שנאמר פעלתי השמיני. בני עובד אדום קא חשיב בדברי הימים וקא חשיב תמניא והיא תשיעית כל אחת ילדה ששה הם חמשים וארבע הוסיף עליהם שמונה בנים הראשונים הרי ששים ושנים לעובד אדום: הדוחק את השעה. כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה: אצטריכא להו שעתא. להיות אחד מהם ראש ישיבה. אצטריכא להו גרסי' הוצרכו להם חכמים: סיני. היו קורין לרב יוסף שהיה בקי בברייתות הרבה: עוקר הרים. לרבה בר נחמני שהיה מחודד יותר בפלפול: למרי חטיא. למי שקבץ תבואה למכור כלומר למי שקבץ שמועות: דאמרי ליה כלדאי. לרב יוסף: מלכת תרתין שנין. אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך: אומנא לביתיה לא קרא. לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו: שיאחז בעובי הקורה. אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין כלומר יעקב שכל הבנים שלו וטרח בגידולם יבקש עליהם רחמים: הנפטר מן המת. כשהיו מוליכים ארונות ממקום למקום לקבורה היו מלוים אותו מעיר לעיר וחוזרים אלו ואחרים מלוים אותו משם והלאה והחוזרים קרי נפטרים נוטלין רשות להפטר ממנו: אין להם מנוחה. מישיבה לישיבה וממדרש למדרש:

אין פירוש לקטע זה

בגמרא דבני מערבא במסכת שביעית בפרק רביעי פירשו כי זו היגיעה שהן יגעין היא (משבחין) [שמשבחין] ומקלסין וגורסין בתורה כדאמרי' ר' יונה בשם ר' חייא בר אשי עתידין חברין להתיגע מבתי כנסיות לבתי מדרשות מאי טעמא דכתיב (תהילים פ״ד:ח׳) ילכו מחיל אל חיל:

סליקא לה להא מסכתא.

בתלמידי רבינו יונה ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העטרה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבוראו ביצה"ר. עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצה"ר נברא לאכזריות וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצה"ר. מפי מורי הרב נר"ו עכ"ל תר"י. בכדי שלא להוציא הנייר חלק אמרתי להעיר על מה שהקשה רבינו לעיל על הך דרוב ההודאות ואל ההודאות דלמה נזכיר רוב ההודאות ועוד כיון דרבא דחי לה להך דרוב ההודאות למה נימרינהו. עיין תר"י שיישב הדבר בטוב טעם ודעת וזה לשונו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות נראה למורי שהטעם שהוצרכו שניהם מפני שאם היה אומר רוב הודאות בלבד היינו אומרים מרובן אבל לא מכולן כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא כל אחיו לפיכך הוצרך לומר אל ההודאות להורות שהוא על כולן. ואם היה אומר אל ההודאות בלבד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שתיהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות להורות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מהלשון הראשון עכ"ל תר"י ז"ל. ונתישבו קושיית רבינו דרבא לאו לדחויי לרוב ההודאות אתא אלא דלא סגי בזה לחודיה עד שיאמר גם אל ההודאות:

אע"פ שהכנסת אורחים בכלל מדה חשובה ביותר הכנסת תלמידי חכמים חשובה עד מאד והברכה מצויה על ידו וכן הדין, וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה:

הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שכן כתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום כלומר לך עם השלום שהוא עמך, והנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שכן מצינו בדוד שאמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה, ויתרו אמר לו למשה לך לשלום והלך והצליח:

כל היוצא מבית הכנסת והולך לבית המדרש עליו הכתוב אומר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון שזה בודאי תכלית השלמות בהיות כל מעשיו פונים לעבודת השם לא יסור ממנה אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
וזהו שיעור מה שראינו לבאר בכללי זאת המסכת כת"א הל' מסכת ברכות דרך קצרה כמו שייעדנו בפתיחת החבור, וראינו לבאר אחר זה דיני נטילת בקצרה על הדרך שבארנום בארוכה בפירושנו אחר זאת המסכתא:

אל יאמר לו לך לשלום אלא כו'. עיין בזה בדברי הכותב בע"י אבל הכתובים שמביא אין מורים על זאת הכונה ואין להאריך ונראין הדברים כפשטן כי כל ימי האדם על האדמה צריך לו אל השלום דהיינו שיצלח במעשיו בכ"מ אשר מגמתו וחפצו לילך שם אבל אחרי המות בקבר אין שם מעשה שיצלח בו אלא לחברו בחיים שהולך למקום חפצו יאמר לו לך לשלום שהרצון בו שתצלח חפציך כפי רצונך במקום אשר תלך ויהיה פי' לשלום שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום אבל לא יאמר לו לך בשלום שמשמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך ולא במקום אשר חפצך לילך שם אבל הנפטר מן המת לא יאמר לך לשלום שיצלח חפצו במקומו כי אין שם בקבר חפץ ורצון אלא יאמר לך בשלום דהיינו שבדרך הליכתך לקבר יהיה לך שלום באין מעכב עד שיבא אל אבותיו בקבר ודברי הר"ן בזה מטין לדברינו ע"ש:

ילכו מחיל וגו'. מלת חיל נאמר על ריבוי עם והיינו מחיל שהוא תפלת רבים המקובלת יותר כדאמרינן פ"ק אל חיל שהוא לימוד תורה ברבים כדאמרינן לעיל שאין התורה נקנית אלא בחבורה ואמר יראה אל אלהים בציון דהיינו שזוכה למצות יראה כל זכורך את פני ה' וגו' שהיא קבלת פני שכינה:

ת"ח אין להם מנוחה כו'. יש לדקדק בזה דהא עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה כמ"ש ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי כו' וי"ל ע"פ מ"ש ויכל אלהים ביום השביעי מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה מלאכה כפרש"י בחומש דהמנוחה שם היא כילוי וסילוק מלאכה ופעולה וקאמר הכא בת"ח שהוא פעולת השכל ועיון בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של עיון השכלי אלא שתמיד פועל בה והיא בעצמה פעולת המנוחה דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי ודו"ק:

ת"ח מרבים שלום בעולם כו'. כבר כתבנו בסוף יבמות טעם שסיים שם בזה המאמר ע"ש גם בכאן שכבר סיים בדברי אגדה לעיל והוסיף זה המאמר נראה קרוב לזה לפי שכל מסכת זו התפלות והברכות הנזכרות בה הם תיקון דרבנן וטעמם להרבות בזה שלום בעולם דהיינו בין ישראל לאביהם שבשמים ואל תקרי בניך אלא בוניך כו' כי אלו התפלות והברכות הם קיומו של עולם תחת העבודה וכל הפסוקים מורים על הכונה זו ובכן אל השלום ישים שלום אמן סלה:

גמרא יענך ה ביום צרה ישגבך שם כו' ואני שמעתי דתפס לישנא דקרא המצוי ביעקב שאמר לאל העונה אותי ביום צרתי וה"נ כתיב בתהלים נדר לאביר יעקב משום דמצינו בקרא וידר יעקב נדר לה' ונאמר ג"כ מידי אביר יעקב ודו"ק נ"ל:

כָּל הַנָּךְ שָׁנִי דְמָלַךְ רַבָּה אֲפִלּוּ אוּמְנָא לְבֵיתֵיה לֹא קָרָא. לפי פירוש רש"י ז"ל צ"ל כי מפני שבאותו הימים היו מוציאין כל הדם בהקזה, וצריך לזה חכם גדול שמבין היטב במלאכה זו, לכך היו האומנים האלה מועטין והנקזין רבים הם, על כן מוכרח שכל הרוצה להקיז הוא ילך לבית האומן, ורק שר וגדול יבא האומן לביתו ולא ילך הוא, ורב יוסף לא נהג אפילו בשררה כזו אלא היה הולך לבית האומן להקיז, ורצה לכבד את רבה בזה שהיו העולם אומרים דרב יוסף גדול בתורה מרבה והא דמלך רבה משום דאמרי כלדאי הכי, ולכן ר"י דחה עצמו לטובתו על כן בזמן רבה לא נהג ר"י אפילו בשררה דאז מוכח מזה דהוא מחשיב עצמו קטן מרבה בתורה, ולכן נהג כשאר חכמים פשוטים דאזלי לבית האומן, והא דסוף מלך ר"י תרין ופלא וכלדאי אמרי תרין, נראה הוסיף חצי שנה בגדולה בשכר שנדחה מפני השעה, אי נמי הכלדאי לא חשבו החצי שנה כיון דלא באו לכלל שנה.

מִכָּאן לַבַּעַל הַקוֹרָה שֶׁיִּכָּנֵס בְּעָבְיָהּ שֶׁל קוֹרָה. יש להקשות למה קרי ליעקב אבינו ע"ה בַּעַל הַקוֹרָה טפי מאבותינו אברהם ויצחק? ועוד למה עשו המשל בקורה ולא במשוי אחר? ועוד מה ענין אומרם שיכנס בעוביה והוה ליה למימר שישא הקורה? ונראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה אחיזתו בתפארת שהוא קו האמצעי הנקרא גופא, אבל אברהם ויצחק אחיזתם בחסד וגבורה הנקראים ידים, כמ"ש בזוהר הקדוש חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא. נמצא התפארת היא דוגמת הקורה שסומכין עליה עצים מכאן ומכאן ולכן קרו ליעקב אבינו ע"ה בעל הקורה, ומ"ש שיכנס בעובה של קורה הנה העובי הוא רמז על המילוי, כי מילוי האות הוא עובי האות, והנה אותיות קוֹרָה במילואם כזה קו"ף וי"ו רי"ש ה"ה [417] המילוי לבדו עולה מספר זַיִת [417], וידוע שאמרו רבותינו ז"ל ישראל נמשלו לזית מה זית בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי, כן ישראל אפילו קטנים שבהם אין להם ביטול לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ולזה אמר על יעקב אבינו ע"ה הוא יכנס בעוביה של קורה הרומז לישראל, כלומר זכותו יעמוד להם מפני שאם יעמוד זכות אברהם ויצחק בעת צרה יהיה לזה תובעין אחרים שהם עשו וישמעאל לכך נאמר על עת צרה (תהלים ב' ב') יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

כֹּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד שלא נתנה אכילה ושתיה לאדם אלא בעבור הבירור שיברר נצוצות קדושה מהם, וכל בירור נצוצות קדושה הוא שייך למלכות שה"ס שם אדני כנודע, וידוע מ"ש בזוהר הקדוש פרשת תרומה על פסוק (ישעיהו ס' כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, שהיסוד נקרא צדיק והוא מושפע במלכות כי היא מרכבה אליו, וישראל הצדיקים כאשר משפיעים במלכות הם נעשים במקום היסוד שהם נחשבים לארץ העליונה שהיא המלכות, כדמות צדיק העליון שהוא היסוד כיון שמשפיעים אליה עיין שם. ועיין בשער מאמרי רשב"י מ"ש רבינו האר"י ז"ל בזה יע"ש. נמצא לפי זה כאשר מבררים הצדיקים נצוצות קדושה ומעלים אותם למלכות אשר בזה הם משפיעים בה נעשו הם במקום היסוד, ולכן כל אחד מהם נקרא בשם צדיק שהוא כינוי ליסוד, ולזה אמר (משלי י, כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. ובזה מובן בס"ד הטעם שנקראו האכילה ושתיה בשם סעודה, כי שם זה הוא כולל אכילה ושתיה, והוא כי באכילה ושתיה עושה הצדיק בירור נצוצות קדושה ומעלה אותו למלכות שהיא סוד שם אדני ומשפיע בה, ועל ידי כן יהיה הוא במקום יסוד ונקרא יְסוֹד עוֹלָם ונרמז באותיות סְּעוּדָה, כי ראש וסוף הוא ס"ה [65] מספר שם אדנ"י [65] שהוא המלכות ובאמצע יש אותיות עוד [סְּעוּדָה] שהוא היסוד, שאם תעשה מן אות עי"ן אותיות יו"ד וסמך יהיה אותיות יסוד, כלומר הצדיק באכילה ושתיה נעשה דוגמת יסוד למלכות שהוא שם אדני, והנה התלמידי חכמים שהוא צדיק ובעל תורה ודאי עושה באכילה ושתיה בירור גדול ומעלהו למלכות שהיא שם אדני, ונמצא התלמידי חכמים הוא שרוי בתוך אותיות סעודה ממש, כי תוך סעודה יש עוד שהוא רומז על הצדיק המברר שהוא דוגמת היסוד ונקרא יסוד. וז"ש כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה אמר בתוכה דייקא, לרמוז על הבירור שעושה שאז הוא נרמז עי"כ באותיות שהם תוך סעודה, כאלו נהנה מזיו השכינה, כי בירורים אלו הם נקראים זיו השכינה שהיא המלכות שעלו ונתגלו בסעודה ההיא על ידי החכם שעסק בה בתורה ובירך הברכות כראוי וכיון מה שצריך לכוין.

אַל יֹאמַר לוֹ לֵךְ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא לֵךְ לְשָׁלוֹם. מקשים אם כן איך אמר דוד המלך ע"ה לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם וכי חס וחלילה דוד המלך ע"ה לא ידע לדייק לישנא? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה היה מתכוין בדבר זה על אותיות בְּשָׁלוֹם שיש בשמו של אבשלום, דידוע אותיות שם האדם הם צינורות השפע שלו, כמ"ש הרב ערבי נחל ז"ל בסוד הפסוק נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ודוד המלך ע"ה נתכוון לטובתו לעורר לו אותיות בְּשָׁלוֹם שבשמו שיהיו מוריקין לו שפע, אך כיון דנפיק כהאי לישנא מפומיה דדוד מלכא פעל הדיבור הזה לרעתו של אבשלום כפי משפט הלשון הזה בעלמא, ולכך סופו נתלה שלא הצליח במחשבתו הרעה שחשב על אביו. אי נמי נראה לי בס"ד כיון דאבשלום היתה מחשבתו בהליכה זו להרע לאביו, ואביו לא ידע ולפי תומו בא לברכו, לכך מן השמים שמו בפיו של דוד המלך ע"ה הברכה בלשון זה שהוא לרעת אבשלום בע"כ, והוי כשגגה היוצאה מפי השליט שאמר כן שלא במתכוין, יען שאבשלום היה ראוי לקללה ולא לברכה מפני שמתכוין לילך למרוד באביו ולהרגו, ודבור זה של אבשלום שיצא מפי אדונינו דוד המלך ע"ה מידו של אבשלום היה לו, כי הנה שמו מורה שיהיה לו שלום עם אביו שנקרא אבשלום שם מורכב משתי תיבות שהם אב שלום, אך באמת הוא לבבו לא כן יחשוב ובחר בפירוד ובשנאה עם אביו, לפיכך נסתלק משמו אות אל"ף המורה על אחדות ואהבה ונשאר בשמו אותיות בשלום, ולכן דוד המלך ע"ה לפי תומו אמר לו לֵךְ בְּשָׁלוֹם, לומר שאין לך אות אלף, והוא לא הרגיש בזה אלא מן השמים כך שמו לו בפיו לומר בשלום המורה על חסרון האלף. ברם מקשים העולם והא כתיב (בראשית כח, כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי? ונראה לי דאין זו קושיא כלל דהא דקפדי רבנן על האומר לך בשלום היינו טעמא, משום דמשמע מזה דוקא ההליכה תהיה בשלום אבל ביאתו וישיבתו במחוז חפצו לא תהיה בשלום, לכך לא מעלי האי לישנא, מה שאין כן אם א"ל לך לשלום שהוא רצונו לומר שילך למקום השלום, כלומר שימצא שלום במקום שהוא בא בו, ואין לדייק מזה שהליכתו לא תהיה בשלום, שאם הליכתו לא תהיה בשלום שימות או יהרג או ינזק אם כן לא יגיע למחוז חפצו ששם יראה השלום, ואם כן מוכרח לומר כיון שמתברך שילך אצל השלום ודאי לא ימות בדרך אלא יגיע אצל השלום, ולכן יעקב אבינו ע"ה כיון דאמר ושבתי בשלום אל בית אבי ליכא לדיוקי שבדרך דוקא ימצא שלום, כיון שאמר ושבתי אל בית אבי הדבר מובן שימצא השלום בבית אביו שהוא מקום חניתו, ומ"ש (תהלים כט, יא) ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, אין בזה דיוק לגריעותא כמו שיש באומרו לך לשלום, אלא הכונה שיברכם בברכה של השלום, וכמ"ש יְבָרֶכְךָ בבנים יְבָרֶכְךָ בממון וכיוצא.

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. יש להקשות למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה? ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה. והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה.
ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונות שאין רואין פני שכינה, שאף על פי שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד סמיכות מאמר זה עם מאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, על פי מ"ש בספר וילקט יוסף בשם חוות יאיר חדש, שכר מצות בהאי עלמא ליכא מטעם דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, והאדם בכל חייו עודנו שכיר ואחר שימות נשלם זמנו שנעשה חפשי מן המצות אז נוטל שכרו. וזה דוקא במצות אבל שכר תורה ישנו גם בעולם הזה, כי מן המצות נעשה חפשי אחר מיתה ונשלמה פעולתו אבל מעסק התורה אינו חפשי, שגם אחר מותו הנפש תעסוק בתורה למעלה, וכמ"ש בגמרא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. אם כן כיון שאין לפעולה זאת סוף יש לו קבלת שכר על תורה גם בעולם הזה עד כאן דבריו, יע"ש. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש בת קול אומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני, והיינו בשביל זכות תורתו יש לתורה שכר גם בעולם הזה, יען כי חנינה בני אינו רוצה שכר בעולם הזה כלל שדי לו בקב חרובין והוא חיות צמצום, ולכן כיון שאינו רוצה נזונין העולם בזכות תורתו וממנו לא יחסר כלום, אלא אדרבה ירויח שכר רב מן ג"ח זו שזן את העולם, ולזה אחר שאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא דבזה יש שכר מן תורתם גם בעולם הזה אז הביא מאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, דהיינו השפע והטובה מכונה בשם שלום שהעולם נזונין בזכותם.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. נראה לי בס"ד על פי מ"ש בגמרא דתענית (דף ז) אמר רבי חנינה הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם ע"ש, נמצא ע"י התלמידים תתרבה התורה מאד בעולם. וידוע שהתורה נקראת שלום, שנאמר (משלי ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, וז"ש תַּלְמִידֵי חֲכָמִים תַּלְמִידַי דייקא הם מַרְבִּים התורה שנקראת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וכמ"ש ומתלמידי יותר מכולם, ולזה דריש אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ, וכל מקום דאמר 'אל תקרי' דרשינן לתרווייהו והכי קאמר, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ הם החכמים הרבנים רבה תורתם הנקראת שְׁלוֹם, על ידי בניך הם התלמידים שנקראים בנים, וכמו שאמר על פסוק (תהלים לד, יב) לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הֳ' אֲלַמֶּדְכֶם וכן אמר (ישעיהו ח, יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה', וכו', שפרשו רבותינו ז"ל על התלמידים, והביא בעל המאמר ארבעה פסוקים של שְׁלוֹם כנגד תורה שבע"פ שיש בה ד' חלקים פרד"ס, והביא אחריהם פסוק אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ כנגד תורה שבכתב, דכתיב בה לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם דבר הנמסר מיד ליד שהוא ספר התורה משא"כ תורה שבע"פ אין בה מסירה ביד, וסוף הביא פסוק הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן שבו רמוזים שניהם בתיבת עֹז, עי"ן תורה שבע"פ שהיא שבעים פנים, וזי"ן תורה שבכתב שהיא שבעה ספרים, כמ"ש (משלי ט' א') חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שפסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הוא ספר בפני עצמו.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש המאמר ת"ח מרבים שלום בעולם, שכל זמן שיש ענוה אצל החכמים שכל אחד רואה עצמו כתלמיד לגבי חבירו לא יהיה קטגוריא ומחלוקת ביניהם אלא שלום, מה שאין כן אם כל אחד יחשוב עצמו שהוא רב על חבירו מוכרח שיהיה מחלוקת ביניהם וכל אחד יבא לסתור דברי חבירו ולא ילמדו תורה לשמה, ולזה אמר תלמידי חכמים אותם שרואין עצמן תמיד בסוג תלמידים ואף על פי שהם חכמים גדולים הנה אלו מרבין שלום בעולם, שלא ימצא מחלוקת ביניהם וממילא יהיו לומדים תורה לשמה אשר על ידה יתרבה השפע בעולם ויבנה בטובה וברכה עד כאן דבריו נר"ו ועיין עוד מ"ש בס"ד במאמר זה בסוף המסכתות כל הכתוב לחיים.
סַלִיק מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת

כָּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, הַשָּׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה הַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. נראה לי, דאין דברים אלו אמורים בענין השררה דוקא, כדנקיט בענין אבשלום ובענין רב יוסף, אלא הן הן גם בענין פרנסה ומשא ומתן.
מעשה בשני אחים שירשו עושר הרבה מאביהן וחלקו, והיה כל אחד נושא ונותן בעסק לעצמו בממון שירשו מאביהן, והיו מצליחים ואוכלים ושותים כל אחד בביתו כמנהג העשירים הגדולים. ואחר איזה שנים נהפך המזל שלהם בזמן אחד, שהיו עוסקים ומפסידים, אף על פי שכל אחד עוסק לעצמו במין עסק בפני עצמו.
והנה אחד מהם כשראה שהפסיד ממון הרבה בחמש ושש עסקים שעשה בזה אחרי זה, חשב להתעסק בממון שיקח בהקפה וירבה במיני סחורות, שאם קרן שלו היה עשרה אלפים זהובים שנשארו בידו אחרי הפסדותיו, עתה עושה עסק בחמשים אלף זהובים, שלוקח סחורות בהקפה ושולח לכאן ולכאן, כי חשב אם יפסיד זה המסחר ירויח במסחר האחר. ועלה חרס בידו, כי כל העסקים ומסחרים שעשה הפסידו, ולא נזדמן לו אפילו עסק אחד שיעלה לו ריוח ממנו, וכיון שהיה הקרן הרבה לכן אבד גם עשרה אלפים זהובים שהיה לו, ונשאר בעל חוב יותר מעשרה אלפים זהובים.
אך אחיו כשראה שנשתנה המזל לרעה והפסיד בשש ושבע עסקים שעשה, משך ידו מן המסחר, ומה שהיה בידו עשאם זהובים בעין, ועוד הוסיף עליהם שמכר מטלטליו וכליו וחפצי אשתו ותכשיטין, והכל טמנם בקרקע. והוא הלך אצל סוחר אחר, והשכיר עצמו לו לעסוק בשירות בחנותו, וליקח פרס כדי אכילתו הוא ובני ביתו בצמצום, ונשאר בשירות זו חמש ושש שנים.
והנה יום אחד בשירות שלו שעשה בעסק אדונו הגיע על ידו ריוח חשוב לאדונו, ועל ידי כך נתן לו אדונו מתנה מאה זהובים. ויום שני היה הולך ברחוב העיר לצאת לשוק, ומצא מציאה חמשים זהובים. ואחר שבוע אחד נזדמן שקנה בגד ישן עב כמו לבדים בחמשים פרוטות, והביאו לביתו ויתיר תפירותיו וימצא בתוכו צרור מרגליות שוים אלף זהובים. וכיון שנעשה לו הצלחות אלו ג' פעמים בזה אחרי זה הבין כי נשתנה המזל שלו לטובה, והלך והוציא הממון שלו שהיה טמון בקרקע, ועשה בו סחורה ומשא ומתן, ובכל אשר יפנה יצליח. וחזר וקנה כלים יקרים לביתו, ותכשיטין חשובין לאשתו וביתו בהרווחה כעשירים הגדולים.
נמצא אחיו שדחק השעה להרבות בסחורה בהקפה, אחר שראה שינוי המזל, השעה דוחקתו שלא נשאר לו כלום ונעשה בעל חוב, אך זה שנדחה מפני השעה שנעשה בטל וטמן ממונו בקרקע והוא היה משרת, השעה עמדה לו שחזר המזל ונעשה טוב.

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. נ"ל בס"ד נקיט זיו, לרמוז כי החכם בעל תורה יש לו אור תורה שבכתב שהיא שבעה ספרים, ואור תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים הרי זִּ"ו, ויש לו אור חלק הסוד שבשניהם, שהוא סוד אות יו"ד דשמא קדישא, הרי אותיות זִּיו, לכן אמר: כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ אַל יֹאמַר לוֹ לֵךְ בְּשָׁלוֹם אֶלָּא לֵךְ לְשָׁלוֹם. פירוש: אם יאמר לֵךְ בְּשָׁלוֹם, משמע שהשלום יהיה לו רק בדרך הלוכו דוקא, אבל במקום שרוצה להכנס ולבא לא ימצא שם שלום. אבל אומר לֵךְ לְשָׁלוֹם משמע שהמקום שהוא בא בתוכו ימצא שלום, ואם כן כל שכן שיהיה לו שלום בדרך הילוכו שאם לא כן איך יגיע למקום חפצו וימצא שם השלום?!
וכל זה באדם חי שהשלום שלו הוא הצלה מן אויבים המזיקין אותו ומן שאר מקרים רעים, אבל מת אין לו אויבים להזיקו ואינו שולט בו נזק אויב, לכך השלום של המת הוא ר"ל תשלומין שישתלם חסרונו, או על ידי גיהנם, או על ידי גלגול, ועל כן ישתנה בזה, שאם יאמר לו לֵךְ לְשָׁלוֹם, הוא ר"ל לך לשלום, נמצא אומר לך למקום שעושין לך תשלומין, ואם יאמר בְּשָׁלוֹם משמע שהתשלומים יהיו בדרך הילוכו.

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד שם אלקים ה"ס [הוא סוד] השכינה, וידוע כל דבר חשוב ועיקר נקרא פנים, על כן אותיות אֵל דשם אלקים הם פָּנִים של השם דהם חסד, דכתיב: חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג). ולכן זה שיוצא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שבה יהיה המשכת אורות המוחין דגדלות, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה אותיות הפנים של השכינה, שהוא אותיות אֵל משם אלקים חיים.

גמ' כל הדוחק את השעה. מג"א רסי' קנו ע"א:

שם כל הנהנה מסעודה. מג"א סוף סי' קנו ורס"י תקס"ח סק"ה:

אר"א הלוי כל הדוחק וכו' לא ידעתי קישור למאמר הזה כאן ונראה דשייך לסמוך כל דברי ר' אבן יחד וכיון שהמאמר דכל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה וכו' דמייתי קרא לאכול לחם עם חותן משה וכן מאמר שאחריו דיתרו אמר למשה לך לשלום שייכי למה דפתח ר' נחמי' לעיל דיתרו עשה חסד עם ישראל לכך מביא כאן כל הנהו מימרות דר' אבין הלוי אלא דלפי זה הוה לי' להקדים הני תרי מימרות ולמה אמרינהו לכולהו ונראה משום שרצה לסמוך להם לתלמידי חכמים אפילו בעוה"ב אין להם מנוחה להך מימרא דהנפטר מן המת וגם רצה לסיים מימרות דר' אבין הלוי בשלום ולסיים המסכתא בשלום ומה שהביא הך דר"ח בר אשי אמר רב שת"ח אין להם מנוחה הביא אחריו מאמר דר"א אר"ח שת"ח מרבים שלום שלא תפרש שאין להם מנוחה כפשטי' שח"ו יש להם טרדה וצער לכן קאמר דאדרבה זהו הנחת שלהם שבזה מרבים שלום בעולם וה' יברך את עמו בשלום:

אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום והמהרש"א בח"א סוף יבמות תמה על סיום זה המאמר בארבעה מסכתות דהיינו ברכות יבמות נזיר כריתות וכתב שאף שאיכא למימר שרצה לסיים בדברי אגדה אבל לא יתכן ליתן טעם זה בברכות שהרי כבר סיים באבדה השייכא כאן והך מאמר דאמר ר"א אר"ח לא שיך כאן כלל וגם תמה שהוסיף כאן במאמר זה להביא פסוקים דלא הביא ביתר המסכתות הנזכרים ולבאר כל זה נוסיף עוד ליתן טעם על קריאת שם מסכתא זו ברכות ועיין בדברינו בפתיחה ואמנם נוסף עתה טעם לשבח וכבר הבאתי שם בהפתיחה שהרמב"ם נתן טעם על שהתחיל רבינו הקדוש חבור המשנה במס' ברכות לפי שהרופא הבקי כשירצה להעמיד הבריאות שישאר על מתכונתו דרכו לסדר תחלה הנהגות המזונות ולפי שאי אפשר לאכול עד שיברך תחלה לכן הקדים ברכת המזונות וכלל ג"כ ברכת המצות והקדים ק"ש שהיא נוהגת בכל יום ולפי שלא הי' יכול להקדים ברכת ק"ש לק"ש עצמה התחיל בק"ש עיין ברמב"ם בפירוש המשכה ונלע"ד שכוונת הרמב"ם בזה לכלול ב"כ טעם על שקרא רבינו הקדוש שם המסכתא ברכות שה' לו לקרותה מס' ק"ש ותפלה שבהם דבר בפרקים הראשונים עד כיצד מברכין ועיין בדברינו בפתיחתינו. וכעת נלע"ד לתת טעם שקרא שם המסכתא הראשונה ברכות על דרך שכתב התויו"ט בפתיחתו שבעל הלכות גדולות העתיק בתחלת ספרו ברכת התורה מלה במלה והי' כוונתו בזה לפי שאמרו במס' נדרים דף פ"א שעל מה אבדה הארץ שדבר זה פירש הק"בה בעצמו שהי' העונש הזה על שלא ברכו בתורה תחלה על כן כמזהיר כתב בעה"ב הברכות בתחלת ספרו כדי שכל הפותח ללמוד יבין לאשורו שצריך לברך ברכת התורה תחלה עיין בתויו"ט ואני אומר כוונת הבעה"ג בזה הוא לפי שעקר תכלית הלימוד הוא על מנת שיהיו הדברים על לבבו לזכרון ולא ישכחם כי השוכח מה תכלית תועלת בא לו בלמודו ולדעתי ברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח מה שילמוד וסמוכות שלי לסגולה לזו היא מדברי הגמרא במסכת נדרים דף ל"ח ע"א אמר ר' יוחנן בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנא' ויתן אל משה וגו' הרי שאם התורה היא של הלומד במתנה אינה משכחה. ובמס' ע"ז דף י"ט ע"א אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הק"בה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ופירש רש"י בד"ה נקראת על שמו של תלמיד שטרח בה משמע מדברי רש"י דמתחלה היינו תחלת למודו ולבסוף היינו אחר שטרח בה ושנה הרבה ולמדה וגרסה וכן מפורש יותר ברש"י בקידושין דף ל"ב ע"ב. ואני אומר שיש לומר כוונה אחרת בדברי רבא מהו בתחלה ומהו בסוף ע"פי מה שאמרו בריש כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הרי שע"י הברכה זוכה בדבר שהוא מברך עליו שיהי' שלו ועד"ז אני מפרש דברי רבא הנ"ל במס' נדרים בתחלה פירוש קודם שבירך ברכת התורה נקראת התורה תורת ה' ולבסוף היינו אחר שבירך ברכת התורה זוכה בה להיות שלו ונקראת תורתו. והנה בעוד שלא זכה האדם בתורה להיות נחשבת שלו ודאי הוא שוכח דלא עדיף ממשה רבינו ע"ה שקודם שניתנה לו התורה במתנה הי' לומד ומשכחה אבל ע"י הברכה הוא זוכה בה וקונה קנין תורה להיות נחשבת שלו אינו שוכח ומתקיים תלמודו בידו ומעתה זה הי' כוונת בעל ה"ג שכתב ברכת התורה בתחלת ספרו כדי שהלומד בו אחר שבירך יתקיים בידו להיות לזכרון תמיד ובזה נלע"ד מה שאמרו בפ"ק דף י"א ע"ב מאי מברך אר"י א"ש אקב"ו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה והערב נא וכו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לכו חת תורתו בא"י נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות ורש"י פירש טעם למה זו היא המעולה ולפי מ"ש ניחא דבברכה זו חומר בה ונתן לנו את תורתו וכן מסיים בה נותן התורה והיינו נתונה במתנה לנו וזה היא עקר פעולת הברכה שעל ידי הברכה זוכה בה להיות שלו ולכן היא המעולה ובזה כראה לי לפרש בנדרים דף פ"א ע"א ומפני מה אין ת"ח מצויין לצאת ת"ח מבניהם אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה דאר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבין וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו אר"י אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה ויש לדקדק ולמה העונש על שלא ברכו תחילה שאין בניהם ת"ח ולא עונש אחר ועוד לשון דאמר רב יהודה אמר רב משמע שמדברי רב נשמע שבשביל זה אין בניהם ת"ח והרי זה לא נרמז בדברי רב ורב אמר שבשביל זה אבדה ארץ. וגם על דברי רב קשה שאמר שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם חת תורתי היכן נזכר בדברי הק"בה שהעזיבה היא שלא ברכו תחילה. ועקר קרא זה בעצמו הוא תמוה שאמר מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו' כאלו צריך לזה חכמה יתירה ובאמת הלא הי' בכם עב רות חמורות שעשו בגלוי ובית ראשון הי' בהם ע"ז וג"ע וש"ד כמפורסם בירמי' ובמלכים ובבית שני הי' בהם שנאת חנם שאמרו במס' יומא ששקולה כנגד שלש עבירות חמורות וא"כ מה זו שאלה ולמה לא ידעו נביאים וחכמים למצוא טעם על מה אבדה הארץ:

ונראה משום דאיתא בבראשית רבה הובא בילקוט הושע רמז תק"ך חבור עצבים אפרים הנח לו אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנאוי המחלוקת. והנה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כמבואר כאן במאמר ר"א בשם ר' חנינא ובשעת חורבן בית ראשון איזה שנים קודם החורבן הי' בירושלים החרש והמסגר ובחורבן בית שני היו גדולי התנאים ריב"ז ותלמידיו ושאר גדולי התנאים וזו תמיהת הפסוק על מה אבדה הארץ ובודאי הי' נודע שהי' בהם עבירות חמורות אבל התמי' היא כיון שהיו בהם גדולי החכמים א"כ בודאי היו מרבים שלום בעולם שזה הוא דרכו של תלמידי חכמים וכיון שהיו מרבים שלום בעולם א"כ אפילו עבדו ע"ז כביכול אינו יכול לשלוט בהם להאבידם וא"כ על מה אבדה הארץ ולכן שמו נביאים וחכמים יד לפה ולא ידעו להשיב עד שפירשו הק"בה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי ובזה רימז שלא היו החכמים ההם יכולים להרבות שלום בעולם דהא ודאי שכן הוא מדת ת"ח להרבות שלום בעולם ואמנם ה"מ כשיש שלום בין התלמידים בעצמם אבל אם ח"ו קטגוריא בין התלמידי חכמים והם בעצמם יש למחלוקת ביניהם איך יתקבלו דבריהם אצל בני דורם להרבות השלום וכתיב התקוששו וקשו. ובסוף הנחנקין דף פ"ח ע"ב תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית וכו' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת ונעשה תורה כשתי תורות הרי שעל ידי שלא שמשו כל צרכן גברה על הן השכחה ושכחו איך קיבלו מרבן ורבו מחלוקת ביניהן וכשרבתה המחלוקת בין התלמידי חכמים עצמן לא היו יכולים להרבות שלום בעולם והנה אם היתה התורה ניתנה להם בלימודם במתנה אז לא הי' השכחה שולטת בהם כמו שהארכתי לעיל ואמנם על שלא ברכו בתורה תחלה נשארה התורה תורת ה' ולא תורתם ולכן שכחו מה שלמדו וגברה המחלוקת ביניהם. ואם היו מברכים תחלה אז היתה התורה נקראת שלהם ואז אף אם היו עוברים על התורה חיו אעפ"כ לא הי' שייך לומר שעברו על תורת ה' אבל הי' שייך לומר שעברו על תורתם בעצמם שכבר נקראת תורה שלהם וזהו מרומז בתשובת הק"בה על עזבם את תורתי תורתי דייקא שעדיין היתה תורתו שלא זכו להיות נקראת שלהם שלא ברכו בתורה תחלה:

ומעתה ניחא גם המאמר הקדום שם שמפני מה אין ת"ח בניהם ופירש רב יוסף הטעם שלא יאמרו התורה ירושה היא ורבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה ולדברינו רבינא לפרש דברי רב יוסף בא דדבר שהוא שלו יכול הוא להוריש לבניו וכן דבר הניתן לו במתנה וכבר זכה בו הרי הוא שלו להוריש לבניו אבל דבר שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו ולכן אמר רבינא שלא ברכו בתורה תחלה ולא זכו בה במתנה ונשארה תורת ה' ואין אדם מוריש לבניו דבר שאינו שלו ומייתי ראי' דאמר רב יהודה אמר רב וכו' דמדברי רב יהודה שמענו שאינה שלו כשלא בירך תחלה וכנ"ל:

וע"פי זה נראה לתת טעם שרבינו הקדוש קרא המסכתא ראשונה שבש"ס ברכות משום שהוא הי' כוונתו במה שסדר המשנה שתהי' סדורה בפי כל החכמים ולא תשתכח מהם ואמנם נתיירא פן תשתכח לכן קרא שם המסכתא הראשונה ברכות להזכירם שיברכו ברכת התורה ע"י שם זה וכדרך שעשה בעל הלכות גדולות וע"י זה תנתן להם התורה במתנה ולא תשתכח מהם ולולא זה יותר הי' ראוי' לקרות שם המסכתא ק"ש שהיא מן התורה ובה התחיל תחלה אבל מטעם הנ"ל קרא שמה מס' ברכות:

ועל כוונה זו סיים רבינו הקדוש מסכתא זו בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתיך ובגמרא דף ס"ג ע"א אמר רבא האי קרא וכו' מרישא לסיפא מדרש עת לעשות לה' מ"ט משום הפרו תורתך ופירש רש"י עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצינו משום דהפרו תורתך ועיין פי' המשנה להרמב"ם ואני לפי שיטתי מפרש עת לעשות וגו' לעשות דין ומשפט בעוברי רצונו אלא דאיך אפשר לעשות דין דהרי התלמידי חכמים שביניהם מרבים שלום בעולם וכשיש שלום אי אפשר לעשות דין ומשפט כדכתיב חבור עצבים אפרים הכח לו ולזה בא סיפי' דקרא וקאמר מ"ט הוא עת לעשות משפט משום דהפרו תורתיך תורתיך דייקא שעדיין היא תורתיך שלא זכו בה להיות ניתנה להם במתנה כי לא ברכו תחלה ולכן שלט בהם שר של שכחה ורבתה בהם עצמם המחלוקת ולכן לא נתקבלו דבריהם על השלום והיתה כוונת רבינו הקדוש בסיום המשניות של מסכתא זו לעורר לב האדם להיות נזהר בברכת התורה תחלה:

ובאו רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד וסיימו ג"כ מסכתא זו על זאת הכוונה במאמר אמר ר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום. דהנה במאמר רבא במס' ע"ז שמתחלה נקראת התורה תורתו של הק"בה ולבסוף נקראת תורתו יש הפרש בין פירושי שפירשתי לעיל ובין פירוש רש"י דלפירוש רש"י לבסוף היינו כשכבר טרח בה הרבה וגרסה ושנה הרבה והנה מי שכבר הגיע לזה שוב יצא מגדר תלמיד ואינו נקרא תלמיד חכם אבל נקרא חכם אבל לפירושי הכל בברכה תליא מלתא ואפילו בתחלת למודו אם מברך ברכת התורה תחלה כבר היא תורתו ולומד ואינו שוכח וגם הוא יכול להרבות שלום בעולם ולזה סיימו רבינא ורב אשי מסכת זו להורות שהכל בברכה תליא מילתא במאמר זה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם לומר שאפילו עדיין הוא תלמיד ג"כ יכול להרבות שלום בעולם ע"י ברכת התורה שנאמר וכל בניך למודי ה' וכל דייקא אפילו התלמידים ג"כ גורמים ורב שלום בניך אל תקרי וכו'. הנה באמרו ורב שלום בניך מלת בניך הוא מיותר שכבר התחיל וכל בניך וגו' והי' די כשהי' מסיים ורב שלום כי הלא אבניך דכתיב ברישא קאי ונראה דהכתוב מבשר לאותן ת"ח שגם בנים שיולידו יהיו ג"כ ת"ח ולהכי בניך דכתיב ברישא דקרא מבשר ואומר ורב שלום בניך ולזה אמר אל תקרי וכו' דזה ידוע מסברה שכל המחלוקת הוא הירוס וסתירה וממילא השלום הוא הבנין כי עקר הבנין הוא חבור האבנים יחדיו ולכן המצורע שהוא בעל לשון הרע וגורם מחלוקת העונש על זה שבא נגע בביתו ובא נתינת הבית עציו ואבניו ובאמרו כאן שהבנים יהיו ג"כ ת"ח הוא לכאורה נגד מה שאמרו חז"ל שאין מצוין ת"ח להיות גם בניהם ת"ח ולכן אמר אל תקרי בניך דאיך אפשר לקרות בניך וכנ"ל ואמנם הטעם לזה הוא מחמת שאין מברכין בתורה תחלה ואל תקרי וכו' אלא בוניך שהם גורמים שלום שהוא הבנין ובודאי יש בין הת"ח עצמם שלום שלא שכחו לימודם ומכלל שניתן להם התורה במתנה שברכו ברכת התורה ושפיר יש להם גם בנים תלמידי חכמים ובזה הונח לנו מה שכאן מסיים הך אל תקרי וכו' וביבמות וכן בנזיר ובכריתות ובתמיד שג"כ הובא מאמר זה ולא סיום כלל הך אל תקרי וגם הוא ללא צורך שהרי כתיב בהדיא למודי ה' א"כ חזינן דהך בניך הם למודי ה' ומה לכו שוב צורך אם קרינן בניך או בוניך וגם קשה ממ"נ אם הך אל תקרי הוא בטוח לנו שודאי היינו בוניך א"כ למה הביא רישא דקרא כלל והלא מסיפא דקרא לחוד שמעינן ורב שלום בניך ע"כ ע"י הבונים שהם ת"ח הוא רב שלום ואם הקרי אינו בטוח דמאן יימר דקרינן בוניך א"כ מנ"ל באמת דקרינן בוניך ולפי מ"ש הכל ניחא דביבמות וכריתות ונזיר ותמיד ששם אין רצונו רק גוף עצם הדבר שת"ח מרבים שלום לא הי' צריך לומר אל תקרי שהרי בגוף הפסוק מפורש שהני בניך הם למודי ה' ועליהם מסיים הפסוק ורב שלום בניך אבל כאן בברכות רצונו לרמז כאן על קריאת המסכתא ברכות שהוא לעורר על הברכה דהיינו ברכת התורה תחלה ועל זה מביא שבניך דסיפי' דקרא היינו בנים של בניך הנאמרים ברישא שהת"ח הולידו ג"כ בנים ת"ח ובזה אמר אל תקרי וכו' שאי אפשר לקרות בניך אלא א"כ קרינן בוניך שבונים העולם ע"י השלום שלא רבתה המחלוקת גם ביניהם עצמם כי לא נשכח מהם דבר ע"י הברכה שבירכו תחלה הכל כנ"ל:

שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. במסכת גיטין דף מ"ג ע"א והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם. והנה המכשיל הבא בד"ת הוא מאחד משני סיבות או שלא ירד לעומק הכוונה ולא השכיל הדבר או מפאת השכחה ששכח מה שלמד והנה מיעוט ההשכלה בא מפאת שלומד יחידי וכדאמרינן לעיל דאמר ר"י ב"ח מ"ד חרב על הבדים וכו' שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים כתיב הכא ונואלו והנה דבר זה גופא שישב גלמוד וילמוד הוא מטעם שנאה שבין הלומדים זה את זה ואמנם ע"י ברכת התורה אין השכחה שולטת ומתוך כך אין התורה נעשית כשתי תורות ויש שלום ואהבה בין הלומדים ומתוך כך לומדים בחבורה וניצולים מן הטיפשות וכיון שאינם מיטפשים ואינם שוכחים ממילא ניצולים מן המכשלה וזהו כוונת התלמוד שהביא סמוך לדברי ר"א אמר ר' חנינא הך קרא שלום רב לאוהבי תורתיך ומתוך כך אין לנו מכשול:

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. הנה לעל אר"ח בר אשי אמר רב ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל דהיינו מישיבה לישיבה ומהרש"א בח"א כתב דיש לדקדק דהא העוה"ב שזוכין בו הצדיקים הוא יום שכלו שבת ומנוחה ואיך קאמר כאן שאין להם מנוחה בעוה"ב וכתב ליישב דזה שאין להם מנוחה היינו מנוחת השגת השכל שמשיגים תמיד השגת השכינה יותר ויותר וזהו עקר המנוחה שנהנין בכל עת יותר מזיו השכינה בשכלם הרוחני ואני אומר שאף בעוה"ז שאמר שאין להם מנוחה הוא ק שמשיגים עומק התורה יותר ויותר וזהו ממש מעין עוה"ב ועל זה אמרו עולמך תראה בחייך ולכן כאן שאמר במאמר הקדום שת"ח מרבים שלום שלא יקשה לך איך הם מרבים שלום והלא הם עצמם אין להם מנוחה ולכן הביא קרא יהי שלום בחילך לומר שאפילו אתה הולך מחיל אל חיל הוא שלום ומנוחה כי זהו הנחת של ת"ח שלוה בארמנותיך הנה הארמון של ת"ח הוא הבית המדרש ובקידושין דף ע"ב מאי את אויבים בשער ארחב"א אפילו האב ובנו והרב ותלמידו העוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משום עד שנעשו אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה וזהו דקאמר כאן ושלוה בארמונתיך שגם בארמון שלהם שנראה מתחלה כאלו הם אויבים סופם שלוה ואהבה למען אחי וגו' הואיל והביא הפסוק יהי שלום בחילך הביא הפסוקים שאחריו בסיום המזמור:

וחתם המסכתא בפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והוא ע"פי דברינו לעיל ה' עוז לעמו יתן עוז הוא התורה וכאשר יתן התורה במתנה שוב אין שכחה מצוי ואין מחלוקת בין החכמים ואז ה' יברך את עמו בשלום כי הת"ח כשיש שלום בניהם הם מרבים בעולם שלום:

והנה סיימנו בעזה"י מסכת ברכות בשלום. וה' עוז לנו יתן ויברך אותנו בשלום. אכי"ר

אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכו' וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו וכו'. חוץ מהפשט אפשר דרמז נמי ענין גדול והוא שחכם גדול שביזהו עשיר אחד אמר שתכף מחל לו שהזהר הקדוש אומר דכל עון מכביד גדפוי דשכינתא והעשיר חטא ואם לא מחל לו היה עון העשיר בצד מה צער לשכינה ובזה פירשתי משז"ל כל המעביר על מדותיו ובזה נמחל העון ולא יש צער לשכינה ומדה כנגד מדה הם מעבירין וכו' וז"ש כל הנדחה מפני השעה היא השכינה ומוחל שלא יהיה צער לשכינה שעה מ' עומדת לו להעביר על עונותיו ולהיות עזרו ומגינו וכן להפך ודוק כי קצרתי וה' יוסיף לנו שנות חיים: ודע שלהיות ענין זה יקר בעיני ודקדוק בעבודת ה' אני מביאו כמה פעמים כי עי"ז ישמע חכם ויוסף לקח:

אפילו אומנא לביתיה לא קרא עמ"ש אני בעניי בס' הקטן שער יוסף בשילהי הוריות בס"ד:

אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' אפשר בחקירת המפרשים דיעקב ועשו חלקו העולמות ועה"ז לעשו וא"כ איך אנו נהנים ומתענגים בעה"ז ותירצו דהעולם היה אבד אם לא קבלנו התורה וזכינו בכל וז"ש ת"ח מרבים שלום בעולם שיוכלו ישראל ליהנות ולהתענג בשבתות וי"ט וכיוצא שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך קרי ביה בוניך ע"ד שאמרו תבנה בעה"ז וכתיב השם גבולך שלום חלב חיטים וכו' וע"י לימוד התורה יש רב שלום לא לבד מזונות אלא כל תענוגים וזהו ורב שלום בוניך כמו תבנה בעה"ז. א"נ אפשר ת"ח נו"ה מרבים שלום יסוד בעולם מ' ורב שלום ע"י יסוד אבא ע"ד שלמא רבא שפי' רבינו האר"י זצ"ל א"ת בניך אלא בוניך בנין זו"ן. א"נ במ"ש בתשו' לחד מקמאי שהשיבו לו מן השמים על דבר כתיבת חידושים בחה"מ. אוהב ה' שערי ציון שערים המצוינים בהלכה שמחדשין חידוש בהלכה ומעמידין אותם על ביאור אותם שערים נאהבים לפני המלך יותר מכל משכנות יעקב וכל אותם המחשבים מחשבות וסברות בהלכה חמורה ופסקים חמורים אהוב ונחמד לפני המלך העליון ואם על אבידת כסף התירה תורה בחה"מ מלאכה כ"ש על אבידת המרגליות יקרות שהם סברות ומחשבות התורה. התורה היקרה שיש לכתבם וכו' עכ"ל ואפשר שז"ש וכל בניך למודי ה' כנגד רוב ישראל שלומדים בתורה לשמה דנקראים בנים כמ"ש בזהר הקדוש כל מאן דעסיק באוריתא איקרי בן. אך החשוב יותר הוא העוסקים בהלכה ומפלפלים ועושים בנינים קיימים בסברות ישרות אמיתיות וז"ש ורב שלום אשר הוא חשוב הרבה וגורם לרוב שלום בוניך הבונים בתורה ע"י פלפול אמת יקר בעיני ה' ורב שלום:

(סד א) אל יאמר לו לך בשלום וכו'.—לפי מה שדקדקתי במקראות ראה זה מצאתי, שדרכם ע"פ רוב לומר בלשון הליכה בלמ"ד "לשלום" ובלשון שיבה וביאה בבי"ת "בשלום", כמו ושבתי בשלום אל בית אבי (בר' כח כא), העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמ' יח כג), לא בא אדוני המלך בשלום (ש"ב יט לא). וכן בלשון המשנה: בא בשלום רבי ותלמידי (ר"ה ספ"ב, כה א)^*ועי' מ"ש ע"ז בתפארת ישראל., ובלשון התלמוד: אמרתי מתי תבא בשלום (שבת נו ב), ובלשון הירושלמי: אם גמרת לצאת תבא בשלום (ברכות פ"ג סוף ה"א, ו רע"ב). ובלשון הליכה: לכו לשלום (שופ' יח ו), לכי לשלום (ש"א א יז). וכן בלשון שאילה: וישאלו איש לרעהו לשלום (שמ' יח ז), וישאלו לו לשלום (שופ' יח טו). ולא כן בלשון המשנה והתלמוד כמו: והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנה' פ"ו מ"ו, מו א). ובלשון התלמוד: שאיל בשלמא דר' ברונא אחי (ברכ' ט ב), ובלשון הירושלמי: חדא דלא שאיל בשלומי (ברכ' פ"ב ה"א, ד ע"ב). וגם במקרא יש יוצאים מן הכלל כמו: ועתה שוב ולך בשלום (ש"א כט ז), וילך בשלום (ש"ב ג כ"ג).

(שם) ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכו' אל תקרי בניך אלא בוניך.—הנה בסוף יבמות נזיר וכריתות וסוף פ"ד דתמיד, שמאמר זה כפול שם נשמט הסיום שיש כאן "אל תקרי בניך אלא בוניך". וכתב רש"י ביבמות שם: ה"ג אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. וזה מורה שרש"י מוחק את הסיום הנ"ל מפני שלכאורה אין צורך כאן ל"אל תקרי", שהרי מקרא מלא הוא "וכל בניך למודי ה'" (פי' שיהיו כולם ת"ח) "ורב שלום בניך" (פי' שהם ירבו שלום). וכן בירושלמי סוף מסכת זו: א"ר אלעזר בשם ר' חנינה ת"ח מרבין שלום בעולם מה טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. ותו לא מידי. אבל ראיתי ל"באר שבע" סוף כריתות שכתב "שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך חסרון הניכר יש כאן אל תקרי בניך אלא בוניך וכ"ה בסוף ברכות". וכבר ביארנו, שאין ניכר כאן כל חסרון, ולהיפך משמע דכל המוסיף גורע; ומ"מ יש ליישב יתרון זה, שענין הכתוב לפי פשוטו אינו אלא שת"ח מרבים שלום לעצמם בלבד אבל לא לאחרים וכ"ש לכל העולם, אלא שא"כ למה כפל הכתוב את השם, והכי הוה ליה למיכתב 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום להם' כדרך הכתוב שלא לשנות את השם ולכתוב כינוי במקומו. לכך יש לדרוש ד"בניך" הראשון ו"בניך" האחרון אין שניהם מענין אחד, שאין ענין "בניך" הראשון בנים ממש כענין השני אלא "בוניך" שהם ת"ח; ולפי זה יהיה ענין הכתוב: "וכל בוניך" דהיינו ת"ח הנמנים להורות הוראות לרבים ולשפוט בין אדם לחבירו יהיו "למודי ה'" באמת דיינים הגונים וראויים לזה ואז יהיה "ורב שלום בניך" פי' שלכל בני ישראל יהיה שלום רב כי ת"ח כאלו ירבו שלום בעולם כי ידונו דין אמת לאמתו. אבל אם מעמידים דיינים שאינם בקיאים בהלכה להיפך ירבו מחלוקות בעולם ויחייבו את הזכאי ויפטרו את החייב (ועי' סנה' ז ב).

ויש להוסיף עוד ולדקדק בלשון "למודי ה'", דהוה ליה למיכתב "למודי תורת ה'". אבל הענין הוא ע"פ מה דאיתא בסנה' צג ב בדוד: וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. והמכוון לפי דעתי הוא, שלפעמים יקרה שהדיין דן דין תורה, ולא די שלא ישלים בזה בין בעלי הדין אלא שעוד ירבה מחלוקת ביניהם, כגון שהוא דבר שא"א לאחד מבעלי הדין לעמוד בו, או שאחד מהם הוא עני ומך מערכו, ואם יצטרך לשלם יפול תחת משאו, או שאחד מהם הוא גבור ועשיר ובעל דין קשה, אשר בודאי לא ישמע לו, ובאופן זה לא יגמר הדין על פי דין תורה, והרי אין הלכה כדיין זה, שלא עשו כמותו. לכך צריך הדיין לצפות בחכמתו ולראות אם יהיה סוף ההלכה כפי הדין שיפסוק הוא. ואם יראה שלא תהיה הלכה כמותו אז יתאמץ בלבו לעשות פשרה בין בעלי הדין, ופסקו יהיה דבר השוה לכל נפש. ועל זה הוא שאמרו באבות סוף פ"א: על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והיינו שלפעמים א"א להעמיד עצמו על דין תורה, כמ"ש בב"מ (ל ע"ב): לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ואז ידבקו בפשרה, והיינו נמי מה ששנינו באבות פ"ד מ"ז: החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה. וענין זה היה בדוד כמו שאמרו בסנה' ו ע"ב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה - והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט?! אלא איזהו משפט, שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע. ולכן היה הלכה כמותו בכל מקום. וכן הוא כאן שאמר הכתוב וכל בניך למודי ה', דהיינו שהדיינים יהיו חכמים ונבונים, שיעשו ביצוע ופשרה במקום שאין הדין יכול להתקיים, ואז הם למודי ה' דהיינו שיהיה הלכה כמותם, ואז ירבו שלום בעולם.