|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בוניא שרי, פרוא אסיר – עפרוני מצויץ
|
 |
 |
|
| תמונה 1. שליו צילם: Patrick_K59 |
תמונה 2. שחף ימי צילם: Andreas Trepte |
 |
 |
|
| תמונה 3. זמיר הירדן צילם: Frebeck |
תמונה 4. עפרוני מצויץ צילם: Koshy Koshy |
 |
 |
|
| תמונה 5. פינגווין שחור-רגל צילם: SuperJew |
תמונה 6. טווס מצוי צילם: The Photographer |
כנף רננים
השם "כנף רננים" מופיע בספר איוב (לט, י"ג) וכנראה הוא שמו של מין ציפור: "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנצָה". לשם זה ניתנו כמה פירושים. השבעים מתרגמים באופן מילולי אך רוב המתרגמים והמפרשים החל מהתלמוד וכלה באהרוני, פליקס ועוד זיהו את השם כנעמית הנקראת בימינו יען. בגמרא בבכורות (נז ע"ב) מסופר: "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים. ומי שדיא ליה? והא כתיב: כנף רננים נעלסה! אמר רב אשי: ההוא מוזרתא הואי". בר יוכני הוא עוף גדול וכנראה הכוונה ליען (ראו במאמר "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני"). רש"י (איוב, לט) פירש על פפי ברי הגמרא: "כנף רננים נעלסה - כן שם עוף גדול רננים ולשון משנה קרוי בר יוכני".
מ. דור דוחה את זיהוי זה מנימוקים הנובעים מההקשר בו נאמר הפסוק. בפסוק י"ח אנו מוצאים: "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרכְבוֹ". ליען כנפים מנוונות ולכן איננו מסוגל להמריא. הוא אינו שר ואינו שוחק לסוס כי הוא ניצוד בעזרת סוסים. כנף רננים מתאים לציפור שיר ואילו היען אינו שר ולכן אין מתאימים לו, למשל, דברי האבן עזרא: "כנף רננים - שם עוף אולי נקרא כן בעבור נועם קולו". קושי משמעותי נוסף הוא הפסוק "כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה" המייחס ל"כנף רננים" טיפשות בגלל שאינה דוגרת על עצים. קשה להניח שיש מקום לצפות מהיען לדגור על עצים.
לדעתו התיאור באיוב מתאים להפליא לעפרוני. כנף הוא שם נרדף לציפור: "כל ציפור כל כנף" (בראשית, ז י"ד). סופרי העת החדשה כינו את ציפורי השיר כנף רננים. כינוי זה מתאים במיוחד לעפרוני ששירתו מפורסמת. הוא היחידי השר באוויר תוך כדי מעוף. הוא ציפור קרקעית מושלמת. הרגל מותאמת להליכה על הקרקע ולא לניתור ולפיתת ענפים כשאר ציפורי השיר. העפרוני מתרומם (ממריא) במאונך כלפי מעלה ולא באלכסון לכיוון עצים או סלעים כיתר ציפורי השיר ולכן מתאים לו הביטוי "כעת במרום תמריא". "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם" (שם, י"ד) מתפרש שהיא דוגרת קרקע דבר המסכן את הביצים: "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ" (שם, ט"ו). יחסה לביצים שהיא הטילה כאל בנים שאינם שלה: "הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלא לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי פָחַד". בשעת סכנה היא מתעופפת: "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרכְבוֹ". בניגוד ליען הרי שהתנהגות העפרוני דוגר הקרקע מעוררת פליאה בעיני איוב שהרי דגירה על הקרקע מסוכנת ולכן אמר: "כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה".
המלבי"ם הבין את דברי הקב"ה לאיוב כשאלה ולא כקביעה ובכך ניתן ליישב את זיהוי "כנף רננים" כיען:
"כנף רננים, פי' המפרשים על בת היענה שהיא אינה יכולה לעוף למרום כמו החסידה, וז"ש וכי כנף רננים נעלסה שתעלה עם הכנף לגבהי מרום, וכי תדמה כנף רננים אל אברה חסידה ואל נוצה שתעוף ביעף":
מלבי"ם ביאור המילות:
"רננים. אי אפשר לפרש על עופות הזמיר, שהם לא יניחו ביציהם בארץ, והמפרש פירש על היענה, ורננים כולל גם רינון של אבל וקינה כמו קומי רוני בלילה, שהיענה מקוננת תמיד, ויש הבדל בין אבר לכנף ונוצה, שם כנף הונח על הנוצות הארוכות המחוברות בקצה האבר המעופף, והפרק עצמו נקרא אבר, והונצות הקטנות נקראו נוצה, כמ"ש (יחזקאל י"ז ג'), והיענה הכנף נעלסה, ר"ל משובח, אבל אין לה אברה חסידה ונוצה, כי האבר של בת היענה כבד, והנוצות הם מועטים, ולכן אי אפשר לה לישא כנף ולעוף באויר".
זיהוי נוסף ל"כנף רננים" מופיע אצל מפרשים המסיקים מלשון הכתוב שמדובר בעוף הדור.
"כנף רננים נעלסה וכו'. הנראה מן המפרשים שהוא הנקרא בלעז פאוון (טווס) ויהיה לפי זה, כי הנה תתגאה ותתעלס בכנפה ותגביהנה למעלה, ותעשנו כמין עגולה מלא עינים וטוב רואי הדור למראה מאד, ומה שמתפארת בהראות תפארת כנפה לכל ונעלסה בו הוא באומרה אם אברה חסידה או נוצה מעוף זולתו היש כמוהו, ועל כן היא עושה כאשר ראינו ההראות ההוא שעה לכל א' מרוחות העולם וכ"כ עושה עיקר מההתפארות ההוא" (אלשיך, שם).
"כנף רננים - הוא שם עוף ובדרז"ל נקרא טווס ונקרא רננים ע"ש שתשמח ותרנן ביופי כנפיה ואמר הנה העוף רננים השמחה בכל עת או מין בעל כנף חסידה או מן נוצה הידעת מנהגם" (מצודת דוד, שם).
(1) "האמר רב נחמן: האי הדורא דכנתא דאינקיב להדי חבריה מגין עליה" (חולין, מח ע"ב). מפרש רש"י: "כנתא - אנטלי"ר בלע"ז חלב טהור".
(2) במהלך הסברו הוא מעלה את האפשרות שהציפור השמינה עשויה להיות פינגווין שחור-רגל (Spheniscus demersus) דבר שהוא כמובן בעל סבירות נמוכה (תמונה 5).
מקורות עיקריים:
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 141-142, 146.
ל. לוויזון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 182-183.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.