טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
למה נקרא שמן קישואין מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות – מלון הקתא
"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי גוים אלא גיים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך אוכל חזרת מהפך מאכל קישות מרחיב מעיים והא תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קישואין מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי" (עבודה זרה, יא ע"א).
פירוש: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך". אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי (תקרא) "גוים" אלא "גיים", גאים, גדולים. זה אנטונינוס ורבי, שמרוב עושרם וכבודם לא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף על פי שאינם מצויים בכל עונות השנה. ומדוע הקפידו שיהיו תמיד על שולחנם? שאמר מר [החכם]: צנון מחתך את האוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. ומקשים: והא תנא [והרי שנה החכם] דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין? מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות, ואם כן נמצא שאינם מאכל ראוי! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא ברברבי [זה בגדולים] שאין הם טובים, הא בזוטרי [זה בקטנים] שטובים הם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: מלון הקתא שם באנגלית: Hairy Cucumber שם מדעי: Cucumis melo var. chate
שם נרדף במקורות: קישות, קישוא שמות בערבית: פאקוס
שם עברי: מלפפון שם באנגלית: Cucumber שם מדעי: Cucumis sativus
שם נרדף במקורות: קישות, קישוא? שמות בערבית: ח'יאר, קת'א שאמי
נושא מרכזי: חשיבותם של ה"קישואים" וההבדל בין גדולים וקטנים
לנושאים נוספים העוסקים בקשואים - הקש\י כאן.
הנחה מקובלת על כל החוקרים היא שהקשות או הקישוא במקורות אינם הקישואים בני זמננו משום שמולדת מין זה היא בצפון אמריקה שם הוא מהווה גידול תרבות עתיק. עיקר הוויכוח הוא לגבי צמד המינים קישוא ומלפפון המוזכרים יחד ונחשבים כמין אחד לעניין כלאיים ותרומה: "הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה, רבי יהודה אומר כלאים" (כלאים, פ"א מ"ב). "... והקישות והמלפפון מין אחד, רבי יהודה אומר שני מינים" (תרומות, פ"ב מ"ו). מעניין לציין שעל פי שתי אסכולות הזיהוי להלן, שני המינים משתייכים לסוג משותף, דבר שעשוי להסביר מדוע לדעת ת"ק במשנה הם נחשבו כמין אחד לעניין כלאיים.
שתי אסכולות הזיהוי העיקריות הן: א. האסכולה של הפרשנים בארצות ערב סוברת שהכוונה למלון הקת'א (Cucumis melo var. chate). מלון הקת'א או פאקוס בערבית הוא אחד מהזנים הרבים שטופחו במין מלון (תמונות 1-3). ב. האסכולה השניה שבה דוגלים הפרשנים האירופאים היא שקישות הוא המלפפון (קישוא הגינה) כפי שהוא נקרא בלשוננו ואילו המלפפון הקדום הוא המלון. מעניין לציין שקיימת הסכמה בין שתי האסכולות לגבי זיהוי שני המינים בצמד קישות/מלפפון והמחלוקת היא רק לגבי זהות המינים בתוך הצמד. רע"ב (כלאיים פ"א מ"ב): "הקישות - קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש" (ראו בהרחבה במאמר "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו" (בבא בתרא, קמג ע"א)).
בין כך ובין כך מדובר במינים השייכים למשפחת הדלועיים שרבים מהם מתאפיינים בקווי דימיון משותפים. הגמרא מבדילה בין "קישואים" גדולים וקטנים כאשר הגדולים "קשים לגוף כחרבות" ואילו הקטנים משמשים כמאכל יוקרתי שעלה על שולחן מלכים (בלשון רש"י "יפין"). מעלתם של ה"קשואים" הקטנים הייתה שהם סייעו לעיכול וכדברי הגמרא בעבודה זרה (יא ע"א): "... דאמר מר צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים וכו'". ירקות בכלל ובני משפחת הדלועיים עשירים בסיבים תזונתיים המסדירים את פעולת המעיים. כיום נקטפים המלפפונים והפאקוס לשיווק בעודם בוסר וכך גם הם נאכלים.
מדברי רב אנו לומדים שאכילת שלושת מיני הירקות, צנון, חזרת וקישואין בביתם של רבי ואנטונינוס, במהלך כל השנה, הייתה סממן לעושר. בנוסף לכך היה להם תפקיד בריאותי הקשור לסעודה (ראו עוד במאמר על החזרת – "שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין" (ברכות, נז ע"ב)). לאור העובדה שבימינו ירקות אלו אינם נחשבים למעדנים יוקרתיים מתעוררת השאלה כיצד הם סימלו את עושרם של רבי ואנטונינוס?
תוס' (שם) סבר שמינים אלו אינם מיוחדים בהשפעתם או חשיבותם ולכן פירש: "שלא פסקו משלחנם צנון - אין זה רבותא אלא שהיו מרבים סעודת שולחנם שהיו צריכין לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים". לשיטתו אכן ירקות אלו לא היו מיוחדים ונוכחותם באופן קבוע רמזה רק באופן עקיף על עושרם. ייתכן והמהרש"א (חידושי אגדות, עבודה זרה, שם) הבין בדעת התוס' שהקביעה "אין זה רבותא" מתייחסת רק למיני הירקות משום שגם מינים אחרים עשויים לסייע לעיכול. לעומת זאת המצאות מינים אלו כל השנה מעידה על עושר:
"לא צנון כו'. כתבו התוספות אין זה רבותא כו'. ועוד נראה לפרש דרבותא הוא, דשכיח הוא בשלחנם אפילו בימות הגשמים דאין דרך אלו לגדל ולצמוח בגנות בימות הגשמים בשביל הקור. ואולי שהיו מגדלים אותן במערות ובמקומות שאין הקור שולט בהם כל כך וכן הוא דרך בחצרות המלכים ושרים עוד היום הזה וכו'".
ניתן להניח שבתקופות בהם עדיין לא היה גידול מסחרי בחממות נדרש מאמץ מיוחד על מנת לספק ירקות גם בחורף. משך הזמן בין הזריעה לקטיף בקיץ הוא כ – 40 יום ואילו בחורף הוא מגיע ל – 80 יום ואף יותר. ניתן להוסיף שייתכן וירקות אלו שהיו בעלי ערך תזונתי נמוך לא נצרכו על ידי עניים כאשר היו יקרים.
בניגוד ל"קישואים" קטנים הראויים ואף רצויים הרי שעל פי התנא דבי רבי ישמעאל "קשואים" גדולים עלולים לגרום לנזק לגוף ("קשים לגוף כחרבות"). מהותו של הנזק הנגרם מה"קשואים" אינו ברור וכן לא נאמר מי הם הנפגעים ממנו. מספרות חז"ל משתמעות שתי גישות התלויות אולי בחילופי גרסאות. על פי המכילתא (בשלח, מסכתא דויסע, פרשה א') הקשואים היו קשים לעיכול: "רבי יוסי אומר תדע שלא נתן להם אלא באחרונה לכך נאמר את הקשואים שהיו קשים למעיהם". בספרי (במדבר, בהעלותך, פיסקא פ"ז) נאמר:
"את הקשואים, רבי שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר לא מפני שאוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל וכו'".
לפני רש"י עמדה גירסה במדרש שייחסה את הנזק של ה"קשואים" לעוברות ומניקות. במסכת יומא (עה ע"א) נאמר: "את הקשאים ואת האבטחים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן". מפרש רש"י: "הללו לא טעמו - שהן קשין לעוברות ומיניקות כדאמרינן בספרי משל אומר לאשה לא תאכלי בצל מפני התינוק". בפירושו לתורה (במדבר, יא ה') כתב: "את הקשאים - אמר רבי שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי".
בין אם כוונת התנא דבי רבי ישמעאל לכל אדם ובין אם כוונתו לעוברות ומניקות הרי שקשיי העיכול, כאבי בטן ונזקים אחרים עלולים לנבוע משתי סיבות אפשריות. א. קליפתם של דלועיים רבים מתקשה עם ההבשלה. דוגמה בולטת היא דלעת הבקבוק שקליפתה הקשה מאפשרת להשתמש בה להכנת כלים (ראו במאמר "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה" (שבת, קנה ע"א)). בנוסף לקליפה עובר שינוי גם החלל הפנימי של המלפפון ומלון הקת'א. בפירות הצעירים הוא מכיל זרעים רכים הראויים למאכל (תמונה 4) ואילו בפירות הבשלים הזרעים מתקשים. לגבי החלק הפנימי אמר רבי יוסי בתוספתא תרומות (ליברמן, פ"ד הל' ה'): "... אין לך מר בקישות אלא פנימי שבה וכו'". חלקו הפנימי של מלפפון שלא נקטף בזמן עלול להחמיץ .
ב. ככל שהפירות גדלים מצטברת בהם התרכובת הרעילה קוקורביטאצין (cucurbitacins)) הגורמת למחושי בטן ובריכוז גבוה אף למוות. תרכובת זאת היא המעניקה לעיתים למיני דלועיים את טעמם המר. במשנה בתרומות (פ"ג מ"א) נאמר: "התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ותרום וכו'". כאמור, בתוספתא אנו מוצאים: "... וכן היה ר' יוסה או' אין לך מר בקישות אלא פנימי שבה וכו'". במרשתת ניתן למצוא המלצות לנשים להימנע מאכילת מלפפונים בזמן הריון והנקה . ניתן להניח שבעת העתיקה כאשר ביות הדלועיים היה בשלבים מוקדמים יותר ריכוז הקוקורביטאצין בזני המאכל היה גבוה מריכוזו היום ולכן הסכנה באכילתם היתה גדולה יותר.
הסבר מחודש להבדל בין "קשואים" גדולים וקטנים מובא על ידי הרב אפרים סופר בספרו "פרי אפרים". לדעתו "קשואים" קטנים ניתנים לכבישה בחומץ ומלח ולכן קלים לעיכול. לעומת זאת אין כובשים "קשואים" גדולים אלא מתקינים אותם למאכל בבישול או בדרך אחרת ובאופן זה הם מזיקים לגוף.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
