א גמרא שנינו במשנה שהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: האיש מכסין אותו בזמן סקילתו פרק אחד (חתיכה אחת) מלפניו, ואשה מכסין אותה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה ואסור להסתכל בה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שמחלקים בין איש ואשה? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ורגמו אתו" (ויקרא כד, יד), ודייק: מאי [מה פירוש] ההדגשה "אותו"?

אילימא [אם תאמר] שבא הדבר ללמד שסוקלים רק אותו, את האיש, ולא אותה, את האשה, שאין אשה נסקלת. והכתיב [והרי נאמר] במפורש "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא... וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), אלא מאי [מה] מלמדת ההדגשה "אותו" — אותו מוציאים לבדו, בלא כסותו. הא [הרי] אותה — מוציאים בכסותה. ר' יהודה אומר: "אתו" משמעו להדגיש — אותו עצמו, בלא כסותו, אבל כמו בשאר עונשים שבתורה לא שנא [אינו שונה] דין האיש, ולא שנא [ואינו שונה] דין האשה, שדין אחד להם.

ושואלים: למימרא דרבנן חיישי להרהורא [האם לומר מכאן כי חכמים חוששים להרהור עבירה] של הרואים ור' יהודה לא חייש להרהורא [איננו חושש להרהור עבירה]? ושניהם נהרגים מכוסים, אם כי באשה יש דין מיוחד כמבואר להלן. והא איפכא שמענא להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם אומרים] במקום אחר. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין הסוטה: הכהן אוחז בבגדיה ומושכם, אם נקרעו — נקרעו, ואם נפרמו — נפרמו, עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה שהיה קלוע. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה — לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה — לא היה סותרו. משמע שר' יהודה הוא החושש שהרואים יגיעו לידי הרהור עבירה!

אמר רבה: התם היינו טעמא [שם בסוטה זהו הטעם] — שמא תצא מבית דין זכאה בדין, שיתברר שלא חטאה, ויתגרו בה (יתגרה על ידה יצרם) של פירחי (צעירי) כהונה. הכא הא מקטלא [כאן הלא נהרגת היא] ואין מקום ליצר הרע. וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא [ואם תאמר יבואו להתגרות בנשים אחרות] מתוך ראייתם את זו? אמר רבה, גמירי [למודים אנו]: אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות, וכיון שאין עיניו רואות אשה אחרת בעירומה — שוב אין הדבר מגרה.

אמר רבא: וכי מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה] ויש סתירה בהם, ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה ואין סתירה], ומדוע מקשים דווקא מדברי ר' יהודה עצמו בשני המקומות? אלא חייבים אנו ליישב גם את הקושי שבין דברי חכמים כאן ושם, אמר רבא: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה] כדשנין [כפי שתירצנו].

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], שאמר קרא [הכתוב]: "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח), וכדי שתשמש דוגמה והזהרה לשאר הנשים מבזים את הסוטה ברבים, הכא [כאן] בדין מיתה אין לך ייסור גדול מזה, מהמיתה עצמה, ואין צורך עוד לבזותה.

וכי תימא [ואם תאמר]: ליעביד [שיעשו] בה תרתי [שתים], גם ימיתוה וגם יבזוה — כבר אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ופירושו: בכל מקום ובכל זמן, וגם כאשר הוא נדון למיתה ברור לו מיתה יפה ככל האפשר ולא תבזהו.

ושואלים: האם לפי הסבר זה לימא [האם לומר] שדברי רב נחמן כמחלוקת תנאי [תנאים] היא? ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב נחמן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו], מה נקרא בענייננו מיתה יפה יותר, מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה [חכם זה, חכמים, סברו כי בזיונו של אדם עדיף לו יותר מנוחיות גופו], ונוח לאשה שיארכו יסוריה רגע יותר בגלל הבגד, מאשר שתתבזה בעירומה. ומר סבר ניחא דגופיה [וחכם זה, ר' יהודה, סבור כי נוחיות גופה] עדיף לה מבזיוני [מבזיון].

ב משנה בית הסקילה היה גובה שתי קומות של אדם, ומעמידים בקצהו את הנידון. אחד מן העדים דוחפו למטה על מתניו (וגבו למעלה), אם נהפך על לבו ופניו למעלה — היה העד הופכו על מתניו. ואם מת בה בנפילה זו — יצא ידי חובת סקילה.

ואם לאו [לא] שעדיין לא מת — העד השני נוטל את האבן המוכנה לסקילה ונותנו בזריקה על לבו, אם מת בה בזריקת אבן זו — יצא, ואם לאו [לא] מת אחרי שיד העדים היתה בו — תהא רגימתו בכל ישראל, שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה" (דברים יז, ז).

ג גמרא תנא [בתוספתא שנינו]: שתי קומות של בית הסקילה וקומה שלו — הרי כאן שלש קומות והוא גובה גדול למדי. ושואלים ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים אנו כל גובה זה] כדי להמית? ורמינהו [מראים סתירה] ממה ששנינו בדיני נזיקין: מה בור שהוא, כלומר, שיש בשיעורו כדי להמית — שהוא עמוק עשרה טפחים, אף כל כדי להמית דיו בגובה עשרה טפחים. וכאן עושים שתי קומות, בערך פי ארבע מעשרה טפחים!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכוונתו — אף ברור לו מיתה יפה. ולכן אפילו שאפשר שימות בפחות מזה, עושים את בית הסקילה גבוה כדי שתהא מיתתו קלה. ושואלים: אי הכי ליגבהיה טפי [אם כך שיגביהנו עוד יותר]! ומשיבים: משום דמינול [שהוא מתנוול], שאם יזרק מגובה רב יתפרקו איבריו ושוב אין זו מיתה יפה.

ד שנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין שדין סקילה מתקיים גם בדחייה שזורקים אדם מלמעלה למטה? — תלמוד לומר שנאמר בהר סיני בשעת מתן תורה "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה" (שמות יט, יב–יג) ו" יריה" — לשון השלכה היא (כמו "מרכבות פרעה וחילו ירה בים". שמות טו, ד).

ומנין שמיתה זו היא בסקילה, וגם בדחיה — תלמוד לומר: "סקול יסקל או ירה יירה". ומנין שאם מת בדחייה יצא ואין צורך גם לסוקלו — תלמוד לומר: "או ירה יירה", משמע שאלו שתי אפשרויות, או זו או זו. ומניין שאף לדורות כן ולא רק במעמד הר סיני,