי [אם לחוץ], כלומר, שחופר אותם לכיוון חצר הקבר, מתחתיה, הָא קָמִיתַּדְּשִׁי לְהוּ [הרי הם נידַּשים, נדרסים להם] על ידי הבריות, שכל הבאים לחצר דורכים מעל הקברים, ויש בזה בזיון לנקברים. וְתוּ [ועוד] יש לשאול, הָא תְּנַן [הרי שנינו במשנה]: חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכוֹ טָהוֹר, משום שאין חשש שמא הוא ניצב מעל קבר, ואילו מכאן יוצא שיש לחשוש, שהרי מתחת לחצר הקבר יש גם כוך קבורה! אָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא: דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם], את שני הכוכים הללו, בצד הכניסה כְּמִין נֶגֶר (עמוד זקוף). כלומר, שאינו חופר אותם כדרך קבורה רגילה, במאוזן, אלא במאונך, לעומק הקרקע, ואין הם מגיעים מתחת לחצר הקבר. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר ר' יוֹחָנָן: קְבוּרַת חֲמוֹרִים הִיא זוֹ, כלומר, אין קוברים אדם בעמידה! ומשיבים: לְדעת ר' יוֹחָנָן, יש להסביר את שיטת ר' שמעון דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם] את שני הכוכים שבצד פתח המערה בְּקֶרֶן זָוִית, כלומר, בפינת המערה. ומקשים: וְהָא [והרי] באופן זה נָגְעִי כּוּכִין לַהֲדָדֵי [נוגעים כוכים זה בזה], שאין מספיק מקום בפינה! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּמַעֲמִיק את הכוכים. כלומר, שאין הם חצובים באותו מיפלס גובה כמו האחרים, אלא למעלה או למטה מהם, כך שאינם נוגעים כלל זה בזה. ומביא ראיה לדבר: דְּאִי [שאם] לֹא תֵּימָא הָכִי [תאמר כך] שמקצת הכוכים עמוקים יותר ואינם באותו גובה, הרי אף בלא אותם שני כוכים נוספים, אַרְבַּע מְעָרוֹת בארבע פינות החצר, לְר' שִׁמְעוֹן הֵיכִי עָבֵיד לְהוּ [כיצד הוא עושה אותן]? הָא קָא נָגְעִי [הרי נוגעים] הכּוּכִין לַהֲדָדֵי [זה בזה] שהכוכים ממערה אחת בהכרח נוגעים באלה שבמערה הסמוכה לה. אֶלָּא על כרחך מדובר בְּמַעֲמִיק, וכיון שהגובה שונה, שוב אינם נפגשים. הָכָא נַמִי [כאן בעשיית שני הכוכים גם כן] מדובר בְּמַעֲמִיק. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַרְבַּע מְעָרוֹת לְר' שִׁמְעוֹן, כיצד הן נעשות? דְּעָבֵיד לְהוּ כִּי חָרוּתָא [שעושה אותן כמו חריות, כפות דקלים] שאין העלים יוצאים בקו ישר ניצב לשדרה, אלא באלכסון, ומשום כך אין נפגשים כוכים ממערה זו בכוכים ממערה אחרת, שיש מקום לכל הכוכים.
(6) עלעלי כפות דקל יבשים נשרפים במהירות משום שהם דקים ובסופו של דבר ניתן להשתמש בשדרה בלבד.
(7) בהמשך הדברים שואל רבינא "ואימא כופרא". מפרש רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן". משמעות המונח "כופרא" הוא, בדרך כלל, מכבדות התמרים (ראו במאמר "אדאכלת כפנייתא בבבל") ולכן לא ברור מדוע רש"י חרג כאן ממשמעות זו ופירש שהכוונה לעלה? על פי דברינו אולי סבר שלא ייתכן שרבינא ישאל את רב אשי "ואימא כופרא" בהתייחס למכבדות שהרי בתורה נכתב "כפת תמרים" שהם העלים.  המאירי פירש "כופרא" כרש"י אך הוסיף גם את המשמעות הרגילה של "כופרא": "וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם, וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים".
(8) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
(9) עובדה זו ידועה לכל מי שראה כפות תמרים יבשות לאחר כמה שנות שימוש חוזר בסוכה אך גם קבלתי לכך את אשורו של שי אלקין מנהל המטע בשדה אליהו.


 

לעיון נוסף:

ע. אביטל, 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד (עמ' 185-193). לקריאה לחצו כאן.
ר. בן ששון, 'מוטיבים צמחיים באמנות הפסיפסים הארץ ישראלית בתקופה הרומית ועד שלהי התקופה הביזנטית', עבודת דוקטוראט, האוניברסיטה העברית, תשע"ג. לקריאה לחצו כאן.
ז. עמר, 'ארבעת המינים', תל אביב תש"ע.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (113-130).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".



 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר