טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

דוכיפת שהודו כפות – דוכיפת

"אמר רב יהודה: שלך - זה השולה דגים מן הים, דוכיפת - שהודו כפות תניא נמי הכי: דוכיפת - שהודו כפות, וזהו שהביא שמיר לבית המקדש. ר' יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר: משפטיך תהום רבה, כי הוה חזי נמלה, אמר: צדקתך כהררי אל" (חולין, סג ע"א).

פירוש: אמר רב יהודה: שלך שנזכר בין העופות הטמאים - זה העוף השולה דגים מן הים, דוכיפת נקרא כך על שם שהודו כפות, שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דוכיפת - הוא העוף שהודו כפות, וזהו העוף שכמסופר במקום אחר (גיטין סח,ב) הביא שמיר לבית המקדש בימי שלמה, כדי לבקע באמצעותו את האבנים לבנין המקדש, שנאמר בו: "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו". מסופר: ר' יוחנן, כי הוה חזי [כאשר היה רואה] שלך, אמר [היה אומר]: "משפטיך תהום רבה". כי הוה חזי [כאשר היה רואה] נמלה, אמר [היה אומר]: "צדקתך כהררי אל" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: דוכיפת         שם באנגלית: Hoopoe          שם מדעי: Upupa epops

שם נרדף במקורות: נגר טורא, תרנגולא ברא          שמות בשפות אחרות: ערבית - הֻדהֻד


הנושא המרכזי: לזיהוי הדוכיפת
 

הדוכיפת נמנתה בתורה עם העופות הטמאים: "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא, יא י"ט, דברים, יד י"ח). זיהוי הדוכיפת מקובל מאד וניתן למצוא אותו בתרגומים לשפות שונות. השבעים מתרגם Epopa שהיא הדוכיפת ביוונית. בוולגטה התרגום לרומית Upupa. כל התרגומים הערביים למקרא ובכללם הרס"ג גרסו הֻדהֻד (الهدهد) (שם זה אונומטופאיי ומבטא את קולה של הדוכיפת(1). להאזנה לחץ כאן). גם התרגומים הלועזיים והאנגליים מתרגמים Hoopoe.

התרגומים הארמיים והשומרונים מזהים את הדוכיפת כ"נגר טורא" ולמשל אונקלוס כתב: "וחוריתא ואבו לזנה ונגר טורא ועטלפא". גם בתרגום יונתן מזוהה הדוכיפת עם "נגר טורא". באופן זה פירוש הניאופיטי. על פי הגמרא בגיטין (סח ע"ב) תרגום הדוכיפת הוא "נגר טורא" הנקרא גם "תרנגולא ברא": "... ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה. ומאי עבד ביה? ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב, ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן: נגר טורא"(2). גם הפשיטתא תירגם דוכיפת כתרנגולא ברא. בספר השורשים של אבן ג'נאח (שורש ד.כ.פ) אנו מוצאים: "הדוכיפת היא תרנגלא ברא ואמר רב שרירא ז"ל בפירוש מלות [שבת ב] המוציא יין תרנגלא ברא הוא דוכיפת הכתוב בתורה". גם במדרש תהילים (בובר, ע"ח) מופיעים שלושת שמות אלו בהקבלה: "... והיינו דמתרגמינן דוכיפת נגר טורא, בדקו בקיניה דתרנגולא ברא דאית ליה בני וחפייא לקיניה בזוגיתא חיוורתא וכו'".

הקשר בין "נגר טורא" ל"תרנגולא ברא" הוא בכך שהדוכיפת בדומה לתרנגולת מנקרת בקרקע ("נגר" = נקר) ("תרנגולתך מנקרת באשפה", פסחים, ח ע"ב) (תמונות 1-2). דמיון נוסף הוא בציצית הנוצות בראש הדוכיפת המזכירה כרבולת. על ציצית זו אמר רב יהודה: "דוכיפת - שהודו כפות"(3). משמעות המונח "כפות" אינה ברורה לגמרי ואולי הכוונה לכך שציצת הנוצות משוכה לאחור כאילו היא קשורה(4). רש"י על התורה (ויקרא, יא י"ט) מפרש: "הדוכיפת - תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א(5) (דוכיפת), ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו. ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במסכת גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח ע"ב)". ז. עמר הבין בדברי רש"י שמשמעות המונח "כפות" הוא כפול והכוונה למבנה הדו-כיפתי של ציצת הראש של הדוכיפת. הרב ד. כוכב הציע לפרש "שהודו כפות" כמו כפות תמרים – שנראה כמו כף יד שכן הכרבולת נפרדת לאצבעות אצבעות. קיימת גירסה נוספת שבה נכתב "שהודו כפוף". לגרסה זו ניתן להסביר שבדרך כלל ציצת הנוצות של הדוכיפת כפופה לאחור. הרלב"ג (תורה, ב, קלה א') מאחד בין המונח "כפות" ובין תכונת הניקור:

"... ונקרא כן לפי שיש לו סגולה לחרק הסלע כאילו אמר דו כיפת, רצוני [לומר] שהוא עושה שנים מן הסלע, כי הסלעים וההרים נקראו כפים אמר ובכפים יעלו (ירמיהו ד כ"ט)".

פירוש המילה הארמית "טורא" הוא בדרך כלל הר וכנראה כך פירושה גם כאן. ניתן להסיק זאת מתוך הסיפור בגמרא בגיטין (סח ע"ב) המתארת את האופן בו "נגר טורא" משתמש בשמיר לצורך ביקוע הרים: "ומאי עבד ביה? ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב, ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא וכו'" כלומר ומה הוא עושה עם השמיר? מביא אותו להרים לא מיושבים ומניח אותו על "שן" הר והוא מתבקע. אפשרות פחות סבירה היא ש"טורא" מקביל לחיי בר בניגוד לבית ("תרנגול הבר"). בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא – בשלח) אנו מוצאים: "חד בר נש שחק תום, אתא חיויא דטורא ואכל מינה, חמתיה חיויא דבייתה, יתבון למיכול וכו'". נחש הבית עומד בניגוד לנחש ההר או הבר(6). 

הדוכיפת והאדם

אגדות רבות נקשרו לדוכיפת ועל כך ראו במצגת שהוכנה על ידי חנוך פלסר משדה אליהו (לחץ כאן) ואת ספורו המרתק של ז. ח. ארליך בעתון "מקור ראשון" (לחץ כאן). לדוכיפת ייחסו תכונות רפואיות ואחת מהן מוזכרת בגמרא בשבת (עח ע"א): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: דם כדי לכחול בעין אחת, שכן כוחלין לברקית. ומאי נינהו? דמא דתרנגולת ברא". מפרש רש"י (עח ע"א): "שכן כוחלין לברקית - מייל"א (כתם לבן שבתוך העין) שבולטת בעין. ומאי נינהו - מאיזה דם כוחלין אותו".
 

תמונה 1.  דוכיפת		תמונה 2.  דוכיפת - נועצת מקור בקרקע

  
הרחבה

שיטת רש"י

כאמור, רש"י על התורה מזהה את הדוכיפת עם "הירופ"א" וכוונתו כנראה לשם הלטיני של הדוכיפת. מאידך גיסא בגמרא בחולין (סג ע"א) הוא מזהה באופן שונה: "שהודו כפות - כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א". "פואו"ן" בצרפתית הוא טווס (תמונה 3) ואילו שלביי"א מתרגם ד"ר מ. קטן הוא "בר". על הסתירה בדברי רש"י עמד בעל "תורה תמימה" (הערות, ויקרא, יא הערה ס"ה) והוסיף שפירושו בגמרא בחולין קשה כשלעצמו משום שפואו"ן הוא עוף טהור ואם כן איננו הדוכיפת:

א. בגמרא בבבא קמא (נה ע"א) נאמר: "וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. אמר ר"ל, כאן שנה רבי: תרנגול טווס ופסיוני - כלאים זה בזה. פשיטא! אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי, מהו דתימא מין חד הוא, קמ"ל"(7). מפרש רש"י: "טווס - פווא"ן בלע"ז. פסיוני - מין שליו שקורין פירדי"ץ". "פואו"ן" הוא הנקרא גם בימינו טווס ואילו "פירדי"ץ" היא הנקראת חוגלה. על פי כל המקורות פסיוני הוא עוף טהור ואם אכן הדוכיפת היא "פואו"ן" כלומר עוף טמא מה החידוש שקיים איסור כלאיים בהכלאה בינה לבין פסיוני.

ב. קושי נוסף על זיהוי הדוכיפת כ"פואו"ן" עולה מתוך הסוגיה בחולין (קטז ע"א) שגם ממנה משתמע שמין זה טהור: "לוי איקלע לבי יוסף רישבא, אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא, ולא אמר להו ולא מידי וכו'"(8). מפרש רש"י: "טווסא - פואו"ן" (9).

בעל "תורה תמימה" מנסה ליישב את הקשיים בכך שמחלק בין "פואו"ן" שהוא עוף טהור לבין "פואו"ן שלביי"א" שהוא מין טמא אך נשאר ב"צריך עיון". קדם לו הנודע ביהודה בהגהותיו שתירץ שפואו"ן סתם הוא הטווס הטהור, אבל פואו"ן שלביי"א עם שם לוואי, הוא טווס הבר האסור(10). על פי הסבר זה בשיטת רש"י הדוכיפת היא מין טווס בר. הסבר זה מעורר שני קשיים: א. מדוע נוקט רש"י בשני לעזים שונים בפירושו לדוכיפת אם אכן הוא מתייחס לאותו המין (הירופ"א לעומת פואו"ן שלביי"א). ב. בסוג טווס (Pavo) יש שני מינים בלבד – הטווס המצוי והטווס הירוק הנדיר ביותר שאינו מצוי באזורנו(11). הטווס המצוי (Pavo cristatus) הנמצא בגני החיות ופינות חי הוא המין המבויית והמצוי ביותר מבין הטווסים ולכן קשה להניח שהוא יקרא "טווס בר".

יש המציעים(12) שכוונת רש"י בשם "פואו"ן שלביי"א" איננה לטווס (Pavo) אלא לאחד ממיני העגורים הנקרא עגור הכתר (Balearica pavonina) (תמונה 4) שנקרא בעבר Ardea pavonia. גם הצעה זו לא סבירה לאור כך שמין זה חי באפריקה מדרום לסהרה ולא היה מצוי באזורנו ובסביבתו של רש"י. ח. י. קאהוט (ערך "דכיפת") מתרגם דוכיפת ל - Auerhahn שהוא אחד ממיני הפסיונים (כנראה שכווי ענק (Tetrao urogallus) או שכווי מערבי (תמונה 5)). הוא מסיק זאת בהתבסס על שמה הנרדף של הדוכיפת – "תרנגולא ברא". מדבריו ומפירוש רש"י בחולין מתקבלת זהות בין הדוכיפת, נגר טורא, תרנגולא ברא, טווס הבר (פואו"ן שלביי"א) ושכווי ענק. אמנם השכווי איננו טווס אלא נכלל בסדרת התרנגולאים אך נוצותיו ההדורות ובמיוחד נוצות הזנב הנפרשות כמניפה עלולות לגרום להחלפה זו. לענ"ד זיהוי זה בעייתי משום שלשכווי אין כרבולת מפותחת ובנוסף לכך קשה להניח שהוא איננו טהור משום שכל הפסיונים החיים באירופה נחשבים למינים בעלי מסורת אכילה.



 
תמונה 3. טווס  מצוי            צילם: יוסי נוסבאום
 

תמונה 4.  עגור הכתר         צילם: Francis C. Franklin		תמונה 5.  שכווי ענק          צילם:  Richard Bartz

(1) ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "דכיפת") העלה סברה שהביטוי "הודו כפות" אינו מתייחס רק להוד וההדר של "כרבולת" הדוכיפת אלא גם לשמה הערבי הדהד (הוא מכנה זאת "לשון נופל על לשון").
(2) פירוש: ... וְלָא יָהֵיב לֵיהּ [נותן אותו] אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דִּמְהֵימַן לֵיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ [לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] שיחזירהו, וּמַאי עָבַד בֵּיהּ [ומה עושה בו] תרנגול הבר? מַמְטֵי לֵיהּ לְטוּרֵי דְּלֵית בְּהוּ [מביא אותו להרים שאין בהם] יִשּׁוּב, וּמַנַּח לָהּ אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא [ושם אותו את השמיר על שן הסלע] וּפָקַע טוּרָא [וההר מתבקע], וּמַנְקֵיט מַיְיתֵי בִּיזְרָנֵי מֵאִילָנֵי וְשָׁדֵי הָתָם וְהָוֵי [ומביא זרעים מאילנות וזורק שם ונעשה] יִשּׁוּב. וְהַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן [וזה שמתרגמים אנו]: "דוכיפת" = נַגָּר טוּרָא [חותך ההרים].
(3) ב"תורה תמימה" מוסבר שהכרבולת נקראת "הודו" משום שהיא מייפה את הדוכיפת.
(4) ד"ר מ. קטן כתב ב"אוצר לעזי רש"י" (ויקרא, יא י"ט): המלה huppe בצרפתית של היום, מלטינית upupa, הושפעה מן הפועל heruper ("להסתמר"), כי הדוכיפת מצטיינת בהסתמרות כרבולתה.
(5) מסתבר שבדפוסים חל שיבוש, וצריך להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה (בדומה לצרפתית חדשה) שמשמעותו היא העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת.
(6) בגלל הדמיון בשם אסרו הקראים לאכול גם תרנגולות. אבן עזרא דחה את זיהויים בבוז: "הדוכיפת אמרו הצדוקים שהיא התרנגולת, ואלה טפשי עולם, כי מי הגיד להם". על הויכוח עם הקראים ראו בהרחבה ב"מסורת העוף". 
(7) פירוש: נאמר במשנה: וְכֵן חַיָּה וְעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וכו'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי, כלומר, בהלכות אלו, שחיה ועוף דינם כבהמה לכל העניינים שמנינו במשנה, ובכללם כלאים, כלולה אותה הלכה הכתובה בתוספתא כי תַּרְנְגוֹל טַוָּוס וּפַסְיוֹנֵי נחשבים כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, שדין כלאיים חל גם על עופות. ותוהים: פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה החידוש באלה דווקא? אָמַר רַב חֲבִיבָא: מִשּׁוּם דְּרָבוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי [שהם גדלים יחד], מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר]: מִין חַד [אחד] הוּא ואינם כלאים זה בזה, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שהם מינים נבדלים, וכלאים זה בזה.
(8) פירוש: מסופר כי החכם לוי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של יוסף רישבא [הצייד], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [הביאו לפניו ראש טווס בחלב], ולא אמר להו [להם] ואף לא מידי [דבר].
(9) בגלל קושי שני זה לא ניתן לקבל את תשובתו של ד"ר מ. קטן (שם) שניסה ליישב את הסתירה בדברי רש"י בכך שהשם "טווס בר" הוא השם העממי של הדוכיפת.
(10) בהגהותיו (מהר"י לנדא, חולין, סג ע"א, נדפס על הגיליון) אנו לומדים: "רש"י ד"ה שהודו כפות וקוראים לו פואו"ן שלביי"א. נ"ב דווקא זה שיש לו שם לוי פואו"ן שילביי"א היינו פואו"ן היער אבל פואו"ן סתם בלי שם לוי הוא עוף טהור כמו שפי' רש"י לקמן קטז ע"א טווסא פואו"ן".
(11) תפוצתו בדרום מזרח אסיה.
(12) הדברים הובאו במאמרו של הרב א. קורמן "עופות טהורים וטמאים".
 

רשימת מקורות:

מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 124-125.
הרב ד. כוכב, "דוכיפת" ב"פורטל הדף היומי". לקריאה לחץ כאן.
ז. עמר, מסורת העוף, נווה צוף תשס"ד, עמ' 308-312.

לעיון נוסף:

הרב ח. פוקס, 'הכל על סגולת הדוכיפת', ראו כאן.
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.