סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

  

הכא נמי נימא עורב אתא ושדא – עורב 
 

"... והתנן: ככר על גבי הדף, ומדף טמא מונח תחתיו, אף על פי שאם נפלה אי אפשר אלא אם כן נגעה טהורה, שאני אומר: אדם טהור נכנס לשם ונטלה, עד שיאמר: ברי לי שלא נכנס אדם שם; וא"ר אלעזר: לא נצרכה אלא למקום מדרון! התם כדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. הכא נמי נימא עורב אתא ושדא? אדם דבכונה אמרינן, עורב דשלא בכונה לא אמרינן" (נידה, ד ע"ב). 

פירוש: והתנן (והרי] שנינו בתוספתא טהרות: ככר טהורה שהיתה מונחת על גבי הדף [לוח עץ הקבוע בקיר, כמדף] ומדף טמא (כגון בגד של זב) מונח תחתיו, אף על פי שאם נפלה הכיכר אי אפשר שתיפול אלא אם כן נגעה במדף טמא זה, אם נמצאה על הארץ באופן שאינה נוגעת במדף טהורה היא. שאני אומר: לא נפלה, אלא אדם טהור נכנס לשם ונטלה מן הדף, והניחה על הארץ. עד שיאמר: ברי (ודאי) לי שלא נכנס אדם שם. ואמר רבי אלעזר: לא נצרכה להיאמר סברה זו, אלא אפילו כאשר לוח העץ עליו היא מונחת הוא מקום מדרון (שיפוע), שמסתבר שתיפול הכיכר מאליה על הבגד הטמא, הרי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, ואפילו לענין לתלות! ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כמו ששנה את הטעם] שאני אומר (מניח) כי אדם טהור נכנס לשם ונטלה, והניח אותה במקום זה. וכיון שיש במה לתלות, אין אנו מחזיקים טומאה. ושואלים: הכא נמי [כאן בקופה גם כן] לגבי השרץ נימא [נאמר] שלא היה השרץ בקופה בתחילה, ועורב אתא [בא] ושדא [וזרק] את השרץ הזה לתוכה! ומשיבים: אדם שמעשיו נעשים בכונה, לשם תכלית מסויימת אמרינן [אומרים אנו] שנטל את הככר, כדי למנוע ממנה טומאה. ואילו עורב שמעשיו שלא בכונה לא אמרינן [אין אנו אומרים] בו שכך עשה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)..
 

שם עברי: עורב   שם באנגלית: Crow, raven   שם מדעי: Curvus

שמות נרדפים במקורות: עורבא, עורבתא (נקבה), פושקנצא (נקבה), קורקור


נושא מרכזי: העורב כמביא או מסלק טומאה


מבין השיטין של שאלת הגמרא מדוע לא ניתן לתלות את מציאת השרץ בקופת הטהרות בעורב ניתן להסיק שהוא היה נפוץ בסביבת האדם. לכאורה השאלה אינה מובנת שהרי מתשובת הגמרא ("עורב דשלא בכונה לא אמרינן") משתמע שלא ניתן לתלות בגורם שאיננו מצוי. מתוך כך שהגמרא העדיפה לחלק בין אדם שמעשיו מכוונים לבין עורב שאין במעשיו כוונה ניתן להסיק שאכן גם העורב היה מצוי אלא שהסיכוי שהשליך את השרץ לקופה קטן. מסקנה זו סותרת לכאורה את תדמיתו של העורב בסוגיות אחרות כ"שודד" בשר נבילות ומשליכו באופן הגורם לטומאה. ייתכן וההבדל בין הסוגיות הוא בכך שבניגוד לדוגמאות האחרות סוגייתנו עוסקת בהשלכת שרץ למקום שהעורב לא מגיע אליו באופן שגרתי. השלכת שרץ לתוך קופה דורשת "כוונת מכוון" דבר שכמובן לא קיים בעורב. בניגוד לכך הדוגמאות האחרות בגמרא עוסקות באתרים העשויים להוות נקודות התקבצות קבועות של עורבים והשלכת הבשר בהן מתרחשת גם ללא "כוונה" מסויימת.

עורבים נוהגים לנוח בנקודות שולטות כמו גגות בתים או עצים גבוהים משם הם צופים על סביבתם ומאתרים פריטי מזון. תכונה זו גרמה לצורך להתקין בבית המקדש מתקן הנקרא "כליא עורב" שנועד למנוע את נחיתת העורבים על גגו והנחת טומאה. ה"כליא עורב" מוזכר בכמה סוגיות. במסכת ערכין (ו ע"א), למשל, נאמר: "... היכי דמי דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב וכו'" (ראו בהרחבה במאמר "תניא: אחרים אומרים, לא יפחות מכליה עורב"). במסכת בבא בתרא (צא ע"ב) מספר רב אליעזר על מנהג עורבים להניח על החומה בשר אותו נטלו ממקום כלשהו: "... ואמר ר' אלעזר: נהירנא כד הוה נטיל עורבא בשרא, ונגיד חוטא דמשחא מריש שורא ועד לארעא"(1). בבא בתרא (כז ע"ב) נאמר לגבי הסכנה שעורב יעמוד על עץ וישליך טומאה: "... אי ממתניתין הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, וסגיא בדחלולי בעלמא, קא משמע לן"(2). התקבצות עורבים על עצים מוזכרת גם כמטרד אקולוגי: "רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי, דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, ואתו עורבי אכלי דמא, וסלקי אבי תאלי, ומפסדי תמרי. אמר להו רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא"(3) (בבא בתרא, כב ע"ב).

סוגיות אחרות מתייחסות לאפשרות שעורב נטל מחצר בשר או לחם אותם הוא מצא במהלך חיפוש מזון שאמנם הוא פעולה "מכוונת" אך סוג זה קיים גם בבעלי חיים. באיסוף מזון יש לעורב אינטרס לעומת זאת אין לו יתרון בהשלכה סתמית של שרץ לקופה. מסיבה זו ניתן לייחס לעורב נטילת פריטי מזון גם מנקודה מסויימת. בבכורות (כה ע"ב) נאמר: "ורבי אסי מאי טעמא לא אמר כרבי חייא בר אבא? אמר לך: בשלמא גבי טומאה אימר בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה, אלא הכא בעל מום להיכא אזיל"(4). "תנו רבנן היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב בא ישראל ואכל את הראשונה בא עובד כוכבים ואכל את השניה חייב וכן כלב וכן עורב וכו'" (כריתות יח ע"א). 

בגמרא בנידה (סא ע"א) אנו לומדים על חטיפת הבשר על ידי העורב כנימוק לטהרה: "בדקה אחת וכו'. למה ליה למתני למה זה דומה? הכי קאמר להו רבי מאיר לרבנן: מאי שנא בדם דלא פליגיתו, ומאי שנא בגל דפליגיתו? ורבנן, בשלמא התם אימא עורב נטלה, אלא הכא האי דם מהיכא אתא?"(5). בפסחים (ח ע"א) אנו לומדים על כך שהעורבים נוטלים לא רק בשר אלא גם חמץ כלומר עיסה או מאפה: "... האמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה וכו'". כוונת רבא היא שבחצר אין חשש חמץ משום שברור שהעורבים יסלקו את כל שאריות החמץ מהחצר. 


עורב אפור - מחפש מזון בנמל יפו          צילום: מנחם גלבגיסר

 

 


(1) פירוש: וְאָמַר ר' יוֹחָנָן: נְהִירְנָא כַּד הֲוָה בָּצַע יְנוּקָא חֲרוּבָא, וַהֲוָה נְגִיד חוּטָא דְּדוּבְשָׁא עַל תְּרֵין דְּרָעוֹהִי [זוכר אני כאשר היה שובר ילד חרוב, והיה נמשך חוט דבש על שתי זרועותיו]. וְאָמַר ר' אֶלְעָזָר: נְהִירְנָא כַּד הֲוָה נָטֵיל עוּרְבָא בִּשְׂרָא, וּנְגִיד חוּטָא דְּמִשְׁחָא מֵרֵישׁ שׁוּרָא וְעַד לְאַרְעָא [זוכר אני כאשר היה עורב לוקח בשר, והיה נמשך חוט של שומן מראש החומה שעמד עליה ועד לארץ].
(2) שנינו במשנה, שר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קוצץ את כָּל ענפי הָאִילָן הנוטים לרשות הרבים כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה. ומביאים כי על כך תָּנָא [שנה החכם]: מִפְּנֵי אהֶל הַטּוּמְאָה, שיאהיל על טומאה המצויה ברשות הרבים, ויטמא בכך את כל מה שמתחתיו. ותוהים: פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו] שזו הכוונה, ולשם מה היה צריך לומר לנו? הלא "מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה" תְּנַן [שנינו]! ומשיבים: אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא [אם ממשנתנו לבד הייתי אומר] שהחשש הוא דִּלְמָא מַיְיתֵי [שמא יביא] עוֹרֵב טוּמְאָה ויעמוד על ענפי העץ וְשָׁדֵי הָתָם [וישליך שם], ומפני חשש אין מניחים את האילן לצמוח לעבר רשות הרבים, וְאולם אם היה זה הטעם הרי סַגְיָא בְּדַחְלוּלֵי בְּעָלְמָא [מספיק היה בדחליל בלבד], להבריח את העורבים, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, והחשש הוא מפני אוהל הטומאה.
(3) פירוש: רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו [היו לו דקלים שהיו] אתו אומני ויתבי תותייהו [באים מקיזי דם ויושבים תחתם ועושים שם את מלאכתם] ואתו עורבי אכלי דמא [והיו עורבים באים אוכלים מן הדם] וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי [ועולים על הדקלים ומפסידים את התמרים]. אמר להו [להם] רב יוסף: אפיקו [הוציאו] לי את קורקור מהכא [העורבים המקרקרים מכאן] כלומר, סלק את האומנים שלא יגרמו עוד להיזק.
(4) פירוש: וְר' אַסִי שפירש כך בשם ר' יוחנן, מַאי טַעֲמָא [מה טעם] לֹא אָמַר כְּר' חִיָּיא בַּר אַבָּא, שנחלקו במחלוקת ר' מאיר וחכמים, בדין שדה שאבד בה קבר ולא נמצא? ומשיבים, אָמַר [יכול הוא לומר] לְךָ: בִּשְׁלָמָא [נניח] לגַּבֵּי טוּמְאָה, גם אם לא נמצאה הטומאה, אֵימַר [אמור] שבָּא עוֹרֵב וּנְטָלָהּ, או בָּא עַכְבָּר וּנְטָלָהּ, ולכן לדעת חכמים יש מקום להסתמך על הבדיקה. אֶלָּא הָכָא [כאן], כשנתערב בעל מום בבהמות כשרות בַּעַל מוּם לְהֵיכָא אָזֵיל [להיכן הלך]? ולכן אם בדק ולא מצא ודאי לא בדק כראוי, ואין להתיר את התערובת לדעת הכל.
(5) פירוש: שנינו במשנתנו בשלוש נשים אלה שישנו במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם מייד לאחר מציאת הדם עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טהורה - היא טהורה, וחברותיה טמאות. ואם בדקו שתים ונמצאו טהורות - השלישית טמאה. ואולם אם בדקו שלושתן את עצמן. ונמצאו טהורות - שלושתן טמאות, ועל הלכה זו הביאו משל מגלי אבנים (הכוונה לגל אבנים טמא בגלל שכיסה כזית מהמת שהתערב בין שני גלים טהורים ואין ידוע מהו הגל הטמא). ותוהים: למה ליה למתני [לו, לתנא, לשנות] "למה זה דומה", הרי הלכה זו מובנת כשלעצמה, אף בלא משל? ומשיבים: הכי קאמר להו [כן הוא אומר להם] ר' מאיר לרבנן [לחכמים, מאי שנא [במה שונה] במקרה של רם הנמצא במיטה שישנו בה שלוש נשים, דלא פליגיתו [שאין אתם חולקים] עלי, ואף לדעתכם שלושתן טמאות. ומאי שנא [במה שונה] במקרה של גל דפליגיתו (שחולקים אתם], ולדעתכם אם נבדקו כל שלושת הגלים ונמצאו טהורים - שלושתם טהורים? ואילו לדעת רבנן [חכמים], אין להשוות בין דין גלי אכנים לדין הנשים. שכן בשלמא התם [זה נוח שם, בגלי אבנים, שפסקו ששלושתם טהורים] - אימא [אמור, יש מקום לומר] כי אמנם בתחילה היה כזית מן המת מונח תחת אחד הגלים, ואולם לאחר מכן עורב נטלה משם, ולכך כולם טהורים. אלא הכא [כאן, בשלוש נשים שבדקו עצמן ונמצאו טהורות] - ברור הוא שהאי [זה] הדם בא מאחת מהן. שאם לא כן, מהיכא אחא [מהיכ[ בא] הדם? אלא בהכרח יש לומר שאחת מהן טעתה בבדיקתה, והריהי טמאה. וכיון שאין אנו יודעים מי היא, יש לטמא את שלושתן מן הספק.

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ'  418-429).
מ. דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 121). 

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי: "פרנסני ככלב ועורב"  

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 




כתב: ד"ר משה רענן.    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר