טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
השבת מתעשר זרע וירק וזירין – שבת ריחני
"תניא נחום המדי אומר: השבת מתעשר זרע וירק וזירין. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. והאיכא רבי אליעזר דקאי כוותיה, דתנן, רבי אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, התם בדגנוניתא" (עבודה זרה, ז ע"ב).
פירוש: תַּנְיָא [שנויה ברייתא], נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: צמח הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֵּׂר, כלומר, חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, בין כאשר משתמשים בו בצורת זֶרַע, ובין בצורת יָרָק, ובין בצורת זִירִין (גבעולים). אָמְרוּ לו: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלא נֶאֱמַר. ושואלים: וְהָאִיכָּא [והרי יש] ר' אֱלִיעֶזֶר דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ [שעומד, סבור, כמותו], דִּתְנַן [ששנינו במשנה], ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק וְזִירִין! ומשיבים: הָתָם בִּדְגִנּוּנִיתָא [שם מדובר בשבת של גינה], שכיון שהוא מין תרבותי ומשובח, הריהו נאכל בכל שלושת האופנים, אבל שבת בר אינו מתעשר אלא זרע וירק, אבל לא זירים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)
שם עברי: שבת ריחני שם באנגלית: Dill שם מדעי: Anethum graveolens
נושא מרכזי: מהו השבת ולמה משמשים חלקי הצמח?
תקציר: על פי רוב הדעות והתאורים המעטים הקיימים בספרות חז"ל ניתן לזהות את השבת כצמח התבלין שבת ריחני או "שמיר" בשפת היום יום. בצמח מנוצלים שלושה חלקים. זרעים, עלים (ירק) ועוקצי הסוככונים (זירין). קיימות שתי גישות להסבר הדיון בגמרא: א. על פי רש"י מחלוקת התנאים היא מהו חלק הצמח שהבשלתו או גמר התפתחותו קובעת את עונת המעשרות? ב. לשיטת הרמב"ם המחלוקת היא איזה מחלקי הצמח נחשב כמטרת הגידול ולכן חייב במעשרות ואלו חלקים פטורים משום שאין להם חשיבות כיבול. על פי שיטת רש"י סדר החלקים שנמנו בגמרא צריך לבטא את סדר התפתחותם ולכן יש לכתוב ירק, זירין וזרע. לפי שיטת הרמב"ם הסדר הוא על פי חשיבות חלק הצמח ולכן הסדר הוא: זירין, ירק וזרע.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
השבת מזוהה על פי חלק מהמפרשים והחוקרים כצמח "שבת ריחני". השבת, ממשפחת הסוככיים, מקובל כצמח תבלין להחמצת מלפפונים ומשתמשים בו לתיבול מרקים, סלטים וכד'. בערוך מתורגם השבת לאניט"ו וכך גם בפירוש רש"י (עבודה זרה, ז ע"ב): "השבת - ירק של תבלין שקורין אוי"ר ובלשון רומי אניט"ו". אכן השם הלטיני של השבת הריחני הוא Anethum. ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את השמות אוי"ר (בשינוי גירסה לאניי"ד (aneid)) ואת השם אניט"ו לשבת ריחני הנקרא בצרפתית בת ימינו aneth. לדעתו תרגום זה אינו מדברי רש"י משום שנוסף רק החל מדפוס שונצינו (המאה ה – 15-16). יש סוברים שהכוונה לצמחים אחרים ממשפחתו כמו הכמנון או אחישבת. אגב, הכמנון נקרא גם אניס ושם זה דומה לשם אניי"ד המיוחס לרש"י. הרמב"ם מתרגם בפיהמ"ש (פאה פ"ג מ"ב, מעשרות פ"ד מ"ה) לערבית: "אל-שבת". השם העממי הנוכחי של צמח זה בשפת העם הוא "שמיר". שם זה מבטא את הבלבול בין צמח זה לבין בן משפחתו, השומר, הדומה לשבת.
את האניס אנו פוגשים למשל בשלטי הגיבורים (ברכות, דף כט מדפי הרי"ף): "... והאניס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק השתייה הוי כמו צנון וזית וברכת היין פוטרתן". לענ"ד ניתן להסיק מדבריו שהאניס הוא אכן הכמנון ולא השבת משום שקשה להניח (אם כי לא בלתי אפשרי) שהשבת נאכל למטרה זו. לעומת זאת תמצית אניס משמשת גם בימינו לייצור ממתקי ליקריץ והזרעים כתבלין למשקאות חריפים כמו ערק, אוזו ועוד. ניתן להוסיף שמכלול המאפיינים של השבת כפי שהם מצטיירים במקורות אינם הולמים היטב את הכמנון אלא את השבת. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון.
הסוגייה עוסקת במעמדם של שלושה מחלקי צמח השבת, הראויים לשימוש, לענין חיוב מעשרות. הזרע, הירק והזירין. הירק הוא העלים והזירין הם עוקצי הסוככונים ואולי כל הגבעול (ראו בתמונות 3-4). מפרש רש"י (כאן): "מתעשר זרע וירק וזירין - בין שלקטו כשהוא ירק בין שלקטו כשהוא זירין דולדיילש"א בלע"ז ובין שהניחו עד שצמחו גרעיני זרעו בתוכו והוקשו וחבטן צריך לעשר את הזרע מדרבנן, דאורחיה למיכליה זרע וירק וזירין, הלכך כולהו הוו להו גמר פירי". ד"ר משה קטן מגיה "דולדיילש"א" ל"טודיל"ש" ומפרש שהכוונה לצינורות שהם גבעולים. הרמב"ם בפיהמ"ש (שם): "וזירים "אלאכאליל" והם הנמצאים בראש מקצת הצמחים ובהם מתהוה הזרע, וזירים אלו ניכרים מאד בשבת והם דומים לשקדים מאורכים". על פי שני המפרשים מסתבר שהכוונה לעוקצי הסוככונים (ראו בתמונות 3-4)) משום שגם להם ניתן לקרוא גבעולים. חלקו הראשון של תאור הזירים על ידי הרמב"ם מתאים מאד לזהוי השבת הריחני משום שעוקצי הסוככונים שלו ארוכים במיוחד ואורכם מגיע ל – 15 ס"מ. לעומת זאת לא מובנת לי ההשוואה ל"שקדים מאורכים" אך ייתכן וכוונתו לקצה שלהם שם נמצאים הזרעים. שאלה פתוחה היא האם לפירוש רש"י גם הגבעולים הראשיים של הצמח נכללים במונח "זירין" או רק עוקצי (גבעולי) הסוככונים? ייתכן שלאחר הבשלת הזרעים והתייבשות הצמח לא השתמשו בגבעולים בגלל המרקם הקשה שלהם ומיעוט השמן האתרי בניגוד לעוקצי הסוככונים הדקים שניתנים לשימוש גם בשלב הזה אם כי תועלתם לא רבה.
הגמרא מחלקת בין שתי צורות שימוש בצמח. צמחי תרבות שטופחו בגינות ("דגנוניתא") נוצלו במלואם כלומר זרע, ירק וזירין אולי משום שהיו גדולים ובשרניים יותר ואילו צמחי בר התאימו רק לאיסוף הזרעים שהם היבול העיקרי. מפרש רש"י: "בדגנוניתא - הגדל בגנה דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות אינו נאכל ירק אלא זרע כעין חרדל (לדעת רבי אליעזר).
בסוגייתנו מובאות שיטתם של רבי אליעזר ונחום המדי אך לא מפורשת דעת החולקים. את המחלוקת המלאה אנו מוצאים במשנה במעשרות (פ"ד מ"ה): "... כסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור, זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק. ר' אלעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, וחכמים אומרים: אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד". שיטת חכמים מפורטת יותר בירושלמי (מעשרות פרק ד דף נא טור ב /ה"ד): "... תני: שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק, זרע לירק מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זירין, זרעה לזירין, מתעשרת זרע וירק וזירין. ותנינן: אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגר בלבד. כיני מתניתא: אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק, אלא שיחליים וגרגר בלבד". מטרת זריעת הצמח חשובה משתי סיבות: 1. עצם החיוב במעשרות תלוי במטרת הגידול של הצמח. חלקי הצמח המיועדים לשימוש חייבים במעשרות ואילו חלקים שהשימוש בהם אקראי או שולי פטורים ממעשרות. 2. באופן דומה גם ההגעה לעונת המעשרות היא על פי חלק הצמח שלמענו נזרע הגידול. רק כאשר ניתן כבר להשתמש בחלק זה ("גמר פירי") היבול מתחייב במעשרות. נראה שקיימות שתי דרכים לפרש את סוגייתנו בהקבלה לשתי זוויות הראיה שציינתי. ייתכן והבדלי הגרסאות בין המקורות השונים לגבי סדר מניית חלקי הצמח "זרע, ירק וזירין" או "זרע, זירין וירק" נובעים משתי הגישות.
רש"י
נצטט שנית את רש"י: "מתעשר זרע וירק וזירין - בין שלקטו כשהוא ירק בין שלקטו כשהוא זירין ... ובין שהניחו עד שצמחו גרעיני זרעו בתוכו והוקשו וחבטן צריך לעשר את הזרע מדרבנן, דאורחיה למיכליה זרע וירק וזירין, הלכך כולהו הוו להו גמר פירי". לדעת רש"י הדיון בגמרא הוא לגבי הגעה לעונת המעשרות. על פי פירוש רש"י נחום המדי סובר שבכל עת שהשבת נקצרת היא חייבת במעשרות משום שהיא ראויה לשימוש בכל שלב משלושת השלבים ועל דעת זה נזרעה. על פי שיטה זו מובן מדוע רש"י שינה מהסדר הכתוב "זרע וירק וזירין" משום שלדעתו המשתנה הרלוונטי הוא סדר ההופעה וההבשלה של חלקי הצמח. אכן, בשלב הראשון מופיעים העלים והגבעולים הראשיים. בשלב השני מתפתחות התפרחות שהן הסוככים המורכבים מעוקצי הסוככנים (זירין) וניצני הפרחים. רק לבסוף מתפתחים הפרחים והזרעים והגעתם לעונת המעשרות היא רק בסיום הבשלת הזרעים. המאירי מפרש במקום: "... וזירין הוא כשעלה בקנה שיצא מתורת ירק, ולא בא לכלל זרע וכו'".
חשוב להדגיש שקיימת מחלוקת גירסאות לגבי הסדר שבו נכתבו שלושת סוגי היבול. בנושא זה ראה תוספתא כפשוטה (שביעית פ"ב הל"ז).. על פי תירוץ הגמרא בע"ז רבי אליעזר חולק על נחום המדי בשבת בר אך בשבת הגדלה בגינות סובר שהיא מתעשרת "זרע וירק וזירין". מקור פירוש רש"י הוא כנראה בתוספתא: "השבת והכסבר שזרען לירק אע"פ שהשרישו לפני ראש השנה ולקטן לאחר ראש השנה מתעשרין ובשעת לקיטתן עישורן, ומתעשרין מזרען על ירקן ומירקן על ירקן. אם הביאו שליש לפני ראש שנה זרען מתעשר לשעבר וירקן בשעת לקיטתן. השבת שזרע לזרע מתעשרת זרע ופטורה זירין וירק. זרעה זירין (לירק) מתעשרת זרע וזירין וירקה פטור. כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, ירקן חייב וזרען פטור" (שביעית פ"ב הל"ז, ליברמן). סופה של הלכה זו פונה, לכאורה, לאפיק שונה והיא עוסקת בעצם החיוב, כשיטת הרמב"ם, ולא בעונת המעשרות.
רמב"ם
מדברי הרמב"ם משתמע שהסוגיה עוסקת בעצם החיוב במעשרות: "כסבר שזרעה לזרע, ירק פטור מן התרומה ומן המעשרות. זרעה לירק מפריש תרומות ומעשרות מן הירקות ומן הזרע, וכן השבת שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זרין, זרעה לזרין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזרין, וכן השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק, כיצד מתעשרין לזרע ולירק? שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות, ואח"כ יאכל, וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע" (תרומות, פ"ב הל"ה). שיטתו מבוססת על דברי המשנה והירושלמי במעשרות (לעיל) שבהם הדיון הוא סביב עצם חיוב הירק והזירין במעשרות ולא רק לגבי זמן החיוב. מסוף ההלכה שבו מתאר הרמב"ם את אופן ההפרשה משתמע שגם לשיטתו יש נפק"מ לגבי "גמר הפירי" ולכן רק לאחר שהצמח מתייבש מעשרים את הזרעים. (הרב קאפח דן בשתי גירסאות בדברי הרמב"ם הנוגעות למחלוקת ר"א וחכמים).
מהירושלמי משתמע שלדעת חכמים קיימת היררכיה בחשיבות חלקי השבת. השימוש העיקרי הוא הזרעים ולכן אם זרע לצורך הזרעים רק הם מתעשרים. אם זרע לירק הוא מתעשר וכל שכן גם הזרע החשוב ממנו. אם זרע לזירים הם מתעשרים ויחד איתם גם שאר חלקי הצמח שלהם חשיבות רבה יותר. כנראה שלעוקצי הסוככנים (הזירין) יש ערך נמוך משום שלאחר הבשלת הזרעים הם מתייבשים ולא ניתן לאכלם חיים וערכם נמוך גם כנותני טעם בתבשיל. לשם המחשה צירפתי את תמונות הפטרוזיליה קרובת המשפחה של השבת. ניתן לראות את העוקצים שנותרו כפסולת חסרת שימוש לאחר הפרדת הזרעים. נחום המדי מציג גישה קיצונית הפוכה ועל פיה צריך לעשר את כל חלקי הצמח. כנראה שלדעתו כל חלקי הצמח מנוצלים באופן שגרתי ולכן יש לעשר את כולם. רבי אליעזר מציג עמדת ביניים ומחלק בין שבת הגדל בתרבות שאז כל חלקיו הם בעלי ערך ומנוצלים מלכתחילה לבין שבת הגדל כצמח בר. להלכה פסק הרמב"ם כדברי חכמים הסוברים שגם בשבת הגדל בגינה יש חשיבות למטרת הזריעה אך בזרע שבת סתם מבלי לפרש בין בגינה ובין בצמח הבר הזרע חייב במעשרות.
הרחבה
השבת הריחני הוא שיח חד שנתי גבוה ממשפחת הסוככיים וגדל בתרבות או כפליט תרבות. עלי הצמח באורך של כ – 40 ס"מ דמויי נוצה. העלים גזורים פעמיים או שלוש לאונות נימיות. התפרחות בקצות הענפים בצורת סוככיים גדולים רבי קרניים (15-30) וגדולים (עד 15 ס"מ). עלי הכותרת בצבע זהוב לבן והפרי דו-זרעון בעל זרעים אליפטיים. על המושגים הבוטיניים השונים ראה במשפחת הסוככיים. התפוצה הטבעית של השבת מתפרסת בדרם אירופה ומערב אסיה עד הודו. מוצאו מדרום מערב אסיה. השבת נפוץ כעשב רע בשדות בספרד, פורטוגל ובאיטליה. בארץ ניתן למוצאו כפליט תרבות בשפלה, ובצפון ומערב הנגב.
השימוש בשבת
מגדלים את השבת בתרבות באיזורים טרופיים וממוזגים בעיקר באירופה, בארצות הברית בהודו וביפן. השימוש העיקרי הוא בזרעי הצמח בתעשיית המזון (החמצה), טבק, אפייה, תיבול סלטים וכמרכיב בתבלין קארי. משתמשים גם בעלים כאשר הם טריים או מיובשים לתיבול סלטים ומרקים. מפיקים מהצמח שמן אתרי בעל ארומה חריפה מתוקה הדומה לכמון (קימל). השימוש בשמן דומה לשימוש הנעשה בחלקי הצמח עצמו. את השמן האתרי מפיקים בעיקר מהזרעים משום שריכוזו בהם הגבוה ביותר (3%) אך גם משאר חלקי הצמח (ריכוז השמן האתרי הוא רק (0.3%). עיקר השימוש בצמח ברפואה העממית על ידי כתישת העלים או לעיסתם הוא להרגעה. שמו המסחרי של הצמח Dill נגזר ממילה נורדית עתיקה Dilla שפירושה להרגיע. הצמח משמש גם להסדרת העיכול, לריפוי סכרת ולרענון הנשימה.
כפי שנהוג היום גם בתקופות קדומות היה לשבת תפקיד כפול. ניתן היה לאכלו חי והשתמשו בו כתבלין בעת בישול: "השבת משנתן טעמו בקדרה, אין בו משום תרומה, ואינו מטמא טומאת אוכלים וכו'" (עוקצין פ"ג מ"ד). פוסק הרמב"ם: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה, משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה" (תרומות פט"ו הלי"ב). מפרש הרדב"ז במקום: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. השבת הוא מין ירק וכן נקרא בערבי שבת, ומשנה היא פ"ג דעוקצין. והשבת הוא נאכל כמות שהוא חי אלא שיבושל בקדרה ולפיכך קודם שיתבשל חייב בתרומה ואחר שנתבשל ביין שהשליך כל כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת, כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדרגת השמרים שאינן ראויים לאכילה, ועל כן אינו חייב בתרומה". בתבואות הארץ ליהוסף שוורץ נאמר: "שבת בלשון ערב אלסאבּתּ. מין ירק הנאכל מבושל בתוך המאכלים והוא מעט חריף והוא דומה לירק הנקרא בלשון אשכנז קאטצען שווענצכען".
מד"ר יואב ברזילי שמעתי שייתכן ול"שבת" המוזכר/ת בשיחתם של קיסר ורבי יהושע בן חנניא יש משמעות כפולה: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו" (שבת, קיט ע"א). התבלין שבת מזכיר בשמו את יום השבת. מאוחר יותר הפנה את תשומת לבי הרב עקיבא האניג שיואב כיוון לדברי המהרש"א בחידושי אגדות (שם):
"תבלין אחד יש לנו ושבת כו'. שמעתי לפרש כי רמז לו תבלין ושמו שבת שיסבור הקיסר שהוא מין ירק עביד לריח ולטעם כמו ששנינו בסוף מס' עוקצין השבת משנתן טעם בקדירה וכוונת ריב"ח האמיתית על השבת גופיה ולפי הבנתו של הקיסר שהוא מין ירק דעביד לריח אמר לו הקיסר תן לי ממנו מאותו המין ירק וא"ל שאינו מועיל אלא למי ששומר שבת דהיינו כוונתו האמיתית ששבת שמה שמועיל למי ששובת בה ודו"ק".
על חלקי השבת השונים: ראו במאמר "השבת מתעשר זרע וירק וזירין".
 |
|
 |
תמונה 3. מבנה סכמטי של תפרחת השבת.
עוקצי הפרחים הם הזירין |
|
תמונה 4. פטרוזיליה - משפחת הסוככיים |
 |
|
 |
|
תמונה 5. מבנה סכמטי של זרע משפחת הסוככיים
|
|
תמונה 6. זרעי פטרוזיליה (משפחת הסוככיים
|
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 246-247, 262).
לעיון נוסף:
אתר צמח השדה שבת ריחני
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
