טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן – פשתן
"בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא" (מועד קטן, כז ע"ב).
פירוש: ועוד, בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו משום שהיו נוהגים להוציאו בתכריכים יקרים ולא יכלו עניים לשאת בהוצאות, עד שהיו לפעמים קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, כלומר, זלזל בכבודו ויצא ציווה להוציא את גופתו בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא [ועכשיו בזמננו נוהגים העולם, הכל] להוציא את המת אפילו בצרדא בר זוזא [בבדי קנבוס פשוט העולה זוז אחד] ואין מקפידים (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי: מה היה מעמדם של בגדי הפשתן בעולם העתיק?
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
הפשתן או בשמו המקראי פשתה הוא אחד מהגידולים העתיקים ביותר לסיבים. בעבר הפשתה היתה צמח הסיבים הנפוץ, החשוב והיקר ביותר בעולם. הפשתן שימש למטרות שונות כמו הפקת שמן מזרעיו אך בעיקר לתעשיית אריגים מסוגים שונים. גם בימינו הפשתן נחשב ליקר אך בניגוד לעבר הוא מיוצר באופן מצומצם יחסית משום שסיבים סינטטיים תפסו את מקומו. מחומר גלם זה הוכנו אריגים פשוטים מחד גיסא ומאידך גיסא אריגים יוקרתיים ביותר. כנראה שמחיר האריג היה תלוי באיכות הסיבים ואופן הכנת האריג. על פשטותו של אריג הפשתן ניתן ללמוד מהמסופר בירושלמי בסנהדרין (פ"ב דף כ טור ג /ה"ו): רבי יוחנן סלק גבי ר' יודן נשייא נפק לגביה בחלוקא דכיתנא, אמר ליה: חזור ולבוש חלוקך דעמרא משום מלך ביופיו תחזינה עיניך". רבי יודן הנשיא דרש מרבי יוחנן להחליף את חלוק הפשתן שלו לחלוק צמר משום כבוד הנשיא. על רבן גמליאל מספרת הגמרא בסוגייתנו ובכתובות (ח ע"ב) שתיקן קבורה בפשתן על מנת שלא להקשות על קרובי הנפטר: "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן וכו'". מפרש רש"י: "קשה לקרוביו - בתכריכין טובים". בכתובות תיאר רש"י מהם תכריכים טובים: "הוצאת המת - שהיו קוברים אותו בכלים יקרים כגון שיראין וסרקות".
בגדי פשתן פשוטים היו בשימוש במשכן ובבית המקדש. בגמרא ביומא (זבחים, יח ע"ב) אנו מוצאים: "בגדים שנאמר בהן בד צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן למצוה, יש מהן לעכב. ממאי דהאי בד כתנא הוא? אמר רבי יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפצל. כיתנא נמי מיפצל? על ידי לקותא מיפציל". בנושא זה ראה את המאמר "ממאי דהאי בד כתנא הוא". השם "פשתן" מפורש ביחזקאל (מד י"ז-י"ח) המתאר את בגדי הכוהנים: "בגדי פשתים ילבשו ... פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם".
בניגוד לבגדי הפשתן הפשוטים שהיו מיועדים לשימוש במהלך כל השנה הרי שביום כיפור לבשו הכהנים הגדולים בגדי פשתן יוקרתיים במיוחד אך השאלה המתעוררת היא במה היה ייחודם בהשוואה ל"בגדי הלבן"? "בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז" (משנה יומא, פ"ג מ"ז). לשמות פלוסין והינדויין ניתנו פירושים רבים. על פי גישת רוב המפרשים מדובר באריגים מיוחדים שיובאו ממקומות רחוקים (1). פילוסין הוא בד פשתן מפלוסיוס במצרים מקום שהוזכר על ידי סטראבון (2) כעיר תעשיית בדי פשתן. מקום העיר היה בקצה המזרחי של הדלתא של נהר הנילוס, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר המודרנית פורט סעיד. בתרגום יונתן (בראשית, מז י"א) מתורגמת רעמסס לפילוסין. "ואותיב יוסף ית אבוי וית אחוי ... בארעא דפילוסין וכו'". כך אנו מוצאים בפירוש רע"ב (יומא, פ"ג מ"ז): "פלוסין - בוץ דק ויפה הבא מארץ רעמסס, תרגום ירושלמי רעמסס, פילוסא".
בין המפרשים שהנדויין הוא אריג יקר שהובא ממקום רחוק אנו מוצאים שתי הצעות: רש"י (יומא, לד ע"ב) ואחרים מפרשים הנדוין בד שהובא מכוש: "הנדוין - שהיו מפשתן של ארץ הינדוין, והיא ארץ כוש, כדמתרגם יונתן בן עוזיאל: היהפוך כושי עורו – הינדוואה". לעומת זאת רע"ב פירש: "הנדואין - מארץ הודו". המאירי מביא את שני פירושים אלו: "... ובערב הנדוין ר"ל בגד הבא מהודו וי"מ מארץ כוש ומפני שיונתן תרגם היהפוך כושי עורו הינדואה וכו'" וכך גם תוי"ט: "הנדואין - כתב הר"ב מארץ הודו. ותוספת הנו"ן לא פירש. ורש"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו, הינדואה עד כאן. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר"ב". בין כך ובין כך הכוונה לאריגים איכותיים ויקרים במיוחד כפי שכתב בעל "מוסף הערוך" (ערך "פלס"): "מלבוש הנעשה בעיר פילוסין אשר היא במצרים וכן הנדוין מלבוש עשוי בהנדיא וכל המכתבים הפליגו לשבח בוץ הגדל במחוזים אלו". הערוך (ערך "פלס") כתב: "... פירוש פילוסין והנדויין שניהן מלבוש בלשון יון". ייתכן ואין הוא חולק על הפירוש הקודם אלא מציין את השפה שבה נקראו אריגים אלו.
הריטב"א (יומא, שם) מביא הסבר נוסף: "בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו'. יש שפירשו פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר, ונקראים כן על שם מקומן כדאמרינן בסיפא הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו, ויש שפירשו שנקראים כן לחשיבותן מלשון פלס ומאזני משפט, שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין בלע"ז לבגדים חשובים מלבושים של משקל". לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש אין מדובר באריגים מיוחדים אלא במבנה מיוחד של הכותנות: "פילוסין והנדוים, מיני בגדים ידועים אצלם בזמניהם, והם שונים זה מזה באופן גזרתן בלבד, אבל החומר שלהן הוא הפשתן הלבן כמו שנתבאר בכתוב וכו'".
מהמשך הסוגיה ביומא (לה ע"ב) משתמע, לפחות לכאורה, שלא כדעת הרמב"ם משום שהדיון נסב סביב מאפייניו של אריג מיוחד. אומרת הגמרא: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום. ומי מתחזי? והאמר מר: חוטן כפול ששה. אמר אביי: כחמרא במזגא". מפרש רש"י: "כחמרא במזגא - כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית, ואף על פי שהזכוכית עבה, כך היה הפשתן מוצהב, ונראה בשרו מתוכה". בבבלי לא נמסר לנו מה היתה תגובתו של רבי אלעזר בן חרסום לאיסור שהוטל עליו אך בירושלמי (ירושלמי, יומא פ"ג דף מ טור ד /ה"ו) יש לסיפור זה המשך: "מעשה ברבי אלעזר בן חרסום שלבש כותנות בשתי ריבוא ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים שהיה נראה מתוכה ערום. מה עשה? מילא אותה מים, וסבב את המזבח שבע פעמים". מפרש "פני משה": "... ואף על פי כן לא יצאו המים ממנה שכל כך היתה עבה ולהראות שאם היא עבה הרבה יפה היא מאד ומוצהבת וככלי זכוכית עבה". "קרבן העדה": "מילא את הכתונת מים – ונסתמו הנקבים גם כהה בו הלבנונית והזכות שהיו בו. ולכך סובב את המזבח שבעה פעמים כדי שייבש מיד מחום המערכה שבגדי כהונה המטושטשין פסולין לעבודה". על פי פירוש "פני משה" אנו לומדים שהאריג של הפשתן היה שקוף אך מאידך גיסא היה צפוף מאד ולכן המים לא חלחלו דרכו.
לכאורה היה מקום להסיק מהשימוש במקדש שבגדי הפשתן מבטאים חשיבות רבה ואם כן לא ברור מדוע נזף רבי יוחנן ברבי יודן. לאמיתו של דבר ניתן ללמוד מהניגוד לבגדי הכהן הגדול, שהתעטף בבגדי פשתן יקרים רק ביום הכפורים, שהפשתן נבחר לבגדי הכהונה דווקא בגלל פשטותו. אמנם בגדי פשתן היו יקרים בהשוואה לבגדים העשויים מאריגים אחרים אך הם סימלו פשטות. מאחר ובעולם העתיק השתמשו באריגי פשתן לבנים בלבד הפכו בגדי הלבן לשם נרדף לבגדי פשתן לא רק במשכן ובמקדש. הצבע הלבן סימל הן פשטות והן טהרה. בגדי פשתן מוערכים מימי קדם עד ימינו בגלל התחושה הקרירה והרעננות שהם מעניקים גם במזג אוויר חם. ברומא הפשתן שימש במקרים רבים להכנת בגדי קיץ. ייתכן ולכך התכוון רבי חייא: "ותני ר' חייא: הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן וכו'" (כתובות, נט ע"ב). מפרש רש"י: "שיעדן - את זיוה אישקלויי"ר בלעז (להבריק, לצחצח וליפות (3)). המונח "לעדן" מתייחס להשפעות ישירות שיש לבגד הפשתן על הגוף בדומה לסיכת שמן זית: "תניא, רבי יהודה אומר: אנפיקנון שמן זית שלא הביאה שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער, ומעדן הבשר" (שבת, פ ע"ב).
סוגייתנו עוסקת בסוג נוסף של פשתן שנקרא "כיתנא רומיתא". מפרש רש"י: "שדמיהן יקרים וממהרים לבלות". ברומא העתיקה השתמשו בפשתן לצורך הכנת אריגים למטרות שונות וביניהן גם להכנת בגדים. מסמך רשמי מרומא של המאה השלישית עסק בקביעת מחירי המקסימום לאריגי פשתן וניתן ללמוד מתוכו שהיו בשוק הרומאי 3 רמות איכות. איכות תוצר הפשתן המוגמר תלוייה בתנאי הגידול של הצמחים וצורת הקציר. על מנת לייצר סיבים ארוכים ככל שניתן הפשתן נקצר באופן ידני או נעקר ולאחר מכן נחתכים הגבעולים קרוב עד כמה שניתן לשורשים. הסיבים ארוכים בהשוואה לסיבים של הכותנה והצמר ואורכם נע בין 25-140 ס"מ ולכן החוטים הניטווים מהם חזקים יותר. מאפיין נוסף המשפיע על איכות חוט הפשתן היא נוכחות "קשרים" המפוזרים באופן אקראי לאורך החוטים. "קשרים" אלו הם פגמים המעידים על איכות נמוכה של החוטים. חוטים באיכות גבוהה הם בעלי קוטר קבוע לכל אורכם ללא "קשרים". מאפיין חשוב של חוטי הפשתן הוא עובי הסיבים המשפיע על מרקם האריג.
המונח "כיתנא רומיתא" דורש הסבר שהרי האקלים באיטליה איננו אידאלי לגידול פשתן ולכן נאלצו הרומאים לייבא אותו מארצות חמות יותר ובעיקר ממצרים (אולי מפלוסיוס). ייתכן והשם "כיתנא רומיתא" נגזר ממקום הכנת הבגדים שהיה ברומא או אולי ציין טיפוס מסוים של בגדים יקרים גם אם יוצרו במקום אחר (למשל בבית שאן – הערה 1). באופן כללי בגדי פשתן היו יקרים בגלל המלאכה הרבה שהיתה כרוכה בגידול הצמחים, הפקת הסיבים, טוויה, אריגה וכו'. כפי הנראה "כיתנא רומיתא" היתה יקרה במיוחד בגלל איכות הסיבים, אופן ייצור האריגים ובגלל הצורך לייבא את הפשתן ולהוביל את האריגים, לאחר עיבודם, מרומא לשווקים אחרים. ממהלך הסוגיה משתמע, כפי שפירש רש"י, שהבעיה ב"כיתנא רומיתא" איננה רק בכך שהיא יקרה בהשוואה לפשתן אחר אלא גם משום שבגדים אלו "ממהרים לבלות". גם הדוגמאות הנוספות המובאות בגמרא, כמו למשל כלי הזכוכית, מתארות פעולות או חפצים הגורמים לבזבוז כספים לא מעצם רכישתם (גם אם הם יקרים) אלא בגלל הנזק הנגרם בעת השימוש. בגדי פשתן ידועים כחזקים ועמידים לפגעי הזמן, ולכן עלינו להניח שמדובר בבגדי פשתן עדינים במיוחד הנקרעים בקלות. הכותנת השקופה של רבי אלעזר בן חרסום עשויה היתה להיות "כיתנא רומיתא" שיובאה מרומא או אולי תוצרת "כחול לבן" מבית שאן (ראה הערה 1) שם ייצרו פשתן איכותי שעליו נאמר במדרש שהוא דבוק לעור ואולי גם נראה כעור ("כותנות עור").
בד פשתן מקומרן מקור:
הרחבה
הפשתן הוא שמו של הצמח ממנו מפיקים את סיבי הפשתן אך הוא גם שמו של הבד המיוצר מסיבים אלו. אריגי הפשתן הם מהעתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה שלהם נמשכת כבר אלפי שנים. בחפירות באגם בשוויץ נמצאו שרידים של גבעולי פשתן, זרעים, סיבים ואריגים בני אלפי שנים. במצרים העתיקה שימש הפשתן כמטבע. מומיות מצריות נעטפו בפשתן משום שהוא נתפס כסמל לאור וטוהר וכביטוי לעושר. חלק מאריגים אלו נארגו מחוטים שנשזרו בעבודת יד והיו עדינים מאד לתקופתם אך הם גסים בהשוואה לפשתן המודרני.
באנגלית נקרא בד הפשתן Linen ומקור השם הוא השם הלטיני של הפשתן Linum usitatissimum שמוצאו בשם היווני linon. משם הפשתן נגזרו מונחים נוספים באנגלית כמו למשל Line (קו) שהתפתח כתוצאה מהשימוש בפתיל פשתן על מנת לשרטט קווים ישרים. אפילו המילה lining (ציפוי) נגזרה משמו של בד הפשתן בגלל הנוהג לצפות מעילים וכד' בחלקם הפנימי בעזרת פשתן.
מוצא הפשתן
מוצאו של הפשתן (Linum usitatissimum L.) לא ברור. יש הסוברים שאב המוצא לפשתן בעל זרעים קטנים הוא פשתה צרת-עלים (L. bienne) מכורדיסטאן ואירן ואילו אחרים סבורים ש - L. angustifolium בעל תכולת השמן הגדולה ומשקל הזרעים הגדול מאיזור הים התיכון הוא אב המוצא. חוקרים אחרים מציעים ששני מינים אלו הם מין זהה הנפוץ במערב אירופה, אגן הים התיכון, צפון אפריקה והמזרח הקרוב, אירן והקווקז. מחקר שנערך לאחרונה עם סמנים מולקולאריים מציע ששלושת המינים הם צאצאי אב מוצא משותף אחד ה - L. angustifolium העתיק ביותר. בשעה ש - L. angustifolium הוא מין חד שנתי הרי שצורות הבר עשויים להיות דו שנתיים ואף רב שנתיים. כל המינים הם בעיקר בעלי האבקה עצמית ואילו האבקה הדדית עשוייה להתבצע בעזרת דבורים או אמצעים מלאכותיים.
פשתה תרבותית - הלקטים
(1) גם בארץ ישראל עצמה אנו מוצאים מגוון איכויות לפשתן. מחד גיסא עומדות כותנות הפשתן האיכותיות של בית שאן ומאידך גיסא הכותנות הגסות והזולות של ארבל. "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ... רבי יצחק רביא אומר: חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות, אמר רבי יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, כתנות עור שהן דבוקים לעור וכו'" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ). "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ... אמר רבי יוחנן: כלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן אם מתפחמין הם קימעא הם אבודין, אבל כלי פשתן הארבלין כמה הם וכמה דמיהן וכו'" (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסז).
(2) הסטוריון וגיאוגרף יוני שהשתקע ברומא. חי בשנים 63-64 לפנה"ס עד בערך שנת 24 לאחר הספירה.
(3) ד"ר משה קטן, "אוצר לעזי רש"י".
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 33-34).
יהודה פליקס – עולם הצומח המקראי עמ' 279-284
לעיון נוסף:
פשתה תרבותית – צמח השדה
פורטל הדף היומי: "מתאוים לכלי פשתן" ; "ספר שתפרו בפשתן" ; "סדינא דכיתנא ושחקיה" ; "ממאי דהאי בד כתנא הוא" ; "זרק פשתן למים חייב"
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
