כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > שומשום - "דשומשמי קא אמרת" (ברכות לח ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת – שומשום מזרחי

"אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה. יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה: דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת, או דפורצני קא אמרת? אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה, אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת, ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא" (ברכות, לח ע"א).

פירוש: אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: טרימא מהו דינו לענין ברכה? לא הוה אדעתיה [היה בדעתו] של רבא, לא הבין, מאי קאמר ליה [מה הוא אומר לו], ששכח מה הוא טרימא. יתיב [ישב] רבינא קמיה [לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבינא לאותו תלמיד השואל: האם לטרימא דשומשמי קאמרת [של שומשומין אתה אומר, מתכוין], או דקורטמי קאמרת [של כרכום אתה אומר], או דפורצני קאמרת [של חרצני ענבים אתה אומר]? אדהכי והכי אסקיה [בין כה וכה העלה] רבא לדעתיה [בדעתו], ונזכר ואמר ליה [לו] לאותו תלמיד: חשילתא [לדברים מעוכים] ודאי קא אמרת [אתה אומר, מתכוין], ואדכרתן מלתא הא [והזכרתני דבר הלכה זה] שאמר רב אסי: האי תמרי [אותם תמרים] של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואולם אסור לעשות מהן שכר, שכאשר עושה מהתמרים טרימא הריהם נשארים בעינם, ואולם כאשר הוא עושה מהם שיכר הריהם מתקלקלים, ואסור לקלקל מאכל תרומה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שתמרי ועבדינהו [תמרים ועשאם] טרימא מברכין עלוייהו [עליהם] "בורא פרי העץ". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום שבמלתייהו קיימי כדמעיקרא [שבדברם בטבעם, הם עומדים כמתחילה] (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שומשום מזרחי שם באנגלית: Sesame שם מדעי: Sesamum indicum - Sesamum orientale

נושא מרכזי: השימוש בשומשום בעת העתיקה

לריכוז המאמרים שנכתבו על השומשום הקש/י כאן.

השומשום בסוגיה: השומשום או השומשומין הוא אחד מגידולי השמן הראשונים שתורבתו. עיקר השמוש היה בזרעים לצורך הפקת שמן אך הם גם נאכלו בצורות שונות. בסוגייתנו מתואר אופן מאכל מיוחד הנקרא "טרימא". ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שלצורך הכנתו הזרעים נכתשו וכך פירש רש"י: "... ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". על פי רש"י הכתישה נועדה להפיק את השמן ואם כן צורת מאכל זו של הזרעים הייתה משנית בלבד. לאחר הפקת השמן נותרים זרעים כתושים בעלי מרקם יבש ועל מנת להכשיר אותם למאכל, כנראה, הוסף להם מרכיב כלשהו. לגבי ה"קורטמי" פירש רש"י: "כרכום, שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין" ואילו בשומשומין לא פירש. ייתכן ולא פירש משום שסבר שהזרעים נאכלו כמות שהם אך ייתכן גם שאופן האכילה היה ידוע לכל ולכן לא היה צורך בפירוש. במקרה זה לא מן הנמנע שמדובר במאכלים דמויי טחינה או חלבה בני ימינו. תוספת של דבש תמרים עשוייה הייתה להפוך את שברי השומשום למעדן. בחידושי הר"ן (מועד קטן, יב ע"ב) אנו מוצאים כעין זה: "דחזינן לנזי דאית בהו. פי' שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השומשום מוזכר בספרות חז"ל (תנאים ואמוראים) לפחות כ- 90 פעמים בהקשרים שונים והדבר מעיד על מידת תפוצתו בארץ. כתוצאה מהיותו מוכר היטב ניתן היה להשתמש בו כסמל לפרי קטן ביותר (ראו במאמר "כביצה חסר שומשום אינו מטמא" (ראש השנה, יג ע"א)). לא רק זאת, רוב המקורות מעידים על גידולו בארץ ולא על יבוא. כנראה שתפוצתו הנרחבת נבעה בעיקר בגלל תכולת השמן הגבוהה שלו. לפחות מאז תקופת המשנה והתלמוד גידלו את השומשום בארץ אך מהתקופה הצלבנית ואילך מתרבות הידיעות על גידולו. המאכל "טחינה" העשוי משומשום טחון נמכר בעכו במאה ה – 13 ונקרא בתעודה צלבנית tahina. רוב המקורות המזכירים את גידול זה הם מראשית התקופה הממלוכית דבר המצביע אולי על כך שהוא תפס מקום חשוב יותר בתקופה זו. השומשום היה גידול מתאים למציאות החקלאית של תקופת שפל זו משום שצרכיו מועטים, תקופת גידולו קצרה וערכו התזונתי גבוה. השומשום מסתפק בכמויות מים קטנות והתאים לגידול באזורים יובשניים יחסית.

רוב המפרשים והחוקרים מזהים את השומשום כגידול הנקרא בשם זה גם בימינו. רבי נתן אב הישיבה (שביעית, פ"ב מ"ז) תירגם "אלסמסם". הערוך (ערך "שמשם") כתב: "שמן שומשמין בפרק קמא בראש השנה בגמ' ולירקות. בסוף גמ' דפרק הנושא אשה בכתובות כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין פירוש בלשון ישמעאל סמסם ובלעז שושמי זרעונין ירוקין הן". כוונת התיאור "זרעונין ירוקין" הוא כנראה לגוון הצהוב של השומשום שהרי ירוק בלשון הקדמונים הוא הצהוב בלשוננו (ראו במאמר "אסתר ירקרוקת היתה" (מגילה, יג ע"א)). באופן זה פירשו גם הריבמ"ץ והרמב"ם. רע"ב פירש: "והשומשמין - כמין זרע ארוך, ובא"י ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס"ס (שביעית, פ"ב מ"ז). במסכת שבת (פ"ב מ"ב) פירש: "שומשמין - כך שמו בערבי והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה". בין המפרשים אנו מוצאים כמה זיהויים ייחודים ואחד מהם של בעל תפארת ישראל (יכין, שביעית, פ"ב מ"ז): "והשומשמין. מין ליינזאמען". הכוונה בשם זה למילה הגרמנית – Leinsaamen ובלטינית lini semen שפירושו זרע של Linum כלומר פשתן. אמנם ניתן להפיק שמן גם מזרעי פשתן אך במשנת "במה מדליקין" מוזכרים בנפרד שומשומין ופשתן.

השומשום או השומשומין הוא אחד מגידולי השמן הראשונים שתורבתו. עיקר השמוש היה בזרעים לצורך הפקת שמן אך הם גם נאכלו בצורות שונות. בסוגייתנו מתואר אופן מאכל מיוחד הנקרא "טרימא". ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שלצורך הכנתו הזרעים נכתשו וכך פירש רש"י: "... ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". על פי רש"י הכתישה נועדה להפיק את השמן ואם כן צורת מאכל זו של הזרעים הייתה משנית בלבד. לאחר הפקת השמן נותרים זרעים כתושים בעלי מרקם יבש ועל מנת להכשיר אותם למאכל, כנראה, הוסף להם מרכיב כלשהו. לגבי ה"קורטמי" פירש רש"י: "כרכום, שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין" ואילו בשומשומין לא פירש. ייתכן ולא פירש משום שסבר שהזרעים נאכלו כמות שהם אך ייתכן גם שאופן האכילה היה ידוע לכל ולכן לא היה צורך בפירוש. במקרה זה לא מן הנמנע שמדובר במאכלים דמויי טחינה או חלבה בני ימינו. תוספת של דבש תמרים עשוייה הייתה להפוך את שברי השומשום למעדן. בחידושי הר"ן (מועד קטן, יב ע"ב) אנו מוצאים כעין זה: "דחזינן לנזי דאית בהו. פי' שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים".

שמן שומשום נחשב לשמן משובח למאכל אך ניתן היה להשתמש בו גם למאור. כשמן מאכל מוזכר שמן השומשומין במשנה בנדרים (פ"ו מ"ט): "הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים וכו'" (נדרים פ"ו מ"ט). מפרש הרמב"ם במשנה זו: "ושומשמין, נקרא בערבי אלסמ"ס". לדעת המפרשים מותר בשמן שומשומין שהרי הוא נדר משמן שהוא בסתם שמן זית ולא שמן שומשומין(1) מקור נוסף המעיד על אכילת שמן שומשום הוא ההיתר לעקור שומשום בחול המועד: "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו"(2) (מועד קטן, יב ע"ב). מפרש רש"י: "לנזיי - כמו נזייתא דשיכרא (בבא קמא לה, א), לנזיי - גרעינין דאית בהו בשומשמין, דחזו למיעבד בהו משחא". אם השמן מיועד לאכילה הרי שיש בעקירה משום "אוכל נפש" מה שאין כן בשמן למאור(3). הרופא הירושלמי אלתמימי בן המאה ה – 10 ציין שתושבי הארץ, נוצרים ומוסלמים נהגו לטגן ירקות ודגים בשמן שומשום. הריטב"א הוסיף גם את השימוש בזרעים למאכל:

"אלא שומשמי למאי חזיא. פי' שהרי אינן ראוין לאכילה ולא לשמן עד שיכמשו לאחר זמן, ופרקינן משום נזייתא דאית בהו, כלומר: אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חזו לאכילה או לעשות מהן שמן, אבל אותן שאינן יבשין לא חזו למידי, ורבינו האי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעינין שלהן ראויין להסקה".

על העובדה שהשומשום נאכל ועל כך שגרגיריו קטנים ניתן ללמוד מהמשנה: "הַנּוֹפֵחַ בָּעֲדָשִׁים לְבָדְקָן אִם יָפוֹת הֵן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן ... וְהָאוֹכֵל שֻׁמְשְׁמִין בְּאֶצְבָּעוֹ, מַשְׁקִין שֶׁעַל יָדוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן" (מכשירין פ"א מ"ו). גדלם הקטן של גרגירי השומשום לא מאפשר את אכילתם אלא על ידי אצבע. במשנה בשבת (פ"ב מ"ב) אנו לומדים על השימוש בשמן שומשום למאור: "אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים וכו'"ֶ (שבת, פ"ב מ"ב). ממקורות חז"ל קשה לקבוע מה היה השימוש העיקרי בשמן השומשום אך מאוחר יותר במאה ה – 18 מוזכר שרוב תלמידי החכמים בירושלים העדיפו את השימוש למאור על פני אכילה. במסגרת מחקרו על התאמת השמנים והפתילות המוזכרים במשנת "במה מדליקין" מצא ז. עמר ששמן שומשום יכול לשמש כחומר בעירה לנר שבת. נר חרס בקיבולת 30 סמ"ק שמן שומשום ופתילת פשתן דלק כארבע וחצי שעות בבעירה יפה ונקייה. בשעה האחרונה הלהבה הייתה נמוכה עד שדעכה וכבתה.


תמונה 1. אחירותם – משפחת הפרפרניים		תמונה 2. שומשום מזרחי


תמונה 3. חצב - הלקטים בשלים		תמונה 4. טופח שעיר - תרמיל

הרחבה

הרמב"ם התייחס לשומשום כקיטנית וכך גם מקובל בשפת היום יום. לעיתים מוזכר השומשום בנשימה אחת עם הקטניות לעניין הלכות פסח. אומר הרמב"ם (כלאים, פ"א ה"ח): "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהן הוא הנקרא תבואה. והיא חמשה מינין, החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון. והשני מהן הוא הנקרא קטניות, והם כל זרעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה. כגון, הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר הזרעונין שאינן ראוין למאכל אדם. והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וכו'". מהמשנה משתמע, לכאורה שהשומשום איננו קיטנית מתוך כך שהם נמנים בנפרד. "אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִין מִן הַחַלָּה, הָארֶז, וְהַדחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיוֹת וכו'" (חלה, פ"א מ"ד). לאמיתו של דבר לפחות מנקודת מבט בוטנית אין השומשום קיטנית. הקטניות הן צמחים השייכים לתת משפחת הפרפרניים הניכרים במבנה פרח אופייני המזכיר סירה בעלת משוטים ומפרש (תמונה 1). השומשום הוא צמח ממשפחת השומשומיים הנכלל בסדרת הצינוריים בעל מבנה פרח המזכיר את בני משפחת הלועניים או השפתניים (תמונה 2). פרי השומשום הוא הלקט(4) בן שתי מגורות(5) מרובות זרעים ואילו פרי הפרפרניים הוא תרמיל. נדגים את ההבדל בעזרת הלקט ותרמיל של צמחים אחרים שתצלומיהם נמצאים ברשותי (תמונות 3-4).

ביולוגיה

משפחת השומשומיים היא משפחה קטנה המונה כ – 60 מינים ומוגבלת לארצות טרופיות וסוב טרופיות. אפריקה, אסיה, אוסטרליה והודו. המין החשוב ביותר מבחינה כלכלית במשפחה הוא השומשום המזרחי. למרות העובדה שרוב מיני הבר בסוג זה גדלים כצמחי בר לאפריקה שמדרום לסהרה הוכח שהביות הראשון של המין התרחש בהודו. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידולו בעמק ההינדוס בשנים 2250-1750 לפני הספירה ועדויות מאוחרות יותר של זרעים מפוחמים מפקיסטן. בנוסף לכך הוכח שהמין המבויית דומה באופן מורפולוגי וציטוגנטי למין בר בהודו הנקרא Nair Sesamum mulayanum. מהודו התפשט השומשום לארצות חמות באסיה, אפריקה והוכנס גם לאמריקה על ידי הפורטוגזים.

השומשום הוא צמח חד שנתי בגובה של 70-100 ס"מ. העלים נגדיים ודמויי ביצה והולכים וצרים כלפי מעלה. הפרחים גדולים בעלי מבנה פעמוני דו שפתני. השפה העליונה קצרה יותר מהתחתונה. הפרחים ערוכים כבודדים בחיקי העלים. קיימים כמה מופעים לצבע הכותרת: לבן, ורוד, כחול וסגול. הזרעים מכילים 50-60% שמן וכ – 20% חלבון. השומשום הוא גידול קיץ הנזרע בסוף האביב.

מחזור החיים נמשך כ – 90-100 ימים כאשר הפריחה מתחילה 30 יום לאחר הנביטה. ההפרייה בעיקר עצמית וההבשלה מפוזרת. הפריחה מתחילה כחודש לאחר ההצצה וההפריה עצמית, בעיקרה. אורך תקופת הגידול 90-100 יום. הפרי הוא הלקט שעיר וזקוף בעל 4 חריצי אורך הנפתח לאחר ההבשלה. ההבשלה בלתי אחידה. הזרעים זעירים (במשקל 4-5 גרם לכל 1,000) ובהלקט יש 100-80 זרעים. צבע הזרעים משתנה לפי הזן. הצמח קיצי, חובב חום ואור ומסתפק בכמויות משקעים קטנות יחסית ולכן ניתן לגדלו בתנאי בעל. יחד עם זאת, הוא דורש לחות גבוהה בקרקע ולכן זורעים אותו, למשל בבקעת בית נטופה, רק בקרקע לחה יחסית ורק בשנים גשומות.

שמן השומשום הוא מבין השמנים היקרים ביותר, הודות לאיכותו המעולה(6). השמן חסר ריח, ואינו וכמעט אינו מתקלקל. השמן מכיל ריכוז גבוה יחסית לשמן המופק מצמחים אחרים, של חומצה לינולאית(7) ושל האנטי אוקסין sesamolin המסייע במניעת מחלות סרטן. הזרעים עשירים באופן יוצא מן הכלל בברזל, מגנזיום, מנגן, נחושת וסידן ומכילים ויטמין B1 וויטמין E. הזרעים מכילים פיטוסטרולים המפחיתים את רמות הכולסטרול בגוף. כדי לשפר את הקליטה של המינרלים יש לטחון או למעוך את הזרעים לפני הצריכה. המאכל הידוע "חלבה" שהוא למעשה תערובת של דבש ושומשום נאכל כבר בבבל העתיקה על ידי נשים כדי להאריך תקופת צעירותן ויופין ועל ידי חיילי רומא על מנת להתחזק. השומשום גורם לתגובות אלרגיות בחלק קטן מהאוכלוסייה הכללית (5-13 בני אדם לכל 100,000).

(1) הטענה שסתם "שמן" הוא שמן זית נתמכת אולי בשיטת רבי טרפון המובאת בגמרא בשבת (כו ע"א) שסבר ש"אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד". בסוגיה זו אנו לומדים שבבל השתמשו רק בשמן שומשומין: "... רבי ישמעאל בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט"?
(2) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים.
(3) אלא אם כן נניח שמדובר בשמן הנחוץ להארת מקום הסעודה ואז ההיתר תלוי בהלכה של "מכשירי אוכל נפש".
(4) הֶלְקֵט הוא פרי יבש המשמש מעין קופסה המכילה את הזרעים. ההלקט מורכב משתי שחלות או יותר הצמודות לפני ההבשלה ונפתח כאשר הפרי מבשיל. כאשר ההלקט מבשיל, השחלות נפרדות ליחידות הנקראות קשוות וכל אחת מהן מכילה זרע אחד או יותר.
(5) מגורה היא תא בתוך ההלקט. כל תא נוצר על ידי עלה שחלה אחד.
(6) כך אנו לומדים גם בגמרא בבבא מציעא (קד ע"ב): "ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעא חיטי עבדא חיטי טפי מן שומשמי סבר רבינא למימר יהיב ליה שבחא דביני ביני אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא אטו הוא אשבח ארעא לא אשבחה אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה". מפרש רש"י: "דקביל ארעא לשומשמי - קבלנות היתה לזורעה שומשמין, והן יקרין מן החטין, ומכחישין הקרקע יותר מן החטין".
(7) חומצה לינולאית הינה חומצת שומן רב בלתי רוויה מקבוצת אומגה 6. היא נחשבת לחומצת שומן חיונית, כלומר כזו שהגוף אינו מייצר בעצמו, אך אנו מקבלים אותה בשפע מכל סוגי השמנים, הזרעים והדגנים המלאים.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 38-39).
מ. זהרי, עולם הצמחים (ע"מ 348-349).
ז. עמר וא. שוויקי, במה מדליקין, מכון ארץ חפץ, אלקנה תשס"ג, עמ' 82-84.

Sesame From Wikipedia, the free encyclopedia

לעיון נוסף:

ז. עמר וא. שוויקי, במה מדליקין (שם).
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (326-328). על תולדות הגידול והמסחר בשומשום.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים