סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – חרדל

 

"ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני ארבעה ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה. כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה, וקא מעבר ליה. אמר ליה: קרית? אמר ליה: קרינא. תנית? תנינא ארבעה סידרי משנה. אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך? שדי בר לקישא במיא! אמר ליה: ניחא לי דאשמעינן למר. אי הכי גמור מיני הא מלתא דאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים" (מגילה, כח ע"ב). 

פירוש: ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני [שישתמש אדם במי ששונה] ארבעה סדרי משנה ושלא לשתמש במאן דמתני [ישתמש במי שמשנה, מלמד אחרים] ארבעה, שאם צריך הוא ליזקק שישמשנו תלמיד חכם, שלא יעשה זאת בתלמיד חכם גדול. ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שריש לקיש הוה אזיל באורחא [היה הולך בדרך] ומטא עורקמא דמיא [והגיע לשלולית של מים], אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה [בא אדם אחד הרכיבו על כתפיו והיה מעביר אותו]. אמר ליה [לו] ריש לקיש תוך כדי מעבר: האם קרית [קראת] בתורה? אמר ליה [לו]: קרינא [קראתי]. ושאל: האם תנית [שנית] משנה? ענה לו: תנינא [שניתי] ארבעה סדרי משנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך [אתה חצבת לך ארבעה הרים אלה ואתה טוען את בן לקיש על כתפך]?! שדי בר לקישא במיא [זרוק את בן לקיש במים]! כלומר, אין זה מן הראוי שארכב על גבי אדם כמוך. אמר ליה [לו]: ניחא לי דאשמעינן למר [נוח לי לשמש את אדוני] ושמח אני בזכות זו. אמר לו ריש לקיש: אי הכי גמור מיני הא מלתא [אם כך, למד ממני דבר זה] שאמר ר' זירא, ועל ידי כך תוכל להיחשב כתלמידי ותהיה כמשמש את רבך: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, שאף שמדין תורה רק אם רואה אשה דם במשך שלושה ימים רצופים שלא בזמן ווסתה נעשית היא זבה, וצריכה לבדוק עצמה עד למנין שבעה ימים נקיים, מכל מקום בנות ישראל החמירו על עצמן לנהוג דין זבה אפילו בטיפת דם אחת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 


שם עברי:  חרדל לבן     שם באנגלית:  Mustard   שם מדעי:  Sinapsis alba

שמות בשפות אחרות:  ערבית - חרדלא


נושא מרכזי: מהו החרדל המוזכר בספרות חז"ל? 

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על החרדל הקש/י כאן.

 

תקציר: אבותינו גידלו את החרדל למאכל ולרפואה. הוא שימש לתיבול בשר, ונחשב תבלין יוקרתי. מהתיאורים השונים בספרות חז"ל משתמע באופן ברור למדי שהחרדל הוא המין או המינים מהם מכינים את התבלין הנקרא גם בימינו בשם זה.המשנה מבחינה בין שני מיני חרדל: "חרדל וחרדל מצרי ... אינם כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ב). בימינו משמשים שני מינים ממשפחת המצליבים להכנת החרדל: כרוב שחור (Brassica nigra), הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור, וחרדל לבן(Sinapsis alba) . י. פליקס סבר ש'חרדל' בלשון המשנה הוא הכרוב השחור ואילו 'חרדל מצרי' הוא החרדל הלבן. ייתכן שהנימוק לזיהוי זה קשור בשימוש הנפוץ שעושים חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד. סוגייתנו מתייחסת לחומרה שהחמירו על עצמן בנות ישראל "שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". גם במשנה בנדה (פ"ה מ"ב) החרדל מהווה דוגמה לכמות קטנה: "... ומטמאים בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן". ההדגשה "אפילו" בשני המקורות מעידה על כך שמדובר ביחידת גודל קטנה ביותר. הכרוב השחור מהווה דוגמה טובה יותר לגרגירים קטנים משום שזרעיו קטנים מזרעי החרדל הלבן. זרעי הכרוב השחור הם בגודל של 1-2 מ"מ ומשקל 1000 זרעים הוא כ – 2 גרם. משקל זה הוא פחות מחצי ממשקלם של גרגירי השומשום הנחשבים כמאכל הקטן ביותר.
 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

החרדל הוא שם של סוג צמחים חד שנתיים הנפוצים בארץ כצמחי בר. מינים נפוצים במיוחד הם החרדל הלבן (תמונה 1) וחרדל השדה (תמונה 2) והם בין הצמחים העיקריים היוצרים את משטחי הפריחה הצהובה בצידי הדרכים באביב. למרות שכמה מזני החרדל היו גידולים מקובלים כבר בעת העתיקה כמעט ולא קיימים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על נוכחותם. טיפוסי בר של חרדל וקרוביו הצנון והלפת נמצאים במערב אסיה ואירופה דבר הרומז על כך שביות מינים אלו התבצע במקום כלשהו במרחב זה. לדעת זוהרי(1) והופף הצעות לקביעה מדוייקת יותר של מקורות המוצא של המינים חייבות להתבסס בהכרח על שיקולים לשוניים. למרות שכמה מזני החרדל היו גידולים מקובלים כבר בעת העתיקה כמעט ולא קיימים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על נוכחותם.


זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. חרדל לבן מגדלים בעיקר באירופה ומשתמשים בזרעים שהם החלק הנאכל בצמח לתיבול (תמונה 3). מהזרעים הטחונים מפיקים את אבקת החרדל וממנה מייצרים את ממרח החרדל. שמן חרדל, המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי קרוב משפחה של החרדל, הכרוב השחור (תמונות 4,5). החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.

אבותינו גידלו את החרדל למאכל ולרפואה כפי שעולה מכמה משניות: "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה, פ"ג, מ"ב). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות". החרדל נחשב למאכל יוקרתי עד כדי כך שבהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך נאמר: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). כך מצאנו גם בחולין (קלב ע"ב): "אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל". ובהמשך (קלג ע"א): "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא". על פי דברים אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד).

הריבמ"ץ (כלאים, א ה') זיהה את החרדל כ"סינפי" ומסתבר שכוונתו לשם הלטיני של הסוג חרדל (Sinapsis). הרמב"ם תירגם לשם הערבי אלכ'רדל (خردل) כפי שניתן למצוא במקומות רבים בפיהמ"ש. למשל בפירוש לכלאים (פ"א מ"ב) כתב: "חרדל - "אלכ'רדל" המקומי וחרדל המצרי, המובא ממצרים". כך פירש גם רבי נתן אב הישיבה. המפרשים המסורתיים האחרים לא פירשו את שמו של החרדל אולי משום שזהותו הייתה ברורה. מהתאורים השונים של מאפייני החרדל בספרות חז"ל משתמע באופן ברור למדי שאכן החרדל הוא המין או המינים מהם מכינים את התבלין הנקרא גם בימינו בשם זה.

קיימת הסכמה בין החוקרים שהחרדל בספרות חז"ל הוא צמח ממשפחת המצליבים שהשתמשו בעליו ובזרעיו כתבלין חריף אך אין תמימות דעים לגבי זהות המין ואפילו הסוג. יש הסוברים שהכוונה למין מהסוג כרוב (Brassica) ויש הסוברים שמדובר במינים מהסוג חרדל (Sinapsis) אך כנראה הכוונה לשני הסוגים גם יחד. למעשה גם היום משתמשים בכמה צמחים בעלי טעם דומה להכנת ממרח החרדל כך שיתכן וגם אבותינו לא התייחסו למין ספציפי.

ב"מחברת הצמחים" לר"י קאפח אנו מוצאים: "כַ'רדַל (אלכ'רדל). ידוע וגרגריו חומים. ויש עוד חרדל מדברי וגרגריו שחורים והוא חריף יותר". אכן טעמם של הזרעים המופקים מהחרדל הלבן עדין יותר מאלו של הכרוב השחור. י. פליקס ז"ל זיהה את החרדל עם הצמח כרוב שחור (Brassica nigra) הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור. צמח זה דומה במידה רבה לחרדל הלבן (Sinapsis alba) שנקרא, לדעתו, בלשון המשנה חרדל מצרי. לא מצאתי בכתובים נימוק לבחירה זו אך ייתכן והיא נובעת מכך שזרעיו קטנים יותר מזרעי החרדל הלבן דבר המתאים לשימוש הנפוץ שעשו חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד.

זרעי החרדל השחור הם בגודל של 1-2 מ"מ ומשקל 1000 זרעים הוא כ – 2 גרם. משקל זה הוא פחות מחצי ממשקלם של גרגירי השומשום הנחשבים כמאכל הקטן ביותר (ראה במאמר "כביצה חסר שומשום" (ראש השנה, יג ע"א)). הגמרא במנחות (קג ע"ב) שעסקה בטומאת אוכלין הביאה את גרגירי השומשום כדוגמה למאכל קטן ביותר ולא את החרדל משום שהחרדל נאכל רק לאחר טחינה ועיבוד.

על מנת שנוכל להעריך את סבירות זיהוי מיני החרדל נוסיף לסקירתנו את זיהויו של מין קרוב לחרדל והוא הלפסן המוזכר במשנה (כלאים, פ"א מ"ה): "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". המקור העיקרי לזיהוי הלפסן הוא השוואה לשמו בערבית. הרס"ג פירש "אללפסאן". ברמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, שם) אנו מוצאים: "ולפסן, צמח שפריו כפרי הלפת וגבהו על פני הארץ קרוב לאמה, וידוע אצל הרופאים בשם "אללפסאן". בין המפרשים ניתן למצוא הצעות נוספות אך אנו נסתפק במסורת מרכזית זו הנובעת מהקרבה בין השם במשנה לבין השם הערבי. על פי מסורת זו הלפסן הוא חרדל השדה (Sinapis arvensis) שהוא מין בר שלא תורבת.

אם נקבל את המסורות המרכזיות לזיהוי מיני החרדל ניתקל בקושי הנובע מהמשניות בפרק א' בכלאים. מחד גיסא במשנה ב' אנו לומדים: "... חרדל (כרוב שחור) וחרדל מצרי (חרדל לבן) ... אינם כלאים זה בזה" ומאידך גיסא במשנה ה' אנו מוצאים: "... החרדל (כרוב שחור) והלפסן (חרדל השדה) ... אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". מעיון ראשוני מתעוררת שאלה כיצד ייתכן ודווקא כרוב שחור שזרעיו שחורים וחרדל לבן בעל הזרעים הצהבהבים אינם כלאיים זה בזה ואילו כרוב שחור וחרדל השדה שזרעיהם בעלי צבע דומה אסורים בהכלאה? לענ"ד ייתכן וצבע הזרעים כלל לא היה בין המדדים שבהם חז"ל השתמשו להשוואה. ייתכן גם ובתקופת המשנה גם זרעי החרדל הלבן היו בצבע שחור בדומה לצבע זרעי מין הבר. קיימת אפשרות שבמהלך ביות החרדל הלבן לזנים המוכרים היום, בין שאר התכונות, השתנה גם צבע הזרעים. בהקשר זה חשוב להעיר שמקור השם של מין הבר "חרדל לבן" איננו בצבע הזרעים אלא בצבעם הלבן של הזיפים המכסים את בסיס התרמילים.

בין המפרשים יש המזהה את החרדל עם הצמח הנקרא בימינו בשם בן חרדל (Eruca sativa) (תמונה 6). צמח זה, השייך לסוג שונה מאשר החרדל, בעל עלים חריפים בטעם הדומה לפלפל המשמשים כתוספת לסלטים. עיקר השימוש בצמח הוא באכילת עליו והפקת שמן אך לא להכנת תבלין החרדל. לכאורה ניתן לטעון שאכילת הבשר עם חרדל על ידי הכהנים פירושה אכילה בתוספת העלים כמקובל היום אך הסבר זה עומד בסתירה למשתמע מספרות חז"ל שעל פיה השימוש העיקרי היה בזרעי החרדל. דבר זה עולה מהשימוש הרב בזרעי החרדל כמדד לגודל ומכך שהחרדל נחשב לזרע ולא לירק. דבר זה נלמד מהמשנה: "כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה חרדל ואפונים השופין מין זרעים וכו'". מפרש הרמב"ם: "הירקות זורעין מהן מעט, ולפיכך נזרעין ערוגות ערוגות. ומיני זרעים שזורעין מהן חלקות גדולות אינן נזרעין ערוגות ערוגות". החרדל אומנם גדל בערוגות(2) אך למרות זאת מחדשת המשנה שהוא נחשב מין זרעים. את המין בן-חרדל מזהה י. פליקס עם הגרגר או האורות (ראו במאמר "שדר ליה גרגירא" (עבודה זרה, י ע"ב)).

אין להתעלם מהאפשרות שהזיהויים המצויים בידינו אינם משקפים במדויק את ההלכות המובאות במשנה. ככלל ניתן לראות שהפרשנים נמנעו מלזהות את החרדל אולי משום שהדבר היה מובן מאליו. ייתכן גם שכל פרשן הכיר את המין שהיה נפוץ בסביבתו ושימש להכנת חרדל ולמעשה אין לו זיהוי אחיד.
 

        
 תמונה 1. חרדל לבן - פרחים ופירות   תמונה 2. חרדל השדה

 

       
תמונה 3. חרדל לבן         צילם: Edal Anton Lefterov  

 תמונה 4. כרוב שחור - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya

 

       
תמונה 5. כרוב שחור         צילם: Pancrat  

 תמונה 6. בן חרדל          צילמה: שרה גולד

 
הרחבה

מיני חרדל הבר

חרדל לבן (Sinapis alba) - אורך הפרי 2–5 ס"מ, ובו רק 1–3 זרעים. עוקץ הפרי ניצב בזוית ישרה לגבעול, בניגוד לחרדל השדה שעוקץ הפרי שלו נטוי בזוית חדה לגבעול. בפרי 2 חלקים: הבסיסי שעיר-מלבין, שערותיו ארוכות ומפושקות, והוא נפתח בשתי קשוות מעורקות; והעליון (המקור) משוטח, דמוי חרב, אורכו חצי ויותר מאורך הפרי כולו (בחרדל השדה – רק שליש), והוא בלתי נפתח.

חרדל השדה (Sinapis arvensis) - העלים הראשונים גדולים דמויי כינור, שעירים ובעלי פטוטרת. מביניהם צץ עמוד תפרחת העולה לגובה של כ50 ס"מ עליו יושבים עלים קטנים יותר. הפרחים ערוכים בתפרחת דמוית אשכול. הפרי תרמיל המכונה קציץ אורכו כ- 4 ס"מ והוא מורכב משני חלקים. החלק הקרוב לעמוד התפרחת נפתח בשתי קשוות. והוא מכיל מספר זרעים שצבעם שחור. החלק בקצה התרמיל הוא מקור דמוי חרוט בלתי נפתח המכיל 2-1 זרעים. עם הבשלת התרמיל הוא מתבקע לשניים ומפזר את הזרעים. המקור לא נפתח והזרעים נשארים לכודים בתוכו.

כרוב שחור (Brassica nigra) – לצמח שושנת עלים. הפרי גלילי קצר, משונץ בין הזרעים, אורכו 15 מ"מ, בראשו מקור חסר זרעים והוא הדוק לגבעול. צבע הזרעים של כרוב שחור נע בין חום כהה לשחור.


תפוצת מיני התרבות

זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. בין המינים המרכזיים המשמשים היום למטרות להם נועד החרדל נמצאים: החרדל הלבן (Sinapis alba) הגדל בר בצפון אפריקה, המזרח התיכון ואירופה הים תיכונית והתפשט בעולם כתוצאה מגידול חקלאי. החרדל הסיני (Brassica juncea) שמוצאו המקורי במורדות הרי ההימלאיה מגודל באופן מסחרי בקנדה, בריטניה דנמרק וארה"ב. החרדל השחור (Brassica nigra) מגודל בעיקר בארגנטינה, צ'ילי, ארה"ב וכמה ארצות אירופאיות. קנדה מגדלת כ – 90% מזרעי החרדל לשווקים הבינלאומיים.

 


(1) Daniel Zohary, Maria Hopf (2000). Domestication of plants in the Old World. Oxford: Oxford University Press. Pp. 139-140.

(2) "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה, פ"ג, מ"ב). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות". 

 

 

רשימת מקורות:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.

 

לעיון נוסף:

מתוך אתר  צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל -
[email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

  1. כח ניסן תש"פ 10:19 האם אין יותר קטן מחרדל | מאיר

    לכבוד העורך שלום רב, ותודה רבה. האם אתה יכול לתאר גודל גרגיר החרדל, הקוטר והקטבים. והאם עדשים לא נראים יותר קטנים מחרדל לפחות לפי התמונה.

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר