כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > כשות - "ככשותא וכמוריקא" (חולין מז ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא – כשות

"אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי" (חולין, מז ע"ב).

פירוש: אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה. אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כשות הקורנית שם באנגלית: Dodder שם מדעי: Cuscuta epithymum

שם נרדף במקורות: כשותא שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה

נושא מרכזי: לזיהוי הכשותא ומהו גוונה?

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הכשות הקש\י כאן.

מהו הצבע הירוק?

בימינו הצבע הירוק מוגבל לתחום אורכי הגל של 520 - 570 ננומטר בספקטרום הנראה. צבע זה מאפיין את הטבע משום שלמרבית הצמחים צבע ירוק, הנובע מתכונות בליעת האור של מולקולות הכלורופיל שבתאי עליהם. סקירה של אזכורי הצבע הירוק בספרות חז"ל מצביעה על האפשרות שבתקופה זו נכללו בצבע הירוק גם גוונים הנקראים בימינו צהוב ואולי אף כתום ווורוד. צהוב הוא הצבע של אור בעל אורך גל של 565 - 590 ננומטר, או צבעו של הערבוב של אור אדום ואור ירוק. הצבע הצהוב כמעט שאיננו מוזכר במקרא ורוב רובם של איזכוריו בספרות חז"ל הם סביב הפסוקים העוסקים בנגעים: "וְרָאָה הַכּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהב דָּק וכו'" (ויקרא, יג ל'). על מראהו של הצהוב נוכל ללמוד מהפסוק בעזרא (ח כ"ז) המשווה בין צבע זה והזהב: "וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדת כַּזָּהָב". במשנה אנו מוצאים את הצהוב בהקשר שלא מאפשר לקבוע בברור מהו גוונו: "כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין תחלת הציהוב בזה ובזה פסול" (חולין, פ"א מ"ה).

ראיה לכך שהצבע ירוק כולל בלשון חז"ל גם גוונים צהובים נוכל למצוא בסוגייתנו: "אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי" (על צבע הכרתי ראו "הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר"). רב סמא אומר שריאה שצבעה ככשות, מוריקא או כעין ביצה הרי היא טרפה. משערים שהכשות הוא צמח בסוג Cuscuta הנקרא כך גם היום (תמונה 1) והמוריקא הוא הכרכום (תמונה 2). על צבע הכשות נוכל ללמוד מפירוש הערוך (ערך "כשות") שציטט את דברי רבי האי גאון: "... והגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות והוא כמין חוטין ירקרוקין כגון של ברקת ... ועוד פירש צמח כדמות זהב נמשך בחוטין למעלה מהקוצים וכו'". בפסוק בעזרא (לעיל) מצאנו שבלשון המקרא צבע הזהב נקרא צהוב.

גם אם קיים ספק בידינו לגבי זהות הכשות והמוריקא (על זהות המוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא") הרי שצבע הביצה ידוע לנו ורומז על כך שהרשימה כוללת גווני צהוב. כתגובה לדוגמאות שהביא רב סמא שואלת הגמרא: "אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא?". שאלת הגמרא מתייחסת לדברי רבי חנינא האומר (שם): "ירוקה כשרה מדרבי נתן". אם הצבע הירוק הוא אכן כמשמעותו היום השאלה איננה במקומה שהרי מה הקשר בין האיסור של גווני הצהוב לכשרות הצבע הירוק? על פי הצעתנו שהירוק כולל גם את גווני הצהוב הרי לאחר שנמנו גווני ה"ירוק" (צהוב) האסורים שואלת הגמרא מהו הירוק הכשר? מעניין לציין שהכרכום נקרא מוריקא כלומר ירוק, למרות שבארמית וערבית הוא נקרא "זעפראן" כנראה הטייה של המילה אספר (Asffar) שתרגומה לערבית הוא צהוב. הצבע הצהוב קשור לאבקה המיוצרת על ידי שחיקת הצלקות אם כי הן עצמן בצבע ארגמני.

ראיות משמעותיות להצעה שצבע ירוק הוא גם צהוב נוכל למצוא בסוגיות נוספות: במשנה ביומא (מג ע"ב): "משנה ... בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס ... בכל יום היתה זהבה ירוק והיום אדום, דברי רבי מנחם וכו'". אכן לצבע הזהב גוונים בדרגת כהות משתנה ולכן ניתן להניח ש"זהבה ירוק" הוא גוון צהוב בהיר ואדום הוא גוון כהה. מקור נוסף: "גמ'. חלב למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי, טהור - חיור, טמא – ירוק? ואי משום איערובי, ניקום, דאמר מר: חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד וכו'"(1) (עבודה זרה, לה ע"ב). הגוונים השולטים בחלב ממקורות שונים הם בצבעים בין לבן לצהבהב.

דברי הגמרא "אסתר ירקרוקת היתה" (מגילה, יג ע"ב) מעידים על כך שהגוון הצהבהב של אדם חולני נקרא ירוק. אמנם רש"י פירש "ירקרוקת היתה - כהדסה זו" אך גוון ירוק לא קיים בבני אדם. באופן זה נוכל להבין גם את הספור שמספר נתן הבבלי: "ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, באתה אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו ולא היה בו דם ברית, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי" (שבת, קלד ע"א, חולין, מז ע"ב). כנראה שהכוונה לצהבת הילודים הגורמת לדחיית המילה גם בימינו.

"אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם כו'. אמר רבי יוחנן: ירד רבי מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא, והכי קאמר להו לרבנן: נהי דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא לא מטמאיתו, היכא דקחזיא דם ירוק מגופה – תטמא וכו'" (נדה, יט ע"ב). בתוספתא (נגעים, צוקרמאנדל, פ"א ה"ה) אנו מוצאים מחלוקת מהו "ירקרק שבירוקין" כאשר הטווח בין החולקים הוא שעווה (צהוב) מחד גיסא לכנפי טווס (ירוק) מאידך גיסא: "הבגדים והעורות מטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים ואיזה הוא הירקרק שבירוקין ר' אליעזר אומר כשעוה וכקורמל סומכס אומר ככנף טואס וכחוץ של דקל וכו'". בנדה (סז ע"א) "אמר מר עוקבא: "לפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש? משעה שמתחיל לירק". מפרש שם רש"י: "לפלוף - קציד"א". ד"ר משה קטן מתרגם (ב"אוצר לעזי רש"י") ליחת העין. אין ספק שצבעה של ליחת העין המתייבשת איננו ירוק אלא צהוב.

בניגוד לדברי רב סמא שכלל את הכשות, המוריקא והביצה בקבוצה משותפת של עצמים בעלי צבע ירוק הרי שהרמב"ם חילק אותם לשתי קבוצות (צהוב וירוק) אך לא באופן המקובל היום. לענ"ד אין בדבריו נפק"מ להלכה אלא אבחנה מדוייקת יותר בין גווני הירוק. פירש הרמב"ם במשנה (חולין, פ"ג מ"ב): "... דע שהריאה השחורה כמראה הדיו, והאדומה כמראה הבשר וכצורתו, והצהובה כמראה החריע (תמונה 4) או כמראה חלמון ביצה, והירוקה כמראה הכישות אסורה, וכל חמש מראות אלו במשהו. אבל התכולה כמראה הכחול ה"את'מד", או הירוקה כמראה הכרישין, או הצהובה צהיבות פתוכה כפני אדם חולה, הרי זו כשרה וכו'".


תמונה 1. כשות - נטפלת לסירה קוצנית		תמונה 2. כרכום - מוריקא


תמונה 3.		תמונה 4. קורטם הצבעים - חריע

על פי דברי הרמב"ם נוכל להבחין בין צבע צהוב כהה או כתום, שבלשון הרמב"ם נקרא צהוב(2), לבין הצבע הנקרא בלשוננו צהוב ובלשון הרמב"ם ירוק. להלכה הרמב"ם מבחין בריאה בשני גווני ירוק: האחד (צהוב) אסור והשני שהוא ירוק ככרישין (גוון ירוק גם בלשוננו) כשר. גוון נוסף שאליו מתייחס הרמב"ם הוא "צהיבות פתוכה" שאותו הוא מכשיר. קרוב לוודאי שכוונת הרמב"ם לגוון שתיאר בראשית דבריו ("כמראה החריע או כמראה חלמון ביצה") כלומר צהוב כהה, או כתום, אלא שהוא "פתוך". "פתוך" הוא גוון המתקבל מתערובת גוונים ובעיקר עם לבן דבר הגורם לו להראות בהיר בהשוואה לגוון המקורי. הדבר נאמר במפורש במשנה בנגעים (פ"א מ"ב): "הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל וכו'". מפרש הרמב"ם: "פתוך - המראה המעורב מן הלובן והאודם וכו'". תוס' יו"ט מצטט את מקורו של המונח "פתוך" בתרגום יונתן בן עוזיאל: "הפתוך - פי' הר"ב המעורב. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל איוב כ"ה המשל ופחד עמו מיכאל מן ימין וכו'. ופתיכין אשא ומיא וכו'".

לגבי נגעים פירש רש"י (יג י"ט): "או בהרת לבנה אדמדמת - שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם". עירוב של לבן ואדום נותן צבע וורוד: "... הרי מבואר דאף ע"ג דבלשון המקרא גם שושנה אדומה בכלל שושנה הוי מ"מ בלשון חכמים שושנה האדומה קרוי לה וורד משא"כ שושנה הלבינה או פתוכה קרוי לה שושנה" (באר יהודה, הלכות ברכות, פ"ט). פתוכה היא כנראה שושנה וורודה. המונח "פתוך" איננו מתייחס רק לעירוב גוונים אלא לכל עירוב. במדרש תנאים (דברים, כ"ב) מצאנו: "... איסי בן עקביה אומר לא ירכב אדם על גבי פרדה מקל וחומר: ומה אם במקום שהתירה לו התורה ללבוש חלוקין משני מינין הריני אסור בפתוך כאן שאסרה לי תורה לחרוש בשני מינין דין הוא שאהא אסור בפתוך וכו'".

הבהרת המונח "פתוך" עשויה, אולי, לסייע להכריע בויכוח ארוך לגבי דעתו של הרמב"ם לגבי גוון התכלת שבציצית: "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע וכו'" (הלכות ציצית, פ"ב ה"א). נדמה לי שקרוב לוודאי שכוונתו לצבע הנקרא גם בלשוננו תכלת משום שהוא תערובת ("פתוך") של כחול ולבן.

מכלול מאפייני ה"כשות" בספרות חז"ל מצביע על כך שהכוונה לסוג כשות (Cuscuta) אך אינו מאפשר לקבוע באופן וודאי מהו המין או המינים הנכללים בו (ראו להלן בפרק "מהו הכשות"?). לאור העובדה שבספרות חז"ל גווני אדום נכללים בצבע נפרד מ"ירוק" נוכל לצמצם את טווח המינים העשויים להכלל בשם "כשות" רק למינים בעלי גבעולים צהובים ואולי אפילו וורודים. אחד המינים הנפוצים ביותר בארץ שגבעוליו צהובים הוא כשות השדות אך מין זה חדר ארצה רק בראשית המאה ה – 20. מועמד סביר לזיהוי הוא המין כשות הקורנית שהיה בעל מוניטין רב כצמח תרופה בימי הביניים. בדרך כלל צבע גבעוליו נע בין צהוב לוורוד ואם אכן הוא ה"כשות" יהיה עלינו להרחיב את טווח הגוונים הנכללים בצבע "ירוק".

מהו הכשות?

מאפייני הכשות

לצורך זיהוי הכשות נסקור את מאפייניו כפי שהם משתמעים מספרות חז"ל ובכללם גם את תכונותיו שהפכו אותו לצמח תועלת:

הכשות כצמח טפיל

בגמרא בעירובין (כח ע"ב) אנו לומדים שהכשות הוא צמח טפיל התלוי לחלוטין בפונדקאי: "... נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא; האי מארעא קא מרבי, והאי מאוירא קא מרבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי גמר פירי, והאי לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא"(3). מפרש רש"י: "כשות - גדל בהיזמי, ואין לו שורש בקרקע, אלא מהיזמי צמח ... דקטלי להיזמיא - שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא, אלמא: אי לא ינקא מארעא לא רביא". כוונת הדברים היא שהכשות זקוק להתפתחותו לחומרים המגיעים מהקרקע דרך מערכת ההובלה של השיחים עליהם הוא גדל ולכן אם קוצצים אותם גם הכשות מתייבש ומת.

מקור נוסף מופיע בגמרא בשבת (קז ע"ב): "אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו". מלשון רש"י ניתן להסיק שיש חידוש בכך שתולש הכשותא חייב: "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי"(4). במסכת עירובין מוסיף רש"י פרט נוסף המשלים את הטענה שהכשות איננו מחובר לקרקע והוא שאין לו שורש בקרקע. לדעת רש"י, אם כן, האיסור לתלוש צמח איננו מוגבל אך ורק למנתק צמח מהקרקע, אליה הוא מחובר בעזרת שורשים, אלא גם למי שמנתק צמח המחובר לצמח אחר.

צבע הכשות

צבע הכשות הוא גוון מסויים של צהוב או אדמדם: "אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי"(5) (חולין, מז ע"ב). הערוך (ערך "כשות") ציטט את דברי רבי האי גאון מהם ניתן להסיק מהו צבע הכשות: "... והגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות והוא כמין חוטין ירקרוקין כגון של ברקת ... ועוד פירש צמח כדמות זהב נמשך בחוטין למעלה מהקוצים וכו'". אם נניח שהכשות הוא המין כשות הקורנית (תמונה 5) הרי שצבעו נוטה לאדום אם כי ייתכן שקיימים שלבים במחזור חייו בהם הוא צהוב. מדברים אלו נוכל להסיק לא רק לגבי צבעו של הכשות אלא גם שהצבע ירוק כלל בתוכו גם גוונים צהוב אדמדמים. בנושא זה הרחבתי במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא".

הכשות כצמח תועלת

המחלוקת המובאת בסוגייתנו ("... דתניא כישות רבי טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם וכו'") מצביעה על כך שהכשות היה צמח תועלת שאם לא כן מה האינטרס לגדלו. גידול צמח נוסף בין הגפנים פוגע בכמות היבול והוא כדאי רק כאשר מדובר בגידול יקר במיוחד כמו כרכום או וורדים ("כורכמא דרישקא זביני לך". השאלה חריפה במיוחד לאור כך שלכשות היה ערך נמוך במיוחד כפי שניתן ללמוד משתי הסוגיות להלן: "אמר רבי יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל; באתרא דקפדי יש בהן משום גזל. אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" (בבא קמא, קיט ע"ב). מניקות הוזהרו שלא לאכלו בגלל היותו מזון רע: "לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? אמר רבי כהנא כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה" (כתובות, ס ע"ב). נחזור לדון בשאלה זו בסעיף "לזיהוי הכשות" להלן. בעת העתיקה החשיבו את זרעי הכשות כתבלין וכרפואה ולשם כך היו קושרים נבטי כשות לצמחים שונים על מנת שייטפלו להם. תופעה זו היתה נפוצה במיוחד בבבל כפי שכתב פליניוס. הוא ציין שהכשות נזרעת בבבל על גבי קוצים ומשמשת לתיבול יין.

הכנת שיכר

הכשות שימש כתבלין לשיכר: "אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי, אי אסיר, לכולי עלמא אסיר. אלא רב סבר משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה" (6) (עבודה זרה, לא ע"ב). מפרש רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא". על תפקידה של הכשותנית בהכנת השיכר אנו לומדים גם בגמרא במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי וכו'?" (7). להלכה פסק הרמב"ם (הלכות יום טוב, פ"ח הל' י'): "... ועוקרין את הפשתה מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד, וקוצרין את הכשות מפני שהיא ראויה להטילה לשכר במועד וכן כל כיוצא בזה". "... מעשה באחד שהפקיד כשות אצל אחד והיה לו לשומר כשות אחרת ואמר לשמשו מזה הכשות תשליך לתוך השכר והלך השמש והשליך מכשות של פקדון אמרו חכמים שהשמש פטור שהרי לא אמר מזה השלך ומזה אל תשלך וכו'" (רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פ"ד הל' ט').

כשות כצמח מאכל

"רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי. אמר: כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא. נפק אתא ינוקא דבי רב אמר ליה מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו וכו'" (עירובין, כח ע"ב). העובדה שהכשות נחשב למאכל לגיטימי מאפשרת לערב בו: "... עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק ומערבין בהן וכו'" (רמב"ם, הלכות עירובין, פ"א הל' י"א).

כשות כצמח תרופה

בתלמוד אנו מוצאים התייחסויות לכשות כצמח רפואה. הן המחלות שבעזרתו הן טופלו והן אופי הטיפול לא ברורים די הצורך, מתוך דברי הגמרא, אך ניתן ללמוד על ערכו הרפואי הרב מההיסטוריה, הרפואה העממית והרפואה הקונבנציונלית. במסכת כתובות (עז ע"ב) למדנו: "אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי. אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת". מפרש רש"י: "בעלי ראתן - שרץ יש לו במוחו. של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי". במסכת שבת (קט ע"ב) מופיע מאמר תמוה על פי אמות מידה מודרניות: "האי מאן דבלע חיויא לוכליה כשותא במילחא ולירהטיה תלתא מילי"(8). מקור נוסף מופיע בגיטין (סט ע"א): "לבשולי - לייתי פארי דריש נפייא, וטלפחי בעפרייהו, ושובלילתא וחומרתא דכשותא, ונינקוט כאמגוזא בפומיה. לאיפתוחי - לינפח ליה חבריה תחלי חיורתא בגילא דחיטתא"(9).

הרמב"ם (שבת, פכ"א הל' כ"ב) פסק: "אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן כגון הכסבר והכשות והאזוב אף על פי שהן מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים וכו'". מיני הכשות נכללו ברשימת התרופות הידועות בימי הביניים. למין כשות הקורנית (תמונה 5) שגדל בארץ ישראל ייחסו תכונות רפואיות ייחודיות והוא יוצא ממנה לארצות אחרות. ברפואה העממית משמשת משרה של הכשות לטיפול בדרכי השתן וסרטן המעי.

לזיהוי הכשות

מכלול המאפיינים של הכשות המופיעים בגמרא מצביע באופן כמעט ודאי על הצמח הטפיל כשות כ"כשות" בספרות חז"ל. בלוחות חימר שנמצאו במסופוטמיה מתואר מסחר וייצור שיכר מתמרים שהתקיים בין השנים 482-600 לפנה"ס. אחד המרכיבים המופיעים ברשימת חומרי הגלם היה kasû שמשערים שהוא הכשות (או אולי חרדל) ושימש כתבלין. ייתכן והשם אכדי/שומרי התגלגל לשם הארמי כשותא שפירושו: שיער, על שום דמיון גבעוליו לשערות (10). על הקשר שבין כשות ושיער אנו לומדים במשנה (עוקצין, פ"ב מ"א): "זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למראה, כשות של קשות והנץ שלה טהורה וכו'". מפרש רע"ב: "כשות של קישות - כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות". כך גם במשנה במקוואות (פ"ט מ"ד): "לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ... כשות של קטן לא טמא ולא מטמא וכו'". גם כאן מפרש רע"ב: "כשות של קטן - כמין שער נולד בבשר הקטנים, כעין השער שנולד בקשואין שקורין פאקו"ס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה". רב האי גאון מתאר את הכשות "בלשון ישמעאלי": "והוא כמין חוטין ירקרקין (11) כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופרין על הקוצין הנקראין היזמי" (12). השם כשות, או כשותא, עבר לערבית וללטינית ומכאן שמו המדעי של הכשות Cuscuta. גם הרמב"ם (ביאור שמות) זיהה את הכשות כצמח הטפיל Cuscuta.

יש המשערים שבעבר נקרא הכשות Orobance. תאופרסטוס(13) בספרו "על מחקר הצמחים" תיאר צמח בשם Orobanche (οροβαγχη). משמעות השם היא "חונק הבקיה"(14) (orobos הוא בקיה או בקית הכרשינה ו – anchone פירושו לחנוק). מקור שם זה הוא בכך שהצמח מכסה את הפונדקאי ולופת את גבעוליו. משערים שהכוונה לכשות ולא לעלקת הנקראת בימינו בשם זה משום שתיאופרסטוס כתב עליה פסקה נפרדת ובנוסף לכך אין היא לופתת את הפונדקאי אלא עולה מתוך שורשיו.

בארץ ישראל ובסביבתה (כמו בבבל) קיימים מיני כשות שונים. רובם טפילים של צמחי בר בלבד ורק בודדים נטפלים גם לצמחי תרבות ובמיוחד לקטניות. הכשות שאותו מתארת הגמרא הוא אחד מבין המינים המקומיים (בוודאי לא כשות השדות שחדרה לאזורנו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה) הנטפלים לצמחי בר כמו "היזמי והיגי". ניתן להציע שהזריעה בכרם היתה של מין כשות שאיננו פוגע בגפנים אלא מסייע להדביר את עשבי הבר. דוגמה לדבר ניתן לראות בצפון מזרח הודו שם מעבירים קטעי כשות הנקטפים בשדות למטעי התה כדי שייטפלו לעשב מטפס מן הסוג מיקניה ((Mikania החונק את ענפי התה. גבעולי הכשות אינם תוקפים את צמח התה, ומתפתחים היטב על המיקניה בעזרת מצוצות שהם שולחים לתוך הענפים המטפסים ומביאים למותם. אפשרות נוספת היא שהכשות בכרמים לא גדלה בין הגפנים אלא על הקוצים שבעזרתם גדרו את הכרם והגנו עליו משיני חיה ובהמה(15). את קוצים אלו ניצלו גם לגידול הכשות.

"כשות" = כשותית

רבינו גרשום (חולין, מז ע"ב) כתב: "כשותא – הומלין, כמיל בלשון כנען". לשון כנען היא בוהמית והכשותית נקראת בשפה זו Chmel. גם רש"י מפרש בכל האזכורים: "כשותא – הומלו"ן". ההומלון הוא ה – Humulus lupulus כלומר הכשותנית (תמונות 6-8). הכשותנית מעניקה לבירה את הטעם והמרירות האופיניים. לייצור הבירה משתמשים בתפרחת הנקבית של הכשותנית. החומרים הכימיים בכשותנית מסייעים בשימור הטריות ובייצוב הקצף של הבירה. הכשותנית מכילה חומצות אלפא המעניקות מרירות וחומצות בטא המעניקות ארומה.

בפירוש רש"י קיים קושי כפול. א. הוא מזהה באופן עקבי בכל הסוגיות את הכשות כהומלון למרות שבחלקן (להלן) ברור שמדובר בצמח טפיל ולא בכשותנית שהיא אמנם מטפסת אך איננה טפילה. ב. הכשותית זקוקה לבית גידול מוצל ולח וקשה להניח שניתן היה לגדלה על גבי שיחים קוצניים בחבל הים תיכוני של ארץ ישראל וסביבתה. ג. יתכן והשימוש בכשותנית כתבלין להכנת בירה היה קיים במידה מצומצמת כבר בימיו של רש"י אך קרוב לוודאי שלא היה ידוע בתקופת חז"ל. התיעוד הראשון של גידול הכשותנית הוא משנת 736 בגרמניה ותיעוד של שימוש להטעמת בירה רק בשנת 1079. רק במאה ה – 13 התחילה הכשותנית לתפוס את מקומה של תערובת עשבים מסויימת (Gruit) ששימשה בתעשיית הבירה. תערובת עשבים זאת לא הייתה יעילה בשימור הבירה והיא התקלקלה זמן קצר לאחר הכנתה. בתקופה זו הדרך היחידה לשימור הייתה בעזרת העלאת אחוז הכוהל במשקה. תהליך פיתוח השימוש בכשותנית הושלם במאה ה – 13 בבוהמיה וזו הפכה לחלוצת הייצור התעשייתי של הבירה וממנה הוא התפשט לשאר אירופה. אין זה מקרה שהרמב"ם שלא הכיר את הכשותנית במקומות מושבו (ספרד, ארץ ישראל ומצרים) זיהה את ה"כשות" עם Cuscuta.

ביולוגיה

לנוסע בכבישי הארץ בחודשי הקיץ בולטים לעין משטחים צהובים בצדי הדרכים. אלה הם משטחי כשות השדות (ראה תמונות 9-10) שהוא צמח טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים דמויי ספגטי(16), חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. התפוצה הרחבה של הכשות בצידי הדרכים קשורה להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של צמחים העמידים לריסוס בפני עשבים בצידי הכבישים. כשות השדות הוא הנפוץ בין מיני הכשות בארץ. מוצאו באמריקה והוא התפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. תכונה זו גורמת לכשות השדות להוות עשב מזיק.

הסוג כשות הוא טפיל מוחלט דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מפיק את כל הדרוש לו (מים, מינרלים וסוכרים) מהפונדקאי(17). הכשות מפיק את החומרים הנחוצים לו מהפונדקאי בעזרת מצוצות(18) רבות המתפתחות לאורך הגבעול בקטעים הכרוכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. בשלב הראשון הטפיל מפתח כרית הצמדה שמתוכה נשלחים תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה(19) מסמן לכשות את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה הבנויה מתאי עצה ושיפה ומשמשת גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל.


תמונה 5 כשות הקורנית צילמה: שרה גולד		תמונה 6. כשותית - Humulus lupulus צילם: Hagen Graebner


תמונה 7. כשותית מטפסת על גדר בגן הבוטני בגבעת רם		תמונה 8. כשותית - תפרחת נקבית צילם: LuckyStarr


תמונה 9. כשות השדות מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20		תמונה 10. כשות השדות ניתן לראות בתמונה את הגבעולים הלופתים את הפונדקאי

(1) פירוש: גמרא ושואלים: חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ [למה נחשוש] לָהּ? אִי [אם] מִשּׁוּם אִיחֲלוּפֵי [החלפה], שיחליפו חלב טהור בחלב של בהמה טמאה, הרי חלב טָהוֹר חִיוֵּר [לבן] הוא, טָמֵא יש לו צבע יָרוֹק! וְאִי [ואם] מִשּׁוּם אִיעֲרוּבֵי [תערובת] של חלב טמא בו, נֵיקוּם [נעמיד אותו] כמו שעושים גבינה ונראה, שאָמַר מָר [החכם]: חָלָב טָהוֹר עוֹמֵד (נעשה גבינה), חָלָב טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד.
(2) בתקופתנו כשייצור הביצים הפך לתעשייתי הדבר לא בולט די הצורך אך יעידו אוכלי ביצים אורגניות על צבע החלמון הכתום כהה. עלי הכותרת של החריע הופכים לכתומים לאחר ייבושם.
(3) פירוש: ... פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, הַאי [זה] החזיז מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי [מהארץ הוא גדל], וְהַאי [וזו] הכשות מֵאֲוִירָא קָא מִרְבֵי [מהאויר היא גדלה]. וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]: הַאי [זה] הכשות הוא גְּמַר פֵּירֵי [פרי גמור], וְהַאי [וזה] החזיז לָאו גְּמַר פֵּירֵי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאֲוִירָא קָא רָבֵי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.
(4) דברי רש"י "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" לכאורה תמוהים שהרי למסקנת הגמ' שם "ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי וכו'". הגמ' מצדיקה את ברכת בורא פרי האדמה בכשות בכך שהכשות יונקת ("רבי") מהקרקע. יתכן ורש"י מדגיש בהסברו דווקא את ההו"א שהכשות גדל מהאוויר כדי לחדד את ההשוואה בין מדלדל עובר במעי אמו לתולש כשות. כלומר: כוונתו בדבריו "כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" איננה לשלול את דברי הגמ' שהכשות יונק גם מהקרקע אלא להשתמש באמירה הפופולרית ("בעלמא") "מאווירא רבי" כהוכחה לכך שאין זה צמח רגיל היונק רק מהקרקע בעזרת שורשים החודרים לקרקע אלא צמח יוצא דופן שאמנם מפיק את הדרוש לו מהקרקע אך בעזרת הפונדקאי.
(5) פירוש: אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה. אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.
(6) פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(7) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן.
(8) הַאי מַאן [מי] שבָּלַע חִיוְיָא [נחש] לוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְלִירְהַטֵיהּ תְּלָתָא מִילֵי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין].
(9) פירוש: לְבַשּׁוּלֵי [לבשל] כלומר, לגרום שהפצעים ייפתחו כדי שיוכל אחר כך להוציא המוגלה מהם לַיְיתֵי פָּארֵי דְּרֵישׁ נָפְיָיא [יביא סובין הנמצאים בראש הנפה], כלומר, סובין גדולים שנשארים בחלק העליון של הנפה, וְטַלְפְּחֵי בְּעַפְרַיְיהוּ [ועדשים בעפרם], וְשׁוּבְלִילְתָּא [ותלתן] וְחוּמְרְתָא דִּכְשׁוּתָא [ופרח של הכישות], וְנִינְקוֹט כְּאַמְגוּזָא בְּפוּמֵיהּ [ויקח כמלוא אגוז בפיו]. אם רצונו לְאִיפְתּוּחֵי [לפתוח] את הבועות שתצא הליחה לִינְפַּח לֵיהּ חַבְרֵיהּ תַּחְלֵי חִיוָּרְתָא בְּגִילָא דְּחִיטְתָּא [שיכניס לו חבירו בגרונו שחליים לבנים בקש של חיטה].
(10) ראה הערוך השלם בערך "כשות".
(11) בלשון חז"ל והמפרשים הוא גם צהוב. ראה במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא".
שם.
(12) שם.
(13) תאופרסטוס (287-371 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית.
(14) שם זה נשמר בערבית - ח'ניק אלכרסנה. אלכרסנה היא הכרשינה.
(15) "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו, ה ה').
(16) באמריקה הם מכונים Golden spagetti.
(17) טפילות מוחלטת היא מושג המנוגד לטפילות חלקית שבה לטפיל יש עלים והוא מבצע פוטוסינתיזה בעצמו ומנצל את הפונדקאי רק כמקור למים ומינרלים. דוגמאות לטפילים חלקיים הן הרנוג השיטים, דבקון הזית ושבטן לבן.
(18) המצוצות הם איברי מציצה החודרים דרך האפידרמיס של גבעול הפונדקאי ויוצרים מגע פנימי בין שני הצמחים. המצוצות מתפתחות מזיזים המהדקים ומצמידים את הכשות לפונדקאי.
(19) רקמות ההובלה מתחלקות לעצה המובילה מים ומינרלים ושיפה המובילה סוכרים מהעלים אל השורש.

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 40-41).
יואל דן – טפילים בעולם הצמחים – טבע הדברים יוני-יולי 1994, גליון 4.
ז. עמר וירון סרי, 'ארץ ישראל וסוריה על פי תאורו של אלתמימי', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 70-72.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 223.
י. פליקס, 'כלאי זרעים והרכבה', עמ' 145-146.

Costea, M. and Tardif, F. J., 2004, 'Cuscuta (convolvulaceae) – the strength of weakness: A history of its name, uses ana parasitism concept during ancient and medieval times'. Sida 21: pp. 369-378.

Tolini, G., 2013, 'The economic activities of Isḫunnatu, a slave woman of the Egibi Family.

לעיון נוסף:

כשות השדות באתר צמח השדה.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים