|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
|
 |
 |
|
| תמונה 1. מכבד נקבי של התמר | תמונה 2. פרחים נקביים |
תמונה 2 ב. פרח נקבי
במהלך הדיון המובא בסוגייתנו מעיר רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא, בצד התשובה ההלכתית, הערה הנראית לכאורה כעין הקנטה. כך מבין הרשב"ם ואומר: "אדאכלת כפנייתא - תמרים בבבל שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה". סגנון זהה מופיע בגמרא בבכורות (י"ח ע"א): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכהן נוטל כחושה. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן משמנין ביניהן תנן? אמר ליה: עד דאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא, דקתני: סיפא מת אחד מהן וכו'". מפרש רש"י: "אדאכלת כפניאתא בבבל - בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך".
מבין השורות של פירוש רש"י ונכדו הרשב"ם ניתן להבין שרבי יוחנן שחי בארץ ישראל רומז למוניטין של בבל כארץ שתמריה מצויים וזולים, ולמעשה נועדו כדי לאפשר לתושביה היהודים ללמוד תורה. "אמר רבי חנינא: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל, נטעו תמרים בבבל, על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה" (ירושלמי תענית, כ"ה ע"א). בסוגיה העוסקת בסיבות לכך שהגלות הייתה דווקא לבבל מובאת דעתו של עולא: "עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה" (פסחים, פ"ז סע"ב). בהמשך מובא מעשה החופף באופן מלא לפירוש הרשב"ם: "עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי, אמר להו: כמה כי הני בזוזא? אמרו ליה: תלת בזוזא. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא. בליליא צערוהו, אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא" (שם, פ"ח ע"א). אמנם סוף המעשה היה בו לימוד זכות על בני בבל, אבל בראש הדברים גוער בהם עולא על שאינם מנצלים את דקלי בבל למטרה שלשמה נטעו, והיא לימוד תורה.
לפירוש רש"י והרשב"ם שהבאנו "כפנייתא" הם פרי התמר אך דבר זה לא מסתבר לאור מקורות רבים. למשל: "משנה: ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר וכו'" (פסחים, נ"ה ע"ב). בהמשך מפרש רב אחא מהי ההרכבה: "רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא". הכוונה היא שמניחים מכבדות זכריות על הנקביות וכך מאביקים את הפרחים הנקביים. פעולה זאת אסורה בכפניות ("כופרא") של ערלה: "רבי יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. ואין מרכיבין בכפניות של ערלה" (ערלה, פ"א מ"ט). מתוך פירושי הראשונים משתמע בברור שמדובר בתפרחות. הריבמ"ץ מפרש: "ואין מרכיבין בכפניות של עורלה. גרסי' לעיל א"ר יצחק מאן תנא מרכיבין בכפניות של עורלה, ר' יוסי, כטעמיה דאמר סמדר פרי, והוא סמדר והוא כפניות, ואי מרכיב באילן זקן קא שרי כפניות של עורלה, הא לרבנן שרי". הרמב"ם כתב: "מרכיבין כפניות של ערלה, שלא ירכיב בדקל אשכול של תמרים מפני שהוא פרי אסור להרכיבו. ואשכול התמרים בתחלת צמיחתו נקרא בתלמוד כפניאתא. ודברי ר' יוסי נכונים, כלומר שמותר לנטוע יחור כיון שאינו אסור בהנאה כמו שנתבאר".
מקור נוסף למהותם של הכפניות נמצא בגמרא בפסחים (נ"ב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". תירוץ הגמרא הוא שמדובר במכבדים זכריים (ניסחני) שאינם מניבים פרי ולכן אין בהם הפסד, אך מההו"א עולה בבירור שקציצת כפנייתא היא להפסד ואם כן ברור שאין אלו תמרים. מתוך מכלול המקורות ניתן גם להסיק שאין הכוונה לתמרים בטרם ההבשלה, שהרי כיצד ניתן להרכיב בעזרתם. זיהוי הכפניות עם תפרחות הדקל מאפשר להבין מדוע הגוף "לא נהנה" מהן: "שלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן: גודגדניות, וכפניות, ופגי תמרה". רש"י במקום מפרש: "כפניות - מין תמרים רעים". פירוש זה סותר לכאורה את פירושו בבכורות ממנו משתמע שמדובר בפירות משובחים. ניתן ליישב בדוחק ש"כפניות" ו"כפניאתא" אינם זהים. אם אכן הכפניות הן התפרחות מובן מדוע הגוף לא נהנה מהן. בשלב זה שחלות הפרחים עדיין לא התפתחו ולא צברו סוכרים. הן אינן מתוקות ועשירות באנרגיה כפרי התמר. ייתכן וה"כפניות" הן שלב מוקדם ל"פגי תמרה" שגם בהם עדיין לא הצטברו סוכרים בכמות מספיקה.
הקושי בזיהוי תמרים עם כפנייתא הביא את התוס' בבכורות לפרש את גערת רבי יוחנן ברבי חייא בר אבא באופן שונה: "אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא - פירש בקונטרס בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן את עצמך טרחנו ליישבה, וכן פירש רבינו שמואל בפ' בית כור (ב"ב דף קז:). וקשה דהוה ליה למנקט תמרים, דכפנייתא הוא לשון גריעותא, כדאמר בריש בכל מערבין (עירובין דף כח:) דכפניות אין ניקחות בכסף מעשר. אלא אומר דהכי פירושו: מוטב שיהיה לך להיות אצלי ולטרוח בהלכה ולפרשה משהייתה אוכל כפניות בבבל". כוונת הדברים בלשון ימינו היא: אם כל התועלת שלך משהותך בבבל היתה אכילת כפניות (שאין בהן מעלה יתירה) עדיף היה לך להגיע וללמוד תורה בא"י. לענ"ד פירוש התוס' מוקשה שהרי מדוע בבבל "ארץ התמרים הזולות" (כנ"ל) יאלץ רבי אבא לאכול כפנייתא. ייתכן גם וקושי זה דחק את רש"י והרשב"ם לטעון שכפנייתא הן תמרים לכל דבר.
אם נמשיך בדרכו של התוס' ואכן כפנייתא הוא "לשון גריעותא" אפשר לפרש את דברי רבי יוחנן באופן שונה על מנת להימנע מהקושי שהעלנו. אכן כוונת דברי רבי יוחנן היא לקנתר אלא שבאופן אחר. באכילת המכבדות יש רמז למעשי משובת נעורים במקום עיסוק בתורה. אדם מן היישוב אוכל פרי בשל ולא נזקק לאכילת מזון נחות עד כדי פטור ממעשרות. מזון זה מנוצל על ידי עניים (קשה להניח שרבי יוחנן התייחס לנקודה זו) או נערים בטלים העסוקים בדברים של מה בכך. אולי אפילו רמז לטיפוס על דקלים לשם אכילת ניצני הפרחים בטרם עת.
בעל החוות יאיר(2) (שו"ת חוות יאיר סימן קנ"ב) דן בשאלה העוסקת בדברי זלזול וקנטור הנאמרים, לכאורה, על ידי חכמים למרות שדבריהם צריכים להשמע בנחת. הוא מתייחס לסוגייתנו ולסוגייה בבכורות ואומר: "ולפעמים אמרו לשונות כאלו בדרך מליצה ובדיחא כמו שאמר רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא וכו'". גם הוא סובר שכפנייתא הן מכבדות התמר הנקביות בטרם התפתחות הפרחים לפירות. לדעתו רבי יוחנן מורה בדבריו לתלמידו את דרך הלימוד הראוייה. אמנם בבבל יש תמרים טעימות, שהרי בבל עמוקה מכל הארצות, ועמקים הם מקום גידול מעולה לתמרים, אלא שהמעוניין להנות מפרי חייב להמתין עד גמר בישולו ולא לאכלו בעודו כפנייתא. ההמתנה חשובה גם בלימוד התורה. יש להמתין לסיפא של המשנה על מנת לעמוד כראוי על דבריה. ואומנם, בשתי הסוגיות שהובאו (בבא בתרא ובכורות) הביא רבי יוחנן את ראייתו מהסיפא.
מכבדות דקל – סגורים במתחל וקשורים. (המתחל הוא המעטפת של המכבד לפני שהוא נפרש).
תמונה 3. דקל - פריחה זכרית
 |
 |
|
| דקל - מכבד נושא פרי בוסר |
הרחבה
בעץ התמר עצי הנקבה בלבד נושאים פירות ואילו תפקיד עצי הזכר מסתכם בהאבקה (הפרייה). בטבע מספר העצים הזכריים והנקביים שווה, פחות או יותר, אך במטעים די במספר מועט של עצי זכר כדי להאביק מטע שלם. בטבע ההאבקה מתבצעת על ידי הרוח ואילו במטעים ההאבקה מתבצעת באופן מלאכותי על ידי פיזור אבקה בעזרת מפוח או הנחת מכבדים זכריים בין המכבדים הנקביים. ריבוי התמר למטרות חקלאיות מתבצע על ידי ייחורים משום שבאופן זה ניתן להבטיח הן את זוויגו של השתיל והן את איכותו הגנטית. בגידול מזרעים מתקבלים עצי זכר ועצי נקבה במספר דומה ואין ערובה לאיכותם.
(1) פירוש: רבי אילעאי קץ כפנייתא [קצץ דקל שהיו בו תמרי בוסר] של השנה השביעית. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן?] והלוא נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" "לאכלה" אמר רחמנא [הכתוב] ולא להפסד, שאיסור הוא להפסיד פירות שביעית ואין היתר להשתמש בהם אלא בדרך אכילה בלבד. וכי תימא: הני מילי היכא דנחית לפירא [ואם תאמר: דברים אלה אמורים כאשר הגיע הדבר לדרגת פרי], אבל היכא דלא נחית לפירא [במקום שלא הגיע לדרגת פרי] לא, והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותם עטיפי פירות הדקל] של ערלה אסירי [אסורים] באכילה כשאר פירות הערלה, ואינם נידונים כעץ סתם המותר באכילה בשנות ערלה. כי אף שאינם ראויים לאכילה כשלעצמם, הואיל ונעשו שומר לפירי [לפירות] בזמן גידולו הריהם נידונים כפירות עצמם. ונדקדק: ושומר לפירי אימת הוה [לפירות מתי הם] בכופרי [כשהתמרים עדיין בוסר] ובכל זאת וקא קרי להו פירי [קורא להם כבר פירות], משמע שתמרים אף בעודם קטנים ביותר קרויים כבר פרי, ולכן כשם שחל עליהם איסור ערלה כך גם אסור להפסידם בשביעית!
(2) תודות לעלון מאורות הדף היומי על ההפנייה לשו"ת זה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.