השתדלות ובטחון
מגילה ו ע"ב
"ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן.
הני מילי - בדברי תורה. אבל במשא ומתן - סייעתא הוא מן שמיא. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא - סייעתא מן שמיא היא.
ואמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו - אל תתגרה בו, שנאמר אל תתחר במרעים, ולא עוד אלא שדרכיו מצליחין, שנאמר יחילו דרכו בכל עת, ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר מרום משפטיך מנגדו, ולא עוד אלא שרואה בשונאיו שנאמר כל צורריו יפיח בהם.
איני? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם. ותניא, רבי דוסתאי בר מתון אמר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, ואם לחשך אדם לומר אל תתחר במרעים ואל תקנא בעשי עולה - מי שלבו נוקפו אומר כן. אלא: אל תתחר במרעים - להיות כמרעים, ואל תקנא בעשי עולה - להיות כעושי עולה. ואומר אל יקנא לבך בחטאים וגו'.
- לא קשיא: הא - במילי דידיה, הא - במילי דשמיא. ואיבעית אימא: הא והא במילי דידיה, ולא קשיא: הא - בצדיק גמור, הא - בצדיק שאינו גמור. דאמר רב הונא: מאי דכתיב למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו - צדיק ממנו - בולע, צדיק גמור - אינו בולע. ואי בעית אימא: שעה משחקת לו שאני".
פירש רש"י: "לאוקמי גירסא - שלא תשתכח ממנו. סייעתא דשמיא - ויש יגע ואינו מוצא".
רש"י הזכיר רק דברים אלו. מכך משמע שיגיעה ודאי מועילה לעצם הלימוד, ושמצוי רק "יָגֵעַ ואינו מוצא", אך אין מוצא ללא יגיעה. מניין למד רש"י לפרש כך?
אלא שמימרות רבי יצחק אמורות פה בלשון הקודש. מכאן שדברי הגמרא שבארמית: "הני מילי... מן שמיא" הם מדברי סוגיית הגמרא הדנה בדברי רבי יצחק. כמו גם בהמשך: "איני?... הא - במילי דידיה". ורבי יצחק מחייב את ההשתדלות בכל התחבולות הגשמיות בלא לסמוך על סייעתא דשמיא נסית. וכשיטתו במסכת בבא מציעא דף מב ע"א: "אמר רבא אמר רבי יצחק: אמר קרא וצרת הכסף בידך אף על פי שצרורין - יהיו בידך. ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנאמר וצרת הכסף בידך. ואמר רבי יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". ולכן דברי רבי יצחק "לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן" נאמרו בסתמא וכוללות כל דבר. ולא מיעטה הגמרא אלא דברים שודאי שאין ההשתדלות בהם תנאי מספיק. שיכחת התלמוד תתכן גם במשה רבינו (מסכת סנהדרין דף פב ע"א) ובדוד המלך (שם דף קז ע"א), וגם בתנאים כהלל (מסכת פסחים דף סו ע"א) ורבי אליעזר בן יעקב (מסכת מידות פרק ב משנה ה; ופרק ה משנה ד), ובאמוראים כרב (מסכת סנהדרין דף פב ע"א) ורבי ינאי (מסכת קידושין דף נז ע"א ומקבילות). ומשום כך אמרו במסכת אבות פרק ג משנה ח: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ... יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ... הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ. וגם במשא ומתן יתכן כישלון גם אחר יגיעה.
וקשה, הכיצד מקשה הגמרא מדברי רשב"י האוחז בשיטתו במסכת שבת דף לג ע"ב שלא חשש להתגרות ברומאים. וגם רבי דוסתאי בר מתון אחז בשיטת רשב"י. והלא רבי יהודה ורבי יוסי שם חלקו על רשב"י. וכי לא צדק רבי יצחק שאחז בכלל של רבי יוחנן עצמו במסכת עירובין דף מו ע"ב: "רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה", וקל וחומר (שם) "רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי"?
אלא שדברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נאמרו בסתמא בלא מחלוקת, מכאן שהדברים להלכה. ומסיקה הגמרא שבשעת הצורך במסירות נפש במילי דשמיא נכון לנקוט בשיטת רשב"י. וצדיק גמור יכול לסמוך על כך גם לצרכיו, כדברי הגמרא במסכת ברכות דף ז ע"א שצדיק גמור טוב לו גם בעולם הזה, ואין לו לחשוש. אלא אם כפי שציין רבי יצחק – השעה משחקת לרשע, כי: "היכא דקביע (דשכיח) היזיקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (פסחים דף ח ע"ב; יומא דף יא ע"א; קידושין דף לט ע"ב; חולין דף קמב ע"א).
עוד בענין השתדלות ובטחון:
פסחים קיב ע"א - קיג ע"א,
ברכות לב ע"ב.
