"שלום עליך"! ניכר בו בשומר שהוא ישן, ואינו שומר כראוי — עומד איש הר הבית וחובטו במקלו כעונש על כך. ואף רשות היתה לו, לאיש הר הבית להעניש את השומר הישן, ולשרוף את כסותו. והם, השומעים את קולו של השומר הנענש, אומרים האחד לחבירו: מה טיבו של קול זה הנשמע בעזרה? וחבירו משיב לו: הרי זה הקול של בן לוי הלוקה ובגדיו נשרפין משום שישן לו על משמר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעם אחת מצאו את אחי אמי שהיה מן השומרים ישן על משמרתו, ושרפו את כסותו.

ובענין זה אמר ר' חייא בר אבא: כי מטי [כאשר היה מגיע] ר' יוחנן בתוך לימודו להא מתניתא [למשנה זו], אמר הכי [היה אומר כך]: אשריהם לדורות ראשונים (קודמים), שאפילו על אונס שינה היו עושין דין, כגון זה השומר בבית המקדש שישן מתוך אונס, והיה נענש על כך. ואם כן על חטא שנעשה לא על ידי אונס שינה אלא בהקיץ ובמודע על אחת כמה וכמה שהיו מענישים.

א ומתוך שהוזכרה כאן דרך לתוכחה לשומרים, מוסיפים עוד בענין זה. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור (שיבחר) לו האדם כדרך חיים? — יאהב את התוכחות, שכן כל זמן שיש תוכחות הנשמעות בעולם מפי החכמים — נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שכן נאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב" (משלי כד, כה). ויש אומרים: דרך ישרה שיבחר לו האדם בכל מהלך חייו, היא שיחזיק באמונה יתירה בענייני משא ומתן ויחסו לבריות, שנאמר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני" (תהלים קא, ו).

ועוד בענין התוכחה, אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל המוכיח את חבירו לשם שמים — זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא, שכן נאמר: "מוכיח אדם אחרי" (משלי כח, כג), שהמוכיח נמצא במחיצתו של הקדוש ברוך הוא ("אחרי"). ולא עוד, אלא שאף מושכין עליו מן השמים חוט של חסד, שכן נאמר בהמשך אותו פסוק: "חן ימצא ממחליק לשון".

ב שנינו במשנתנו שאם אדם מצאו את בית הכסא שבהר הבית שהוא נעול הריהו יודע שנמצא שם אדם, ואינו נכנס. ובהמשך שנינו מי שהוא רוצה לתרום את המזבח (תרומת הדשן) הריהו משכים וטובל לפני שיבוא הממונה. ודנים בדבר, הא גופא קשיא [זה עצמו קשה, הרי דברי המשנה עצמה סותרים זה את זה], שהרי אמרת בתחילה כי מי שהוא רוצה לתרום את המזבח — הריהו משכים וטובל עד שלא (בטרם) יבא הממונה על ההגרלה (פייס). אלמא [מכאן נסיק] כי לאו [לא] בפייס תליא מילתא [תלוי הדבר] מיהו התורם, אלא כל המזדרז ומשכים הוא התורם. והדר תני [וחזר התנא ושנה] שהממונה היה אומר להם "מי שטבל, יבא ויפייס", אלמא [מכאן נסיק] כי בפייס תליא מילתא [תלוי הדבר]!

אמר אביי בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], אלא כאן שנראה שהמקדים הוא התורם — מדובר בזמן שקודם התקנה שתיקנו חכמים להטיל פייס על כך. ואילו כאן ששנינו כי בפייס תלוי הדבר — מדובר בזמן שלאחר התקנה.

דתנן [שכן שנינו במשנה] על התקנת הפייס: בראשונה היה נהוג כי כל מי מן הכהנים שהיה רוצה לתרום את המזבח, היה אכן תורם. ובזמן שהרוצים לתרום את המזבח הן מרובין — היו קובעים את הזכאי לתרום על ידי תחרות: רצין ועולין בכבש המזבח, וכל הקודם את חבירו להיכנס בתוך ארבע אמות הסמוכות לראש המזבח — זכה במצוה זו של תרומת המזבח. ואם היו שנים שוין, שהגיעו שניהם יחד, היה הממונה אומר להם: "הצביעו", והיה מפיל גורל ביניהם, וכאשר יבואר.

ומה הן מוציאין בשעת הצבעה זו של הפייס? — אצבע אחת או שתים הנמנות כאחת, שהכהנים שעמדו שם היו מושיטים את אצבעותיהם, והיו מסכימים ביניהם על מספר מסויים, והיה הממונה מונה אותם שוב ושוב עד שכלה אותו מספר, ואותו אדם שכלה בו המספר הוא שזכה. ואין מוציאין גודל (אגודל) במקדש לצורך ההגרלה, כדי שלא יבואו לרמות על ידי כך.

כך היה הנוהג מתחילה, ואולם פעם אחת אירע מעשה בשנים כהנים שהיו שוין בזריזות, והיו שניהם רצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהם את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכשראו בית דין שהיו באים לידי סכנה על ידי תחרות זו, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (הגרלה).

רבא אמר תשובה אחרת לסתירה זו: אידי ואידי [זה וזה, בשני חלקי המשנה] מדובר לאחר התקנה של הפייס, והכי קתני [וכך שנויה, זו כוונת משנתנו]: מי שהוא רוצה לבא ולפייס — משכים וטובל עד שלא יבא הממונה ואז יוכל להיות בין המועמדים לתרום את הדשן.

ג משנה עם עלות השחר בכל יום נטל הממונה את המפתח הנמצא בחלל רצפת בית המוקד מתחת לטבלה של שיש ופתח בו את הפשפש (פתח קטן) הנמצא בתוך שער בית המוקד, ונכנס הממונה דרכו מבית המוקד לעזרה, ונכנסו שאר הכהנים בני אותו משמר אחריו, ושתי אבוקות של אור (אש) נתונות בידם, להאיר את דרכם.

ונחלקו הכהנים לשתי כיתות (קבוצות), אלו היו מהלכין באכסדרה (רחבה מקורה על גבי עמודים המקיפה את כל העזרה מבפנים) דרך המזרח, ואלו היו מהלכין באכסדרה דרך המערב, כדי לבדוק אם כל כלי השרת נמצאים במקומם, לקראת העבודה בהם. והיו בודקין והולכים עד שהם מגיעים למקום של עושה החביתים שהיה מכין את מנחת החביתים של כהן גדול המובאת בכל יום. וכאשר הגיעו שתי הכתות הללו למקומו של עושה החביתים — אלו ואלו אמרו זה לזה: "שלום, הכל שלום", הכל על תיקונו בשלימות. ולאחר מכן העמידו את עושה החביתים לעשות חביתים.

מי שזכה בגורל לתרום את המזבח הוא יתרום עתה את המזבח. והוא נוטל את המחתה כדי לתרום בה את המזבח, והם, הכהנים האחרים שבאותו בית אב אומרים לו: הוי זהיר שלא תגע בכלי זה שינתן בידך עד (טרם) שתקדש (תרחץ) ידיך ורגליך מן הכיור, שהרי אין עובדים במקדש ללא קידוש ידים ורגלים תחילה. והרי לך עוד לדעת כי המחתה המשמשת לתרומת הדשן נתונה במקצוע (בפינה) שבין הכבש למזבח, בצד מערבו של כבש.

אין אדם נכנס עמו, עם הכהן התורם את המזבח, שכן אין אדם רשאי להימצא בין האולם ולמזבח אלא בשעת עבודה. ולא היה נר בידו של התורם בשעה שהולך לתרום את המזבח, אלא מהלך היה לאור עצי המערכה הדולקים על המזבח, שהוקטרו עליהם במהלך הלילה אימורי קרבנות יום אתמול. ואף לא היו רואין אותו בשעה שהוא הולך לקדש ידיו ורגליו, שכן הם היו במזרח העזרה והמזבח, ואילו הוא מקדש ידיו ורגליו במערבו של המזבח, והיה איפוא המזבח חוצץ ביניהם.