א משנה יציאות, (הוצאות) מרשות לרשות האסורות ביום השבת, הרי הן בעיקרו של דבר שתים שהן ארבע בפנים, שיש שתי פעולות יסודיות השייכות באדם הנמצא בפנים, ברשות היחיד, והן מתחלקות בפרטיהן לארבעה מקרים, וכן שתים שהן ארבע בחוץ.

ומבררים: כיצד הם המקרים עליהם מדובר?

— העני עומד בחוץ ברחוב רשות הרבים, ובעל הבית עומד בפנים, ברשות היחיד. מקרה ראשון: פשט (הושיט) העני את ידו לפנים רשות היחיד כשבידו חפץ שנטלו מרשות הרבים בה הוא עומד, ונתן את החפץ לתוך ידו של בעל הבית הנמצא ברשות היחיד — הרי שעשה בכך מלאכה של הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. או שנטל מתוכה מתוך ידו של בעל הבית דבר מה והוציא אותו לחוץ, שבמקרה זה עשה מלאכה של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ובשני המקרים הללו העני הוא שעשה את המלאכה בשלימותה, ועל כן העני חייב ובעל הבית פטור.

מקרה אחר של הוצאה והכנסה הנעשה מתוך רשות היחיד מבואר, כאשר פשט בעל הבית את ידו לחוץ, לרשות הרבים, כשבידו חפץ שנטל מרשות היחיד, ונתן את החפץ לתוך ידו של העני הנמצא ברשות הרבים — הרי שהוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. או שנטל בעל הבית חפץ מתוכה של יד העני הנמצא ברשות הרבים, והכניס אותו אליו לרשות היחיד, במקרים אלה רק בעל הבית הוא שעשה את מלאכת ההוצאה, ולכן בעל הבית חייב והעני פטור. אלה הם אופני ההוצאה וההכנסה בפנים ובחוץ האסורות מן התורה, שהעושה אותן חייב.

בארבעה מקרים אחרים המובאים כאן לא נעשתה מלאכה שלימה על ידי אף אחד מן האנשים המעורבים במלאכה, וכגון: פשט העני הנמצא ברשות הרבים את ידו כשבתוכה חפץ שעקר ממקומו ברשות הרבים לפנים, ונטל בעל הבית את החפץ מתוכה והניחו בתוך הבית, ברשות היחיד, הרי שפעולת ההכנסה נעשתה על ידי שני האנשים, וכל אחד מהם עשה חצי מלאכה, או שנתן בעל הבית חפץ לתוכה, לתוך ידו של העני המצויה בתוך הבית, והעני הוציא את החפץ והעבירו לרשות הרבים — אמנם נעשתה כאן מלאכת הוצאה ואולם מאחר שלא עשאה אדם אחד בשלימותה לכן במקרים כגון אלה שניהם פטורין. וכן אם

פשט בעל הבית את ידו לחוץ, לרשות הרבים ובה חפץ שעקר מרשות היחיד, ונטל העני את החפץ מתוכה והניחו ברשות הרבים, או שנתן העני חפץ לתוכה, לתוך יד בעל הבית, והכניס בעל הבית את החפץ לרשות היחיד — שניהם פטורין, שכל אחד מהם לא עשה אלא חצי מלאכה.

ב גמרא שנינו במשנתנו "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ובדומה לכך תנן התם [שנינו שם] במסכת שבועות: שבועות שחייב אדם בקרבן אם הפירן, הרי הן שתים שהן ארבע, האחת, אם נשבע אדם שיעשה בעתיד פעולה מסויימת, והאחרת, שיימנע מלעשותה — הרי שתים מהן מפורשות בתורה, וכן יש להוסיף מריבוי בלשון המקרא עוד שתיים: אם נשבע אדם שעשה כבר פעולה ידועה, או שלא עשאה.