אין שְׂאֵת אלא אכילה
סנהדרין קיב ע"ב
"אמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים - תלמוד לומר (דברים יד, כד) לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ, ואין שאת אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג, לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו".
לעיל על דף קד ע"א הוזכר האיסור להשתמש באשה, ובכלל זה מזיגת הכוס.
ואמרו במסכת כלה, בפרק א הלכה ז: "ברייתא, המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליו".
כלומר, שהנוהג לשגר לכבד אשה שאינה אשתו בכוס של ברכה, מביא לפריצות.
ובהמשך בהלכה ט אמרו: "תאנא וכן הכלה שמשגרת לפני הכלה משאות השולחן". כלומר, שפריצות קיימת גם בנוהג שהכלה מחלקת למסובים את 'משאות השולחן', וכאיסור הנ"ל.
מה נכלל במושג 'משאות השולחן'?
מלשון 'השולחן' מבואר שמדובר בעניני סעודה. אך האם מדובר רק ביין המרבה זימה, כמו שאמרו בכמה מקומות: "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", או שמדובר בכל מיני מאכל ומשקה?
לשון הגמרא כאן ובמסכתות פסחים דף לו ע"ב, בבא מציעא דף נג ע"ב, מכות דף יט ע"ב: "ואין שאת אלא אכילה".
הרי שאותם 'משאות' הן כל מיני אכילה ושתיה, שהרי מכאן למדו למעשר שני הכולל כל מיני אכילה ושתיה.
וכן משמעות מדרש תנחומא פרשת ויגש סימן ח, ונמצא בקיצור גם בבראשית רבה: "ואריה כבקר יאכל תבן זה יהודה שנאמר גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו (דברים לג) נמצאו אוכלין כאחד שנאמר וישבו לפניו הבכור כבכורתו, וכתיב וישא משאת מאת פניו, הוי אומר ואריה כבקר יאכל תבן". הפסוק בענין המשאות הובא במפורש כראיה לעניני אכילה.
