טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר – עורב
"ויהי דבר ה' אליו לאמר לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו' מהיכא? אמר רב יהודה אמר רב מבי טבחי דאחאב" (סנהדרין, קיג ע"א).
פירוש: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמר. לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית... וְהָערְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבּקֶר וגו'" (מלכים א' יז ב. מלכים א' יז ג. מלכים א' יז ו). ושואלים: מֵהֵיכָא [מהיכן] הביאו לו לחם ובשר? אָמַר ר' יְהוּדָה אָמַר רַב: מִבֵּי טַבָּחֵי [מבית המטבחיים] של אַחְאָב (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: עורב שם באנגלית: Crow, raven שם מדעי: Curvus
שמות נרדפים במקורות: עורבא, עורבתא (נקבה), פושקנצא (נקבה), קורקור
נושא מרכזי: העורבים כ"ספקי מזון" כשר
לריכוז נושאים על העורב וקישוריות הקש/י כאן.
נס הבאת הבשר והלחם לאליהו על ידי העורבים מסופר בספר מלכים א' (יז ב'-ו'): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמר: לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם: וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: וְהָערְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה". כתנאי לשילוב מרכיבים ריאליים בנס זה חשוב להתייחס לבעיה עקרונית הצצה כל אימת שאנו מנסים לפרש תופעה ניסית במונחים של חוקי טבע. לכאורה ההסברים המדעיים מגמדים את חווית הנס הנתפס כתופעה על טבעית. לבעיה זו התייחסו רבים מגדולי ישראל בתקופות השונות. בגישתו הכללית של הרמב"ם הנסים אינם בהכרח אירועים החורגים מחוקי הטבע הקבועים. באיגרת תחיית המתים (עמ' שסב בהוצאת הרב שילת) כתב:"וכבר נודע שאנחנו נברח מאד משינוי סדרי בראשית ...". רעיון זה מופיע במקומות נוספים כמו למשל במורה נבוכים (תודה לעזרא לב טוב על ההפניה למקור זה). בהתייחסות ספציפית לנס השליו כתב הרמב"ן:
"... והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השליו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו שנברא בין השמשות ... ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הנני עומד לפניך שם על הצור, אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר, ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו, כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים: וזה טעם היקרך דברי אם לא - ואמר "היד ה' תקצר", כלשון ויין מלכות רב כיד המלך. ולא אמר ה' "הממני יפלא כל דבר", כי לא יעשה זה במופת. וכן היה, שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם, לא "רוח ים חזק מאד" ולא "רוח קדים עזה" כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן, ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר, יא כ"ב).
מפירוש הרמב"ן משתמע שאין ב"נס השליו" משום פלא אלא התנהלות שעיקרה טבעי ויד ה' באה לידי ביטוי רק בכמות השלווים שנחתו ואולי גם בעיתוי שהרי הקב"ה מודיע למשה על בא השליו ואם בדרך הטבע היתה הגעתו צפויה לא היה צורך לבשר זאת.
לענ"ד ניתן להקביל את הנס של הבאת המזון על ידי העורבים לנס השליו בכך שבשניהם הנס הושתת על בסיס התנהגות טבעית של עופות שעוצבה באופן ניסי כדי שתתאים להקשר. כאמור, נדידת השליו היא תופעת טבע ידועה אך עיתויה נקבע כמענה לצורך של בני ישראל. בנס זה לא היה צורך לברוא "יש מאין" משום שנדידת השלווים היא תופעה קיימת. באופן דומה נבחרו דווקא העורבים לספק מזון לאליהו משום שחייהם בצמוד לאדם והתנהגות חטיפת המזון ואף השלכתו טבועה בהם באופן טבעי וכל שנותר ל"מסובב הסיבות" לכוונם למקום מהם ילקח המזון ולעיתוי והמקום שאליו הוא יועבר(1). הרעיון הכללי של צמצום החלק העל טבעי בנס למרכיבים ההכרחיים מופיע ברלב"ג גם ביחס לנס העורבים:
"ונסתרת בנחל כרית - הנה זה עדות כי הש"י יעשה מה שיעשה בסבות הנאותות ולא יחדש דבר כנגד הטבע אם לא בעת הצורך. ולזה רצה השם יתברך שיסתר שם מפני אחאב וסבב הש"י שיגיע לו שם מזונו על יד העורבים והם עופות טמאים כדי שלא ידעהו אדם שם. ואין לשאל איך היה יודע אליהו כי הבשר ההוא כשר כי הש"י רצה שיאכל מה שיביאו לו העורבים עם שכבר היה אפשר שסבב הש"י להאכילו ע"י העורבים דבר טהור וכשר ואיך שהיה הנה לא היה בזה חטא כי לפי שעשה יתכן לעבור על קצת המצות באמצעות הנבואה כמו שנתבאר בתורה".
מכמה סוגיות ניתן להסיק שהעורב מועד לגנוב בשר ולהשליכו במקומות אחרים. תכונה זו גרמה לצורך להתקין בבית המקדש אמצעי הנקרא "כליא עורב" שנועד למנוע את נחיתת העורבים על גגו והנחת טומאה. ה"כליא עורב" מוזכר בכמה סוגיות. במסכת ערכין (ו ע"א), למשל, נאמר: "... היכי דמי דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב וכו'". מפרש שם התוספות:
"כגון אמה כליא עורב - פי' הערוך זה לשונו לפי שבמקדש ראשון היתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו ולא היו עופות פורחין עליו, אבל במקדש שני פחדו מטעמא דאין קדושתו כקדושת ראשון שמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טמא, עשו צורה להבריח העופות מגג ההיכל וקראו אותו כליא עורב כלומר זאת מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל. וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי זרעים עד כאן לשונו. ויש מקשה דאמר במועד קטן (דף ט.) גבי שלמה איבעי ליה לשיורי באמת כליא עורב ומשני אמת כליא עורב צורך בנין היא אלמא הוה בבית ראשון וי"ל שהיה שלמה ירא שמא לא תהא עליו קדושה וכשראו שהיה קדוש הסירוהו".
במסכת בבא בתרא (צא ע"ב) מספר רב אליעזר על מנהג עורבים להניח על החומה בשר אותו נטלו ממקום כלשהו: "ואמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוה בצע ינוקא חרובא, והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי. ואמר ר' אלעזר: נהירנא כד הוה נטיל עורבא בשרא, ונגיד חוטא דמשחא מריש שורא ועד לארעא"(2). בבא בתרא (כז ע"ב) נאמר: "... אי ממתניתין הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, וסגיא בדחלולי בעלמא, קא משמע לן"(3). התנהגות זו של העורב עלולה לגרום לטומאה אך גם לטהרה. בגמרא בנידה (סא ע"א) אנו לומדים על חטיפת הבשר על ידי העורב כנימוק לטהרה: "בדקה אחת וכו'. למה ליה למתני למה זה דומה? הכי קאמר להו רבי מאיר לרבנן: מאי שנא בדם דלא פליגיתו, ומאי שנא בגל דפליגיתו? ורבנן, בשלמא התם אימא עורב נטלה, אלא הכא האי דם מהיכא אתא?"(4). טיעון מקביל מופיע בבכורות (כה ע"ב): "ור' אסי מאי טעמא לא אמר כרבי חייא בר אבא? אמר לך: בשלמא גבי טומאה אימר בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה, אלא הכא בעל מום להיכא אזיל"(5). בגמרא בפסחים (ח ע"א) אנו לומדים על כך שהעורבים נוטלים לא רק בשר אלא חמץ כלומר עיסה או מאפה: "... האמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה וכו'". כוונת רבא היא שבחצר אין חשש חמץ משום שברור שהעורבים יסלקו את כל שאריות החמץ מהחצר.
החיים על "שולחן האדם" אינם מאפיינים רק את העורב וגם מכרסמים כעכברים וחולדות מתפרנסים מ"גניבות" מחצר האדם. בעלי חיים אלה שייכים לקבוצה הנקראת "אופורטוניסטית" (מנצלת הזדמנויות). בדרך כלל מדובר בבעלי חיים סתגלתניים ובעלי כושר למידה טוב. לעורבים מיוחסת רמת אינטליגנציה גבוהה כולל הכנת כלים ושימוש בהם לצורך השגת מזון (ראה בסרטון כאן). מסיבה זו מתנחלות להקות עורבים סביב משחטות, מפעלי מזון, מצבורי אשפה וכד'. במקרים רבים ניתן לראות להקות עורבים סביב פחי האשפה של מאהלים צבאיים ארעיים. גם העכברים מסתגלים במהירות לסביבתם ולומדים את דרכי הגישה למאגרי מזון ואת דרכי המילוט בשעת סכנה. נבירה בגל אבנים על מנת לחשוף בשר איננה משימה שהיא למעלה מיכולתם של עורבים. סקירת הדוגמאות השונות בגמרא מצביעה על כך שלעורבים יש זיקה חזקה לבשר (מכל סוג שהוא) ולדם ואילו העכברים נוטים ל"גנוב" מזון צמחוני או פריטים שאינם ראויים לאכילה כמו נייר (ראו מאמר "שומר שוברו מן העכברים").
היתר אכילת המזון שהובא על ידי העורבים
שאלת כשרות המזון שהובא לאליהו נידונה החל בדברי הבבלי במסכת חולין (ה ע"א) ועד לאחרונים. אומרת הגמרא: "לימא מסייע ליה: והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, ואמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב! על פי הדבור שאני. מאי עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. א"ל רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו עורבים, מי לא כתיב: ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב וגו'! א"ל: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו עורבים? ודלמא על שם מקומן, מי לא כתיב: וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן, קרי לה נערה וקרי לה קטנה! וא"ר פדת: קטנה דמן נעורן! אם כן, עורביים מיבעי ליה"(6). מסקנת הסוגייה היא כדעת רבינא שה"עורבים" הם אכן עופות ולא בני אדם הנקראים בשם זה.
מפרש רש"י (חולין, ה ע"א): "על פי הדבור שאני - שהקב"ה התירו לפי שעה דכתיב (מלכים א יז) ואת העורבים צויתי שם לכלכלך". בתשובה זו נדחית הראיה שמותר לאכול משחיטת מומר לע"ז ויש בכוחה גם לענות על השאלה כיצד אכל אליהו "בשר שנתעלם מן העין". וכך כתב תוספות הרא"ש:
"על פי הדיבור שאני. תימה למאי דסלקא דעתך דלא הוה על פי דבור הא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, וי"ל דזה היה יודע שסמך על הדבור דלאו משל גוים אתי אבל לא אסיק אדעתיה שיבא הדיבור להתיר האיסור".
"ואת העורבים צויתי - עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז"ל י"א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי"מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו', ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו" (רד"ק).
בספר "באר שבע" (סנהדרין, קיג ע"א) מובאת שאלה שלא מצאתי לה תשובה:
"אין ללמוד מכאן ישראל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו, דכבר נדחה דעה זו בפרק קמא דחולין ואמר על פי הדבור שאני, ופירש"י שהקב"ה התירו לפי שעה, ומיהו קשה לי השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן".
עורב אפור - מחפש מזון בנמל יפו צילום: מנחם גלבגיסר
(1) הסבר שונה לכך שהעורבים נבחרו להביא מזון לאליהו מובא ב"מצודת דוד" (מלכים א', יז ב'): "ואת העורבים וכו' - בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו ואיך לא יחמול הוא על ישראל".
(2) פירוש: וְאָמַר ר' יוֹחָנָן: נְהִירְנָא כַּד הֲוָה בָּצַע יְנוּקָא חֲרוּבָא, וַהֲוָה נְגִיד חוּטָא דְּדוּבְשָׁא עַל תְּרֵין דְּרָעוֹהִי [זוכר אני כאשר היה שובר ילד חרוב, והיה נמשך חוט דבש על שתי זרועותיו]. וְאָמַר ר' אֶלְעָזָר: נְהִירְנָא כַּד הֲוָה נָטֵיל עוּרְבָא בִּשְׂרָא, וּנְגִיד חוּטָא דְּמִשְׁחָא מֵרֵישׁ שׁוּרָא וְעַד לְאַרְעָא [זוכר אני כאשר היה עורב לוקח בשר, והיה נמשך חוט של שומן מראש החומה שעמד עליה ועד לארץ].
(3) שנינו במשנה, שר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קוצץ את כָּל ענפי הָאִילָן הנוטים לרשות הרבים כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה. ומביאים כי על כך תָּנָא [שנה החכם]: מִפְּנֵי אהֶל הַטּוּמְאָה, שיאהיל על טומאה המצויה ברשות הרבים, ויטמא בכך את כל מה שמתחתיו. ותוהים: פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו] שזו הכוונה, ולשם מה היה צריך לומר לנו? הלא "מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה" תְּנַן [שנינו]! ומשיבים: אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא [אם ממשנתנו לבד הייתי אומר] שהחשש הוא דִּלְמָא מַיְיתֵי [שמא יביא] עוֹרֵב טוּמְאָה ויעמוד על ענפי העץ וְשָׁדֵי הָתָם [וישליך שם], ומפני חשש אין מניחים את האילן לצמוח לעבר רשות הרבים, וְאולם אם היה זה הטעם הרי סַגְיָא בְּדַחְלוּלֵי בְּעָלְמָא [מספיק היה בדחליל בלבד], להבריח את העורבים, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, והחשש הוא מפני אוהל הטומאה.
(4) פירוש: שנינו במשנתנו בשלוש נשים אלה שישנו במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם מייד לאחר מציאת הדם עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טהורה - היא טהורה, וחברותיה טמאות. ואם בדקו שתים ונמצאו טהורות - השלישית טמאה. ואולם אם בדקו שלושתן את עצמן. ונמצאו טהורות - שלושתן טמאות, ועל הלכה זו הביאו משל מגלי אבנים (הכוונה לגל אבנים טמא בגלל שכיסה כזית מהמת שהתערב בין שני גלים טהורים ואין ידוע מהו הגל הטמא). ותוהים: למה ליה למתני [לו, לתנא, לשנות] "למה זה דומה", הרי הלכה זו מובנת כשלעצמה, אף בלא משל? ומשיבים: הכי קאמר להו [כן הוא אומר להם] ר' מאיר לרבנן [לחכמים, מאי שנא [במה שונה] במקרה של רם הנמצא במיטה שישנו בה שלוש נשים, דלא פליגיתו [שאין אתם חולקים] עלי, ואף לדעתכם שלושתן טמאות. ומאי שנא [במה שונה] במקרה של גל דפליגיתו (שחולקים אתם], ולדעתכם אם נבדקו כל שלושת הגלים ונמצאו טהורים - שלושתם טהורים? ואילו לדעת רבנן [חכמים], אין להשוות בין דין גלי אכנים לדין הנשים. שכן בשלמא התם [זה נוח שם, בגלי אבנים, שפסקו ששלושתם טהורים] - אימא [אמור, יש מקום לומר] כי אמנם בתחילה היה כזית מן המת מונח תחת אחד הגלים, ואולם לאחר מכן עורב נטלה משם, ולכך כולם טהורים. אלא הכא [כאן, בשלוש נשים שבדקו עצמן ונמצאו טהורות] - ברור הוא שהאי [זה] הדם בא מאחת מהן. שאם לא כן, מהיכא אחא [מהיכ[ בא] הדם? אלא בהכרח יש לומר שאחת מהן טעתה בבדיקתה, והריהי טמאה. וכיון שאין אנו יודעים מי היא, יש לטמא את שלושתן מן הספק.
(5) פירוש: וְר' אַסִי שפירש כך בשם ר' יוחנן, מַאי טַעֲמָא [מה טעם] לֹא אָמַר כְּר' חִיָּיא בַּר אַבָּא, שנחלקו במחלוקת ר' מאיר וחכמים, בדין שדה שאבד בה קבר ולא נמצא? ומשיבים, אָמַר [יכול הוא לומר] לְךָ: בִּשְׁלָמָא [נניח] לגַּבֵּי טוּמְאָה, גם אם לא נמצאה הטומאה, אֵימַר [אמור] שבָּא עוֹרֵב וּנְטָלָהּ, או בָּא עַכְבָּר וּנְטָלָהּ, ולכן לדעת חכמים יש מקום להסתמך על הבדיקה. אֶלָּא הָכָא [כאן], כשנתערב בעל מום בבהמות כשרות בַּעַל מוּם לְהֵיכָא אָזֵיל [להיכן הלך]? ולכן אם בדק ולא מצא ודאי לא בדק כראוי, ואין להתיר את התערובת לדעת הכל.
(6) פירוש: ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לרב ענן שאמר ששחיטת המשומד לעבודה זרה כשרה, ממה שנאמר באליהו: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (שם יז, ו), ואמר רב יהודה, אמר רב: את האוכל היו מביאים מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב, ובוודאי לא היה אליהו אוכל מבשר זה אילולא השחיטה בבית אחאב הייתה כשרה! ומשיבים: על פי הדבור שאני [שונה], שאליהו עשה כך על פי דבר ה' המפורש, ואין להביא מכאן ראיה. אגב הזכרת פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. אמר ליה [לו] רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו [ושמא היו אלו שני אנשים שהיה שמם] עורבים! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב" (שופטים ז, כה)? משמע שיש שם פרטי "עורב"! אמר ליה [לו] רבינא בדחיה: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו [וכי הזדמן הדבר ששניהם היה שמם] עורבים? אלא ודאי היו אלה עורבים ממש. ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו "עורבים"! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו] בהבנת הפסוק: קרי [קורא] לה "נערה" שהיא כמעט בוגרת, וקרי [וקורא] לה והיא "קטנה" שאינה בוגרת! ואמר ר' פדת: כוונת הפסוק היא לקטנה שמן המקום נעורן. וכשם שקראו לשפחת נעמן "נערה" על שם מקומה — שמא קראו לאלה "עורבים" על שם מקומם! ודוחים: אם כן, "עורביים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], וכיון שאמר עורבים הכוונה לעורבים ממש.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 418-429).
מ. דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 121).
לעיון נוסף:
בפורטל הדף היומי: "פרנסני ככלב ועורב"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
