פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין], שהרי אני מכיר אותך ושמא תהא דעתי נוטה לצדד בך שלא כדין. אמר ליה [לו] רב לרב כהנא שהיה תלמיד חבר שלו: פוק דייניה [צא ודון אותו] אתה. חזייה דהוה קא גאיס ביה [ראהו רב כהנא שגסה רוחו בו] כיון שהוא סומך על רב, וסבור שמשום כך יתייחס אליו רב כהנא באופן מיוחד. אמר ליה [לו] רב כהנא: אי צייתא [אם תציית] — צייתא [תציית], ואי [ואם] לא — מפיקנא [אוציא] לך את רב מאונך [מאוזניך], כלומר, אדון אותך בעונש קשה ותדע שאין אתה יכול לסמוך עליו.

א נאמר שם: "כקטן כגדל תשמעון" (דברים א, יז), אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר דבר זה? אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה [אם תאמר לענין לעיין בו ולפסוק בו], פשיטא [פשוט, מובן מאליו] וכי עוול בפרוטה אינו עוול? אלא לאקדומיה [להקדימו], שאין הדיין יכול לומר שדין זה של פרוטה אינו חשוב וידחה דין זה בפרוטה, לאחר שידון בסכסוך בסכום גדול.

עוד נאמר שם "לא תגורו מפני איש", אמר ר' חנן: מפסוק זה למדנו שאל תכניס דבריך (תשתוק) מפני איש אלא אמור מה שהנך צריך לומר. על הנאמר "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז), אמר ר' חמא בר' חנינא, כך יש להבין: אמר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לרשעים שהם דנים דין מעוות ונוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו, והוא שנאמר "כי המשפט לאלהים הוא", שאם אין הדיינים פוסקים כראוי צריך הקדוש ברוך הוא לשנות את סדר העולם, עד שיוחזר הממון לבעליו.

על הנאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א, יז), אמר ר' חנינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יאשיה: על דבר זה נענש משה, שהיה בכך כעין יוהרה, ועונשו, שנאמר כאשר באו אליו בנות צלפחד, ובוודאי לאחר ששאלו לכל בתי הדין האחרים: "ויקרב משה את משפטן לפני ה' "(במדבר כז, ה), שדבר שבא אליו לא ידע לענות בעצמו. מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו, רב נחמן בר יצחק: מי כתיב [האם נאמר] "ואשמיעכם"? הרי לא אמר משה שהוא עצמו יפתור את כל הקשיים, אלא "ושמעתיו" כתיב [נאמר], והכוונה: אי גמירנא [אם למדתי] — גמירנא [למדתי] ואומר מה שאני יודע, ואי [ואם] לא — אזלינא וגמירנא [הולך אני ולומד] מפי השכינה, ואין כאן איפוא כל יוהרה.

אלא אם יש ללמוד הוראה מוסרית מדין בנות צלפחד, הרי היא כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: ראויה היתה פרשת נחלות (במדבר כז, א–יא) שתיכתב על ידי משה רבינו בנוסח כל התורה ("וידבר ה' אל משה"), אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן בשל השאלה ששאלו ממשה. וכן ראויה היתה פרשת מקושש (במדבר טו, לב–לג) שתיכתב על ידי משה רבינו, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב, וזכות על ידי זכאי. ועוד נדרשים הפסוקים המדברים במינוי השופטים.

כתיב [נאמר] שם: "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא" (דברים א, טז), וכתיב [ונאמר] שם: "ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון" (דברים א, יח), אמר ר' אלעזר אמר ר' שמלאי: שני הפסוקים הללו משלימים זה את זה, מצד אחד אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ויקבלו מרותו, והוא הציווי לציבור, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור ואת הטורח שהוא מטריח אותו. שאלו: עד כמה חייב הדיין לסבול טרחת הכלל? אמר ר' חנן ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שבתאי, כפי שנאמר במשה: "כאשר ישא האמן את הינק" (במדבר יא, יב).

אגב יישוב קושי זה, מביאים גם פתרון לסתירה אחרת בלשון הכתובים, כתיב [נאמר] במקום אחד בדברי משה ליהושע: "כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם" (דברים לא, ז), והלשון "תבוא" מורה על כך שאתה תבוא עמהם כשווה להם, וכתיב [ונאמר] ליהושע גם כן "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנוכי אהיה עמך" (דברים לא, כג), והלשון "תביא" מורה על כך שתנהוג בהם שררה! אמר ר' יוחנן: כך יש להבין את ההבדל, אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם, ועל זה נאמר "אתה תבוא את העם", במשמעות "עם העם", כלומר אתה תבוא לארץ כמנהיג, ועמך ראשי העם האחרים. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: לא כן, אלא טול מקל והך על קדקדם, ואין אתה צריך להתחשב כלל בדעתם, כי צריך שיהא דבר (מנהיג) אחד לדור, ואין שני דברין לדור, ובסופו של דבר צריכה להיות סמכות עליונה בידי אדם אחד.

ב לאחר דברי האגדה המרובים שהיו אף הם מענין הדין והדיינים, שבים לבירור לשון המשנה והלכותיה. תנא [שנה החכם בתוספתא]: זימון בשלשה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "זימון" זה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לברכת זימון שמברכים לפני ברכת המזון, והתניא [והרי שנינו ברייתא יותר מפורטת] האומרת: זימון וברכת זימון בשלשה. משמע שהם שני דברים נפרדים! וכי תימא [ואם תאמר] שבאותה ברייתא פרושי קמפרש [מפרש הוא] ומפרט דברי עצמו, וכי יש להבין בה כך: מאי [מה פירוש] "זימון"? — ברכת זימון, ואולם התניא [הרי שנינו בברייתא נוספת]: זימון בשלשה, ברכת זימון בשלשה.

אלא יש לומר כי מאי [מה משמעות] "זימון"? — אזמוני [הזמנה] לדין. כי הא [כמו זו] שאמר רבא: הני בי תלתא דייני דיתבי [שלושה דיינים היושבים] ומכינים עצמם לדין, ואזיל שליחא דבי דינא [והלך שליח בית הדין] ואמר לאחד הצדדים מפומא דחד [מפיו, בשמו, של אחד הדיינים שהוא מזמינו] — לא אמר כלום, עד דאמר משמיה דכולהו [שיאמר בשם כולם] שכולם מזמינים אותו, והוא שאמרו כי אף ההזמנה לבית דין היא בשלושה. ומעירים: הני מילי [הדברים הללו] אמורים בזמן שנעשה הדבר שלא יומא דדינא [ביום הקבוע לדין], אבל אם נשלח ] ביומא דדינא [ביום הקבוע לדין] — לית לן [אין לנו] בה כל הבדל. וגם אם מזמין בשם דיין אחד הכל יודעים שכוונתו למושב בית דין, וחייבים לבוא.

ג ועוד בביאור המשנה, שנינו כי תשלומי כפל וקנסות אחרים נידונים בשלושה. שלח ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב שאלה: ילמדנו רבינו, דיני קנסות בכמה דיינים? ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה נסתפק לו]? הא אנן תנן [הרי אנחנו שנינו במשנה מפורשת] כי דיני קנסות נידונים בשלשה! אלא בעיית יחיד מומחה קמיבעיא ליה [נסתפקה לו] האם דאין [דן הוא] דיני קנסות, או לא?

אמר ליה [לו]: כבר תניתוה [למדתם אותה], ששנינו במשנה: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה. ונברר: מאי [מה הם] "שלשה" אלו? אילימא [אם תאמר] שלשה הדיוטות — האמר אבוה דאבוך משמיה [הרי אמר אבי אביך משמו] של רב: אפילו עשרה והן הדיוטות — פסולין לדיני קנסות, אלא ודאי מדובר במומחין, ובכל זאת קאמר [אמר] במשנה "שלשה" — משמע שיחיד, אפילו הוא מומחה, פסול לדיני קנסות.

ד במשנה נחלקו ביחס לדינו של המוציא שם רע, והנה ברור שבעל המביא עדים שאשתו זנתה בהיותה מאורסת לו — מאשימה בזנות חמורה שעונשה סקילה, וגם אם יוזמו העדים ויתברר שהיתה זו עלילת שוא הבעל יידון בקנס ובמלקות, והעדים הזוממים ידונו למוות. ואולם בהכרח יש לומר שמדובר כאן בתביעה קטנה יותר, שהבעל טוען שאשתו לא היתה בתולה כשנשאה, והוא תובע פיצוי ממוני מסויים, שלדברי ר' מאיר דינו בשלושה, וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה דיינים. וטעמם של החכמים, שכיון שיש בדין זה גם דיני נפשות — הרי הוא בעשרים ושלושה.

ושואלים: וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי [מה יש]? שהרי במקרה שאנו דנים בו ודאי שבית הדין עוסק רק בתביעת ממון ולא עוד, ואם כן מה חשיבות יש לעובדה שיש בדין זה גם דיני נפשות?

אמר עולא: בחוששין ללעז קמיפלגי [חלוקים הם], והשאלה היא: האם חוששים אנו שמתוך שבית הדין יושב לדין בטענת הבעל שהאשה שנשא לא היתה בתולה, מגיע אותו ענין לפרסום, ואולי יבואו עדים ויעידו כי אכן זנתה האשה בהיותה ארוסה, ואם כן יש כאן לא רק תביעת ממון אלא האשמה שבדיני נפשות. ר' מאיר סבר: אין חוששין ללעז, וכיון שלבית הדין יש לדון בתביעת ממונות בלבד די בשלושה דיינים, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] חוששין ללעז שמא יבואו עדים, ומכינים מראש בית דין של עשרים ושלושה.

רבא אמר הסבר אחר למחלוקת: כולי עלמא [לדעת הכל] ללעז לא חיישינן [חוששים אנו], והכא [וכאן] בשאלה האם חוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי [חלוקים]. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? — במקרה כגון דאיכניף בי עשרין ותלתא למידן [שהתאספו עשרים ושלושה דיינים לדון] דיני נפשות, ואיבדור [והתפזרו], משום שהתברר שאין ביד הבעל או האשה עדויות מכריעות לכאן או לכאן. ואמר להו [להם] הבעל לדיינים הנותרים: דיינו [דונו] לי מיהא [על כל פנים] דיני ממונות, שהרי גם אם אינו יכול להוכיח שהאשה זנתה, מכל מקום הריהו טוען שלא היתה בתולה, והוא תובע תביעת ממון להוריד מסכום הכתובה הקבוע לבתולה שהוא מאתים דינר, ולהעמידו על מאה דינר שנותנים לאשה שנישאה כשאינה בתולה. חכמים אומרים שבמקרה כזה חוששים לכבודם של הדיינים הראשונים, ויש לאסוף מחדש את בית הדין שדן כבר בדבר. ולדעת ר' מאיר אפשר לדון בשלושה, ואין בכך פגיעה בכבוד שאר הדיינים שנתפזרו.