בת כהן שניסת לישראל — לא תאכל בתרומה. מת ולה הימנו בן — לא תאכל בתרומה כל עוד יש לה זרע ממנו. ניסת אחר כך ללוי — תאכל במעשר. מת ולה הימנו בן — תאכל במעשר. חזרה וניסת לכהן — תאכל בתרומה. מת ולה הימנו בן — תאכל בתרומה.

מת בנה מכהן — לא תאכל בתרומה, שהרי יש לה בן מלוי. מת בנה מלוי — לא תאכל עוד גם במעשר. מת בנה מישראל — חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ועל זו נאמר: "ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג).

א גמרא שנינו במשנה: מת בנה מלוי תאכל בתרומה. ושואלים: הלכה זו שאשה שהיתה נשואה לכהן, ונישאה לאחר, ונפרדה ממנו דהדרא אכלה [שחוזרת ואוכלת] משום בנה מכהן מנלן [מניין לנו]? אמר ר' אבא אמר רב: נאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה" (שם), שהיה יכול להיאמר "בת כהן "ונאמר "ובת כהן

", והרי זו לשון ריבוי, לרבות גם את זו שחוזרת ואוכלת בתרומה. ושואלים: כמאן [כמי] שיטת דרשה זו — כר' עקיבא, דדריש ווי [שדורש וו"ים] כריבויים? ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר כשיטת חכמים] שאינם רואים כל ו' כלשון ריבוי, מכל מקום, כאן כולא [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב מיותר] הוא, שכן גם בפסוק הקודם נזכרת "בת כהן", ולא היה צריך לחזור ולהזכיר אותה, לכן לדעת הכל יש לראות בכך לשון ריבוי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בת כהן כשהיא חוזרת לבית אביה — חוזרת לאכילת תרומה ואינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מן השלמים. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם יב), ופירושו: במורם, מאותו דבר שנותנים תרומה לכהן, מן הקדשים — לא תאכל. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה מקור אחר: נאמר "מלחם אביה" (שם יג), ומדייקים: "מלחם" — ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק.

מתקיף לה [מקשה על כך] רמי בר חמא: אימא [אמור] שמא בא הכתוב לומר: פרט להפרת נדרים, שאף לאחר "ושבה אל בית אביה כנעוריה" (שם), אין הכוונה שתיעשה לכל ענין כנערה, ואין אביה רשאי להתיר את נדרה, וזה שבא הכתוב ללמדנו! אמר רבא: את הקשר ביניהם לגבי נדרים כבר פסקה [חתך אותה], שלא תהיה עוד קשורה לבית אביה, התנא דבי [החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, נאמר: "ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה" (במדבר ל, י) ולכאורה מה תלמוד לומר, מה בא הדבר ללמד? והלא מוצאה מכלל רשות אב, שהרי כבר נישאה, ומוצאה מכלל בעל שהרי היא אלמנה או גרושה, ולא הוצרך הכתוב לומר שאין התרה לנדריה!

אלא, הרי כגון שמסר האב את בתו לשלוחי הבעל לשם נישואין, שיצאה כבר מבית אביה, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונתארמלה (נתאלמנה) או נתגרשה בדרך עד שהגיעה לבית בעלה, היאך אני קורא בה: בית אביה של זו, או בית בעלה של זו, שהרי אין לה לא בית אב ולא בית בעל, אלא לומר לך: כיון שיצתה (שיצאה) שעה אחת מרשות האב לחלוטין, כגון שמסרה לשליחי הבעל — שוב אינו יכול להפר. ואם כן, ממקור זה למדנו שאין האב יכול להפר נדרי בתו לאחר שהיתה נשואה. ואין צורך בכתוב נוסף.

רב ספרא אמר: ההוכחה לכך שהחוזרת לבית אביה אינה אוכלת בחזה ושוק היא מדיוק הכתוב "מלחם אביה תאכל", — "לחם" של תרומה ולא בשר, להוציא חזה ושוק. רב פפא אמר לימוד אחר: "מלחם אביה תאכל", פירושו: לחם הקנוי לאביה כגון תרומה שהיא רכוש הכהן, פרט לחזה ושוק שאינם קניין של הכהן, כי באלה שמשלחן גבוה (הקדוש ברוך הוא) קא זכו [הם זוכים], שאינם זוכים בחזה ושוק כמתנה ישירה לעצמם, אלא לאחר שניתן הקרבן לשמים, מקבלים הכהנים חלק ממנו כמתנת ה' להם מן הזבח.

ורבא אמר, נאמר: "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך" (ויקרא י, יד), והדגשת הכתוב "אתך" באה ללמד: בזמן שהם אתך, אבל כאשר יצאו מאתך, כגון שנישאו לישראל — שוב אינם אוכלים.

אמר רב אדא בר אהבה, תנא [שנה] החכם: בת כהן כשהיא חוזרת לבית אביה, לאחר שנישאה ונפרדה מבעלה ואין לה צאצאים ממנו — חוזרת לתרומה, ואינה חוזרת לחזה ושוק. אבל בת ישראל שהיתה אוכלת בשביל בנה מכהן, ומת בעלה ונישאה לישראל ומת אף הוא — חוזרת אף לחזה ושוק.

אזל [הלך] רב מרדכי אמרה לשמעתא [להלכה זו] קמיה [לפני] רב אשי. אמר לו רב אשי: מהיכא קא מתרביא [מהיכן הוא מתרבה] מה מקור הריבוי המלמד שאוכלת בשביל בנה — ממה שנאמר "ובת", מי עדיפא לה מינה [האם היא עדיפה ממנה] מבת כהן עצמה שאינה חוזרת לאכול חזה ושוק? ומשיבים: התם כתיבי מיעוטי [שם נאמרו מיעוטים] כפי שלמדנו, למעט שאיננה חוזרת לכל דבר, ואולם הכא [כאן] בבת ישראל זו החוזרת לאכול בשביל בנה מן הכהן לאחר מיתת בעלה הישראל, לא כתיבי מיעוטי [נאמרו מיעוטים], ולכן, אף שעצם הדין נלמד מבת כהן החוזרת לבית אביה — מרובה כוחה יותר מזו שחוזרת.

ב ולפירוש פרטי המשנה, שנינו: בת כהן שניסת לישראל — לא תאכל בתרומה. תנו רבנן [שנו חכמים] מדרש הלכה זה, נאמר: "ושבה אל בית אביה" (שם כב, יג) — כוונתו: פרט לשומרת יבם, כי מאחר שהיא שומרת וממתינה ליבם עדיין אינה יכולה לשוב. "כנעוריה" בא ללמד — פרט למעוברת, שההריון משנה אותה ממה שהיתה בנעוריה.

ודנים: לכאורה, והלא דין (קל וחומר) הוא, שאפשר ללמדו מן הסברה ואין צורך בכתוב מיוחד: ומה במקום שלא עשה את הולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום, שאם נישאה לאיש והיה לה בן ממנו, ואחר כך מת בעלה ונישאה לאחר, ומת השני בלא בנים — שצריכה ייבום, למרות שיש לה ילד. שהוולד מן הראשון איננו נחשב כדי לפוטרה מן הייבום, ולמרות הגבלה זו עשה לענין ייבום את העובר כילוד, שהמעוברת איננה חייבת בייבום —

מקום שעשה את הולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה, שאם בת כהן נישאה לישראל וילדה לו ומת, ואחר כך נישאה שוב לישראל ומת בלי בנים, אסור לה לאכול תרומה בגלל הוולד מן הראשון — וכי אינו דין שנעשה לענין תרומה את העובר כילוד, שכשהיא מעוברת לא תחזור לאכול?!

אולם את הראיה הזו אפשר לדחות: לא, מה לי לענין שעשה את העובר כילוד לענין ייבום — שהרי בדין ייבום עשה מתים כחיים, שאם היה לה בן בזמן שמת בעלה — נפטרה על ידו לגמרי מן הייבום אף שמת אחר כך, ונמצא שלדין ייבום נחשב הבן המת כאילו היה חי, אולם האם נעשה את העובר כילוד לענין תרומה, שלא עשה לענין תרומה מתים כחיים?! שהרי בתרומה כל עוד יש לבת כהן ילד חי מבעלה הישראלי — פוסל הוא אותה מן התרומה, מת הילד — הרי היא כשרה, ואין אומרים שהוא נחשב כחי. על כן אין ללמוד דין תרומה מייבום גם לענין עובר כילוד. ולכן תלמוד לומר "כנעוריה" — פרט למעוברת.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] כתוב זה ללמד על המעוברת, ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] "וזרע אין לה" (שם). דאי כתב רחמנא [שאילו אמרה התורה] רק "וזרע אין לה" הייתי אומר: כיון שמעיקרא [מתחילה] כשאכלה בתרומה היתה רק חד גופא [גוף אחד] והשתא תרי גופי [ועכשיו כשחוזרת שני גופים] שוב אין זו "בנעוריה", אבל מעוברת, דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא [שמתחילה היתה גוף אחד ועכשיו עדיין גוף אחד] — אימא תיכול [אמור שתאכל] בתרומה עד שתלד, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר. ולהיפך: ואי כתב רחמנא [ואילו אמרה התורה] רק לענין מעוברת, הייתי אומר כך: דווקא מעוברת דמעיקרא גופא