סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו – לפת

 

"רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק כו'. ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני? אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו. תנו רבנן: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים. כל ירק חי מוריק, וכל קטן מקטין, וכל נפש משיב את הנפש, וכל קרוב לנפש משיב את הנפש. כרוב למזון ותרדין לרפואה, אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו" (ברכות, מד ע"ב). 
 

שם עברי: לפת   שם באנגלית: Turnip   שם מדעי: Brassica rapa

שם במקורות: ליפתא   שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם 


נושא מרכזי: מהי הבעיה באכילת לפת?
 

לנושאים נוספים העוסקים בלפת הקישו כאן

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

 

הברייתא מתארת את הלפת כירק שנוכחותו בבית מבטאת צער או מצוקה. לאור כך שבימינו ירק זה נחשב למאכל לגיטימי, אם כי לא נפוץ, השאלה המתעוררת היא במה "חטאה" הלפת? ניתן להשיב באופן פשוט שהעובדה שלא מרבים לצורך את הלפת מעידה על כך שאין היא ערבה לחך כירקות אחרים אך מכאן ועד למאמר "אוי לו לבית" המרחק גדול. א. א. שמש(1) כתב שהלפת היא "מאכל פשוט ולא טעים במיוחד". ניתן להוסיף לדבריו שטעמה תפל יחסית ואין היא חריפה כצנון כפי שניתן להבין מהמשנה בחולין (פ"ז מ"ד): "ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת" (ראו עוד במאמר "כבשר בלפת" (חולין, צו ע"ב)). חסרון קולינרי נוסף שיש ללפת הוא מרקמה הספוגי והעצי במידת מה. מוצאים אנו במשנה בכלים (פ"ט מ"ד): "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר התנור טמא שסוף משקה לצאת. וכן חתיכה של לפת ושל גמי וכו'". הלפת שימשה ועדיין משמשת כמאכל לבהמות. שמש ציין שהלפת היא מזון המעיד על עוני ודלות ולכן, לדעתו, חז"ל אמרו "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו".

הסברו של שמש אינו עולה יפה עם המשך דברי הגמרא מהם משתמע שהבעיה היא בעצם אכילת הלפת ולא בעוני שהיא מייצגת: "איני? והא אמר ליה רבא לשמעיה: כי חזית לפתא בשוקא לא תימא לי: במאי כרכת ריפתא! אמר אביי: מבלי בשר; ורבא אמר: מבלי יין. איתמר, רב אמר: מבלי בשר; ושמואל אמר: מבלי עצים; ורבי יוחנן אמר: מבלי יין. אמר ליה רבא לרב פפא: סודני, אנן תברינן לה בבשרא וחמרא, אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה? אמר ליה: בציבי. כי הא דביתהו דרב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא"(2) . מפרש רש"י: "אוי לבית - לכרס, האוכל לפת". לפירושו הבעיה היא בעצם אכילת הלפת דבר המשתמע מההקשר של הברייתא העוסקת במעמד הבריאותי של מאכלים שונים. גם הפתרונות שמציעים רבא, רב ורבי יוחנן נוגעים להכנת הלפת למאכל. מפרש רש"י: "מבלי בשר - היא קשה אבל כשמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה. מבלי יין - כשאין שותה אחריה יין. מבלי עצים - שאינו שולקה הרבה". הפתרונות המוצעים על ידי האמוראים על פי פירוש רש"י נוגעים הן למרקם הקשה של הלפת והן לטעמה.

הסבר אפשרי אחר הוא שאכילת הלפת עלולה לגרום לבעיות רפואיות. הסבר זה סביר יותר בהקשרה של הברייתא הסוקרת את מעמדם הרפואי של מאכלים שונים. את חלקם היא מציינת כמועילים ואת חלקם כמזיקים. הלפת שייכת למשפחת המצליבים ובני המשפחה מכילים כמה חומרים ביו-אקטיביים היכולים לפעול באופן מועיל (ראו למשל במאמר העוסק בכרוב: ("כרוב ותרדין ומי סיסין דבש" (ברכות, מד ע"ב)) אך גם באופן מזיק. בין חומרים אלו נכללים גלוקוזינולידים ותרכובות גופריתיות נוספות וחומצה אירוצית. תרכובות אלו משמשות את המצליבים להגנה ממיקרו-אורגניזמים ואוכלי עשב. הלפת ידועה כרעילה לבהמות בית וכגורמת לרגישות העור לכוויות שמש (Photosensitivity) גם לאדם. ייתכן אם כן שהבישול הממושך מפרק את התרכובות הרעילות ומונע את ההשפעות השליליות.
 



לפת          צילם: thebittenword.com

 

הרחבה 

ביולוגיה

צמח המוצא של הלפת לא ברור כמו גם מוצאם של רבים מצמחי התרבות ממשפחה זו – משפחת המצליבים. ייתכן ומוצא חלק מהמינים הוא כרוב החוף. קיימות מחלוקות לגבי התוקף שיש להקבלה בין מינים הקיימים היום למינים שתוארו במקורות קדומים. מקובל למיין את גידולי הכרוביים לשתי קבוצות ברמת מין ושתיהן נכללות בקבוצת מיון הנקראת שבט הכרוביים Brassiceae)). שבט זה כולל שני מינים שכל אחד מהם מתחלק לכמה תתי מין או ואריאנטים.

א. קבוצת המין Brassica oleracea, הכוללת זנים אחדים: כרוב לבן, כרוב אדום, כרוב מסולסל, כרוב ניצנים כולם בעלי "ראשים", כרובית וברוקולי ירוק שאוכלים בהם את התפרחת; כרוב עלים וקולרבי. 

ב. קבוצת המין Brassica rapa, שמגדלים ממנה בארץ את הכרוב הסיני ואת הלפת. יש להעיר שלמרות שהצנון דומה מאד ללפת אין הוא שייך לאותו המין. כיום מגדלים בעולם, באופן נרחב, זני לפת עבור עלים, אשרושים ועבור הזרעים המשמשים להפקת שמן. בעבר נחשבה הלפת כמין שונה מהמינים ששימשו להפקת שמן ולכן נקראה בשם שונה. החל מתחילת שנות ה – 90 לאחר שנמצא שה"מינים השונים" מכליאים באופן חופשי זה עם זה הם אוחדו למין אחד. מאחר והלפת הוגדרה על ידי לינאוס ראשונה נקראו כל המינים על שמה Brassica rapa. שמן הקנולה מופק מאחד מזני הלפת וממינים קרובים כמו כרוב הנפוס (Brassica napus) . תפוצת מין הבר רחבה מאד והיא משתרעת על פני אגן הים התיכון, אירופה הממוזגת, סיביר, דרום מערב אסיה ומזרח אסיה. ההבדלים בין הגידולים החקלאיים של הלפת במערב תחום התפוצה ובמזרחו הביאו למחשבה שמקורם מזני בר שונים והביות התבצע באופן בלתי תלוי באגן הים התיכון ובסין. 

נקודה מעניינת בהשוואה בין מיני הכרוביים השונים הוא מהלך הברירה והתרבות שהביא לפיתוח וניצול של חלקי צמח שונים במינים השונים: שורש, גבעולים מעובים, עלים בודדים, עלווה, תפרחת, פרחים על גבעוליהם, וגם זרעים יבשים (להפקת שמן). בדומה להרבה ירקות של העולם העתיק הלפת כמעט שלא מיוצגת בהקשרים ארכיאולוגיים. לעומת זאת היא מיוצגת היטב במקורות כתובים. עדויות לשימוש בלפת לשמן נמצאו באירופה החל מהתקופה הניאוליטית ותקופת הברונזה. העדות הראשונה לגידול לפת עבור האשרוש נמצאה ברשימת גידולים שהיו בגנו של מראדך-בלאדן מבבל (722-711 לפנה"ס). החל מהתקופה ההלניסטית והלאה מוזכרת הלפת כגידול מאכל כמה פעמים על ידי מחברים יווניים ורומאים וכמובן פעמים רבות בספרות חז"ל.  
 


(1)  'צמחים, מאכלים ודפוסי אכילה בספרות הברכות', הוצאת אוניברסיטת אריאל, תשע"ד, עמ' 284.
(2)  פירוש: ... ועל כך מקשים: איני [וכן הוא]? והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: כי חזית ליפתא בשוקא [כאשר רואה אתה לפת בשוק] לא תימא [אל תאמר] לי "במאי כרכת ריפתא" [במה אוכל אני היום את הלחם], אלא קנה והבא את הלפת לסעודה. הרי שהלפת היא מאכל ראוי וחשוב. אמר אביי: מה שאמרו בגנותה של הלפת, הרי זה דווקא כשאוכלים אותה מבלי בשר. ורבא אמר: מבלי יין. איתמר [נאמר] שרב אמר שהלפת מזיקה כשהיא נאכלת מבלי בשר. ושמואל אמר: מבלי עצים, כלומר, כאשר אינה מבושלת כראוי. ור' יוחנן אמר: מבלי יין. ומעין זה מסופר, שאמר ליה רבא לרב פפא: סודני, אנן תברינן לה בבשרא וחמרא, אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה ]חקלאי, אנחנו שוברים אותה, את נזקה של הלפת, בבשר ויין, אתם שאין היין מרובה לכם במה אתם שוברים אותה]? אמר ליה [לו] רב פפא: בציבי [בעצים] כי הא דביתהו [כמו זה שאשתו] של רב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא [אחרי שהיתה מבשלת אותה, את הלפת, היתה שוברת אותה בשמונים חתיכות עץ דקל].

 


 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71-75).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 96-97).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 98).

Zohary, D. & Hopf, M. (2000). Domestication of Plants in the Old World Oxford: Oxford Univ. Press (pp. 199-200)

לעיון נוסף:

ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 282.
 





א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה..

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר