טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
וניגמר מפרס ועזניה - עזניית הנגב
"ולילף מעורב, מה התם תרי לא, אף כל תרי לא! אם כן, פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי? השתא דאית ליה תרי לא אכלינן, דאית ליה חד מיבעיא? וניגמר מפרס ועזניה! אם כן נשר דכתב רחמנא למה לי? השתא דאית ליה חד לא אכלינן, דלית ליה כלל מיבעיא" (חולין, סא ע"ב).
פירוש: ושואלים: ולילף [ונלמד] מעורב שנזכר ברשימת העופות הטמאים: מה התם [שם] תרי לא [בשני סימנים בלבד אינו טהור], אף כל עוף שיש בו תרי [שני סימנים] לא טהור! ומשיבים: אם כן, פרס ועזניה שיש בהם רק סימן אחד של טהרה, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טמאים, למה לי? השתא דאית ליה תרי לא אכלינן [עכשיו, הרי עורב שיש לו שני סימני טהרה אין אנו אוכלים, [פרס ועזניה דאית ליה חד מיבעיא] שיש לו רק סימן אחד נצרכה לומר] שהוא טמא]? אלא מכאן שעוף שיש בו שני סימני טהרה טהור, חוץ מעורב שנאמר במפורש שהוא טמא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: עזניית הנגב שם באנגלית: Nubian Vulture שם מדעי: Torgos tracheliotos
שם נרדף במקורות: עזניה, עוז
הנושא המרכזי: לזיהוי העוזניה המקראית
לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.
חלקו הראשון של מאמר זה על ה"עזניה" הוא "תמונת ראי" של המאמר על ה"פרס" ("אם כן, פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי") משום שהברייתא ייחסה להם מאפיינים משותפים. אם קראת כבר את המאמר על ה"פרס" תוכל/י לדלג על חלק זה (מסומן בקו). בשורות הבאות "עזניה" במירכאות יציין את השם במקורות ואילו עזניה ללא מירכאות היא המין הנושא את שם זה בעברית המודרנית.
ה"עזניה" מוזכרת בתורה פעמיים ברשימת העופות הטמאים. בויקרא (יא י"ג): "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה" ובדברים (יד י"ב): "וְזֶה אֲשֶׁר לא תאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה". אונקלוס תירגם: "וית אלין תשקצון מן עופא לא יתאכלון שקצא אנון: נשרא וער ועזיא". יונתן פירש: "וְיַת אִלֵין מִינַיָיא תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא דְלֵית לְהוֹן צִיבְעָא יְתֵירָא וּדְלֵית לֵיהּ זְפַקְתָּא וּדְקוּרְקְבָנֵיהּ לֵיתוֹי מַקְלִיף לָא יִתְאַכְלוּן שִׁיקְצָא הִינוּן: יַת נִישְׁרָא וְיַת עוּזָא וְיַת בַּר גַזָא". בתרגום יונתן הובאו בנוסף לזיהוי גם סימני העופות הטמאים. גם בתרגום ירושלמי בדברים התרגום "ברְגְּזָא" ובכתר יונתן "בן גוזא". לסכום ניתן לומר שהתרגומים דומים למדי זה לזה: "עזיא", "בר גזא", "ברגזא" ו"בן גוזא".
ממהלך הסוגיה ידוע לנו של"עזניה" סימן טהרה אחד אך לא מפורש מהו הסימן. בנוסף אנו יודעים שסימן זה שונה מסימן הטהרה של ה"פרס". ידוע גם שב"עזניה" או ב"פרס" קיים סימן טהרה שלא קיים בעשרים המינים מתוך רשימת 24 העופות הטמאים שלהם יש שלושה סימני טהרה (בעורב יש שני סימני טהרה וב"עזניה" וה"פרס" סימן אחד). לדעת אמימר "עזניה" ו"פרס" "אינם במקום יישוב". בפירושי הראשונים אנו מוצאים מאפיינים נוספים. הרמב"ן (ויקרא, שמיני כתב): "... שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה, ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב אלא במדברות הוא שוכן תמיד. ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם". הקביעה שייתכן וה"עזניה" איננה דורסת עשויה לתרום לזיהוי בתנאי שנוכל לדעת מהי "דריסה".
הנושא נתון למחלוקת ראשונים מסועפת ואביא את דעת הרמב"ן בלבד: "וענין הדריסה הוא הצד ציד, שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר, והנץ הדק הנקרא אשפרוי"ר בלע"ז, ובערבי בוץ. וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא, ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות". על העוף הנקרא בעברית המודרנית עזניה (תמונה 6) ניתן לומר שלמרות שהוא נכלל בסדרת העופות הדורסים אין הוא דורס באופן שהרמב"ן מתאר וכך גם הנשר והפרס (תמונה 4) אינם לוכדים טרף חי אלא מתמחים באכילת פגרים. הר"ן על הרי"ף (חולין, כ ע"ב) כתב:
"כל עוף החולק את רגליו. מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן טמא דבידוע שהוא דורס ולא קאמר ר' אלעזר בר' צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו דומיא דרישא דאמרינן כל עוף הדורס טמא אף על פי שיש טמא שאינו דורס דהיינו פרס או עזניה".
בניגוד לרמב"ן, הר"ן ומפרשים נוספים הרי שרבי יהונתן הכהן מלוניל בפירושו על הרי"ף (חולין, נט ע"א) קבע מהו העוף שאינו דורס מתוך הצמד "עזניה ופרס" ומהו סימן הטהרה הקיים בבן זוגו (כאמור לשניהם סימן טהרה אחד אך שונה). סימן הטהרה של ה"עזניה" הוא שאינה דורסת ואילו ל"פרס" אצבע יתירה: "... עזניה אינו דורס כלל ויש לו שלשה סימני טומאה. פרס יש לו סימן אחד של טהרה שיש לו אצבע יתירה ושלשה סימני טומאה יש לו ודורס אחד מהן וכו". לכאורה רבי יצחק ב"ר יוסף קארו בפירושו "תולדות יצחק" (ויקרא, יא י"ג) חלק על הראשונים שסברו שרק אחד משני המינים דורס. כחלק מתיאור מפורט של הקשר בין סימני העופות והיתר או איסור האכילה כתב שהן ה"עזניה" והן ה"פרס" דורסים:
" ... ואצבע יתירה לפי שאותו האצבע הוא יפה לילך על הארץ שהרגל מתישב בטוב באותו האצבע ובודאי הכין לו הקדוש ברוך הוא זה האצבע לשילקוט שיבלים ועשבים ולא לדרוס שהדורס עיקרו אינה ההליכה אלא הפריחה לדרוס, ועוד שהאצבע יבלבל דריסתו ויעכבנה א"כ אינו דורס, ועוד שהטבע אין לו כח לעשות שתי פעולות שלימות בבת אחת, ואחר שהשליך כחו לעשות אצבע יתירה אין לו כח בצפרנים לדרוס ... ולכן אסרה תורה פרס לפי שדורס והוא עוף גדול ואינו נמצא בישוב, ועוד יש לו טבע שכל כך דורס, שעושה העוף שדורס במהרה חלקים, כמו [ישעיה נח ז] הלא פרוס לרעב. עזניה היא עזה וחזקה לדרוס ושמה אב"ישטרוץ(1) ואוכלת ברזל וזכוכית, וגם לזה נקרא עזניה".
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רבי יונה אבן ג'נאח גזר את שמה של ה"עזניה" מהשורש "עזז" בתוספת הסיומות "יה". שורש זה מורה על גודל או ריבוי כלומר עוף חזק ביותר. מקור השם הוא במילה "עוז". אונקלוס תרגם "עזיא" אך ייתכן שזו כוונת שאר המתרגמים בשמות "בר גזא", "ברגזא" ו"בן גוזא"(2). במשנה (כלים, יז י"ד) נקראה העזניה "עוז": "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה בשני אין בו טומאה בשלישי יש בו טומאה ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה וכו'". רב האי גאון פירש שם "פי' עוז הוא עזניה". הרמב"ם הרחיב וכתב: "וכנף העוז, כנף עוף והוא העזניה האמורה בתורה אם עשה ממנו כלים. וכן ביצת היענה אם חפה אותה ועשה ממנה כלי". תוספות יום טוב תיאר מהי "כנף העוז": "חוץ מכנף העזניה - ל' מהר"ם נ"ל נוצות העזניה כמו נמרטו כנפיה דאלו טרפות דפירש"י נוצות הגדולות. הכא נמי נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהם כלים. ע"כ". בספרות חז"ל אנו לומדים על השימוש בעצמות לתעשיית כלים. במשנה (כלים, פט"ו מ"א) נאמר: "כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים וכו'". בתוספתא (כלים, פ"ו הל' ג'): "כלי עצם מאימתי מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן וכו'". בעולם העתיק כלי עצם שימשו כחומר גלם למגוון גדול מאד של כלים. למשל מרצעים, ראשי חיצים ואפילו כלי נגינה. במשנה (קינים, פ"ג מ"ו) אנו לומדים: "אמר רבי יהושע זה הוא שאמרו (הכוונה לאיל) כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילין עורו לתוף מעיו לנבלים בני מעיו לכינורות ויש אומרים אף צמרו לתכלת". מפרש תוי"ט: "שתי שוקיו - עצמות שוקיו לעשות חלילין. תוס'". כלי הנגינה העתיק ביותר המוכר לחוקרים הוא חליל העשוי עצם נשר.
ה"עזניה" = "ענקא" (סעיף זה נכתב על פי ספרו של ז. עמר)
הרס"ג וכמעט כל תרגומי המקרא הערביים(3) מזהים את ה"עזניה" עם ה"ענקא" (על זהותה נעמוד בשורות הבאות). נגד זיהוי זה יצא בחריפות אבן עזרא בפירושו לתורה (ויקרא, יא י"ג):
"העזניה אף על פי שיש דברי יחיד שאיננה ביישוב טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא, כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם, ולא היה ולא נברא אלא למשל, וכן יודו חכמי לשונם. אם כן לא יתכן, שיאסר השם הדבר שלא היה".
מדברי האבן עזרא כמו גם כותבים ערבים רבים אנו לומדים שמציאות עוף בשם "ענקא" מוטלת בספק. רבים טענו שה"ענקא" איננה אלא עוף אגדי מעין "בר יוכני" או "עוף החול" המפורסמים. ה"ענקא" הפכה להיות משל ל"דבר שלא היה ולא נברא". הרב קאפח יישב את הקושי בכך שיש להבחין בין "ענקא" סתם לבין "ענקא מע'רב". הראשונה היא אכן עוף מציאותי ואילו השניה היא עוף אגדי. העובדה ששמה של ה"ענקא" נעדר מספרי הרפואות בניגוד לרבים מבין בעלי החיים רומז שאכן אין היא עוף מציאותי(4).
מאידך גיסא היו שזיהו את ה"ענקא" כעוף מציאותי. אלדמירי (5) ציטט מתוך אחד מספרי אריסטו כיצד ניתן לצוד "ענקא". ניתן להניח שגם הרס"ג שתירגם את ה"עזניה" ל"ענקא" עשה זאת על פי מסורת מרבותיו. מהתייחסותו לפסוק באיוב (לט י"ח) משתמע שהוא מתאר עוף מציאותי: "... וממה שאמר 'כעת במקום תמריא' ידענו כי יש עוף המתרומם באויר ואינו נוחת אלא על דבר יקר ונכבד והוא העזניה". אחד מהזיהויים של ה"ענקא" הוא "עקאב" כלומר מין עיט (תמונה 1). ברוב תרגומי המקרא הערביים זוהה ה"פרס" עם העקאב (ראו במאמר "אם כן, פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי") וייתכן שקרבת ה"עזניה" ל"פרס" בפסוקים מעידה על דמיון ביניהם.
היו שניסו לזהות את "ענקא" בעזרת שורש שמה. את השם "ענקא" בערבית ניתן לפרש כצורת הנקבה של "אִעְנִק" שהוראתו בעל צואר ארוך ("עֻנְק" = צואר). יש הטוענים שהוראת השורש "עֻנְק" בערבית היה ארוך או גבוה. הוראה זו של השם הובילה למחשבה ש"ענקא מע'רב" הוא שמו האמיתי של העוף זֻקִה, המזוהה כיום עם עוף המים נחשון (תמונות 2-3). לנחשון צוואר ארוך מאד המזכיר בצורתו נחש ומכאן שמו, בדומה לענקא הערבית שהוראתה "ארוכת צוואר". ייתכן ומכאן זיהוי ה"ענקא" עם היען (ראו בהערת שוליים 1).
יהוסף שוורץ כתב בספרו "תבואות הארץ" (עמ' שע"ב): "עזניה בלשון ערב 'אלענקא' (הוראתו צואר, רוצה לומר צואר ארוך') גם רגליו גבוהים וגדלו כשתי אמות. והוא גם כן מין גייער. וג' אלה נמצאים דוקא בהרי הלבנון ובמחוז 'הדורסי'". בהערה 14 (שם) משתמע שהכותב מסתייג מהאפשרות שעוף זה הוא עוף מציאותי ונראה פעם. Geier בגרמנית הוא נשר ואם כן השם גייער עשוי להתייחס למיני הנשריים ולכן לא ברורה ההסתייגות של שוורץ. גם הרב קאפח מתייחס ל"ענקא" כעוף מציאותי השייך לסדרת הדורסים וכתב עליו:
"ובתימן ישעוף טורף גדול צבעו חום אפרפר ... ונקרא אצל הכפריים "טיר" עוף בסתם, אך הנודדים הערביים קוראים אותו "ענקא", ויראים ממנו מאד כי הוא חוטף בין רגליו גדיים וטלאים ואף תינוקות קטנים מיד אומניהם ומגביה בהם עוף ואחר כך משחררם כנגד שן סלע למען ירוטשו בנפלם ממרומים ויורד ואוכלם. ואלו ראהו ראב"ע לא דחה דברי רבינו".
תאור זה מתאים ביותר לפרס (תמונה 4) ואכן כך הציע טלשיר. לדעתו אמנם ייתכן שמלכתחילה השם "ענקא" התייחס לעוף אגדי אך במשך הזמן הוסב לציין עוף אמיתי. ז. עמר נוטה לקבל את זיהויו של טלשיר. ח. י. קאהוט פירש "עיטם שטלר" (Meeradler) (תמונה 5). עיטם זה הוא אמנם אחד מהדורסים הגדולים ביותר אך לא נמצא באיזורנו.
"עזניה" = עזניה
לדעת מ. דור אין ספק שהשם "עזניה" מתאים לאוכלת הנבילות הגדולה השלישית בארץ העזניה (תמונה 6) (השנים האחרים הם נשר ופרס). השם "עוז" מתאים לעזניה משום שהיא הגדולה והעזה מבין אוכלי הנבלות. פליניוס כתב לגבי העזניה השחורה "בנשרים השחור הוא החזק ביותר". דור מספר על התנהגות עזניה ששהתה בכלוב אחד עם נשרים בפינת החי בבית ברל: כאשר הובא מזון לכלוב נגשה קודם העזניה והנשרים המתינו עד שסיימה לאכול. התופעה בולטת בסוואנות של אפריקה במקום שמצויים אוכלי נבלות רבים. רק לאחר שהעזניות אכלו לשובע נגשים הנשרים לאכול.
לדעתוהקדמונים התכוונו בשם "עזניה" לעזניית הנגב. דורס זה היה מצוי למדי כפי שמוכח מהשימוש שנעשה מעצמותיה בתעשיית הכלים. גם הקביעה ש"הפרס והעזניה אינם ביישוב" מוכיח שהכוונה לעזנית הנגב. עד לפני עשרות שנים היא הייתה די שכיחה בנגב ויש להניח שבעת העתיקה השתמשו בכנפיים לצרכים שונים. הכנפיים של העזניה הן הארוכות ביותר. אורך הכנף הוא כ- 80 ס"מ ואילו אורך כנף נשר כ – 70 ס"מ.
מקורות עיקריים:
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 95-96.
ז. עמר, 'מסורת העוף', נווה צוף, ה'תשס"ד, עמ' 264-270.
(1) אב"ישטרוץ הוא יען בספרדית (El avestruz) שפתו של רבי יצחק ב"ר יוסף קארו שנולד בטולידו. קדם לו הרלב"ג: "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה - אחשוב שהעזניה -הוא עוף שקורין 'אשטרוץ, ואוכל הברזל והזכוכית. ופרס גם כן הוא עוף גדול בלתי נמצא ביישוב, אמרו שהוא נקרא בערבי 'אלעקב". במרכבת המשנה (הלכות מאכלות אסורות, פ"א הל' ט"ז) נאמר: "... והבת היענה אשטרו"ץ יש לו רק סימן טהרה דקורקבנו נקלף וכו'".
(2) בנושא זה כתב לי הרב ד"ר חנוך גמליאל: "יש אפשרות לחילוף בין ע ובין ג, כי הייתה אות [הגה] שהוא בערבית ע' כמו במילה עזה, והיא נשמעת דומה לאות ג, הרי בתרגום השבעים כתוב gazaאבל עד כמה שאני יודע בארמית [מהתקופה הפרסית ואילך] כמו בעברית האות הזאת נבלעה באות ע הרגילה. ולכן בלשון התרגומים זה משונה אם ג=ע, אלא אם זה שאול משפה אחרת שבה יש עדיין ע' מול ע כגון ערבית.
(3) בכללם גם ברי פלוגתא קבועים שלו דוגמת הקראים והשומרונים.
(4) כמובן שקיימת גם האפשרות שלא היה שימוש רפואי בכל חלקי גופה.
(5) כמאל אלדין מוחמד אבן מוסא אלדמירי ( קאהיר' 1405-1344) השאיר לנו את הספר הערבי המקיף ביותר על בעלי החיים אחרי אלג'אחז.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
