בשלמא [נניח] לשיטת ר' יונתן — כדקא מפרש [כפי שמפרש] רבי טעמא [את הטעם] לשיטתו. אלא לר' יאשיה ממאי דאיכא [ממה למד הוא שיש] מיתת חנק בעולם? הרי לא נתפרשה בתורה מיתה זו שיוכל לומר שמיתת סייף קלה ממנה, אימא [אמור] שקלה שבמיתות היא מיתת סייף שנתפרשה בתורה!

אמר רבא: ארבע מיתות גמרא גמירי להו [במסורת למודים היו אותן] ולא דנו בסוגי המיתות אלא בשאלה באלו מן המיתות מענישים על עבירות מסויימות.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "לא מפני שהיא קלה" בדברי ר' יונתן? ומשיבים: כי קמיפלגי בפלוגתא [חלוקים במחלוקתם] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים], האם המיתה הקלה היא חנק או סייף, ולכן לא השתמש ר' יונתן בהנחה זו שחנק היא הקלה שבמיתות.

א אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי: שאר הנסקלין שלא כתיב בהו [נאמר בהם] במפורש סקילה, ידוע דגמרי [שהם למדים] זאת בגזירה שווה מאוב וידעוני שכתוב בהם "מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא כ, כז), ואולם במאי גמרי [במה בדיוק למדים], מאילו מילים למדים שדינם כך הוא? האם ממה שנאמר אף באלה ב"מות יומתו" גמרי [למדים הם], או ב"דמיהם בם" גמרי [למדים הם]?

אמר ליה [לו] ב"דמיהם" "דמיהם בם" גמרי [למדים הם]. וראיה לדבר, דאי [שאם] ב"מות יומתו" גמרי [למדים הם], "דמיהם" "דמיהם" הכתוב בדינים שונים למה לי?

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר, כי ב"דמיהם" "דמיהם" גמרי [למדים הם], אם כן קיימת אותה שאלה: "מות יומתו" למה לי?

ומשיבים: ביטוי זה נצרך לענין אחר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] ממה שנאמר "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), אין לי אלא שיומת במיתה הכתובה בו, מניין שאם אי (אין) אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה אחרת שאתה יכול להמיתו — תלמוד לומר: "מות יומת המכה" — מכל מקום, וכן היא משמעות "מות יומתו" בכל מקום.

על שאלה ותשובה זו דנו אחר כך אמוראים מאוחרים, אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ואי [ואם] גם נאמר כי ב"מות יומתו" גמרי [למדים הם], מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו] בהלכות אלה שבשל כך הוצרך לברר מהו מקור הגזירה השווה?

אילימא [אם תאמר] כי אשת איש קא קשיא ליה [היה קשה לו] שנאמר בה "מות יומת הנואף והנואפת", ושמא תאמר למיתי ולמיגמר [לבוא וללמוד] בגזירה שווה "מות יומת" מאוב וידעוני, מה להלן נידונים הם בסקילה כמפורש בהם, אף כאן באשת איש הריהי נידונה בסקילה.

ואולם מדאמר רחמנא [מכיון שאמרה התורה] שארוסה שזנתה נידונה בסקילה, מכלל הדברים מובן שנשואה לאו [לא] נידונה בסקילה אלא במיתה קלה יותר, ולא יכולים היינו לסבור כך בטעות.

ואלא תאמר כי מכה אביו ואמו קא קשיא ליה [היה קשה לו], שנאמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), שאפשר לומר כי למיתי ולמיגמר [יבוא וילמד] הדבר מאוב וידעוני והיינו הורגים את מכה אביו ואמו בסקילה.

ואולם גם כאן יש נימוק לדחות אפשרות של השוואה שכזו, שכן עד דגמרי [שלומדים הם] את עונשם מאוב וידעוני, יבואו וליגמרו [ילמדו] מאשת איש, שהרי כשיש לך ספק באיזה מיתה ידון, שאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה ככל דבר שיש בו ספק נפשות. ואם כן שני מקראות אלה למדים מעניינם שאינם באים לסקילה, ובמה התקשה ר' זירא והוצרך לברר את מקור הלימוד?

אמר ליה [לו]: לא בענין זה התקשה, כי אם שאר הנסקלין גופייהו [עצמם] קא קשיא ליה [היה קשה לו], דאי [שאם] ב"מות יומת" גמרי [למדים הם], עד דגמרי [שילמדו] מאוב וידעוני, שכתב בהם "מות יומת" ליגמרו [שילמדו] מאשת איש שאף בה נאמר "מות יומת" וידונו במיתת חנק הקלה ביותר, ולא בחמורה. ולכן הודגש כי הלימוד הוא ממה שנאמר בנסקלים "דמיהם בם".

ב משנה אלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת האב אף שאינה אמו, ועל הכלה (אשת בנו), ועל הזכור (זכר), ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה עליה. והמגדף (מקלל את ה'), והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל את אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה. והמסית יחידים לעבודה זרה, והמדיח קהל שלם לעבודה זרה, והמכשף, ובן סורר ומורה.

ומפרטים: הבא על האם שהיא גם אשת אביו חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד.

הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש (שהרי היא גם אשה נשואה, לאביו). וחייב משום אשת אב בין בחיי אביו, בין לאחר מיתת אביו, בין שהיתה אשת אביו מן האירוסין, בין מן הנישואין.

וכן הבא על כלתו בחיי בנו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש. ומשום איסור כלתו חייב בין בחיי בנו, בין לאחר מיתת בנו, בין שהיא אשת בנו מן האירוסין, בין מן הנישואין.

ג גמרא ועוד בענין הבא על האם תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו, שהיה איסור בנישואיהם, אם בא עליה אינו חייב אלא משום האם בלבד, אבל אינו חייב משום אשת אב.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "אינה ראויה לו"? אילימא [אם תאמר] שהיו האם והאב זה לזה חייבי כריתות או חייבי מיתות בית דין, האם מכלל הדברים תלמד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שהדין כן אף על גב [אף על פי] שאינה ראויה לו? בחייבי כריתות ומיתות בית דין לדעת הכל הא לית ליה [הרי אין לו] קידושין בגווה [בה], שאדם המקדש אשה האסורה עליו באיסור שעונשו כרת או מיתת בית דין אין הקידושין תופסים בה, וגם אם יחיה עמה אינה נחשבת לעולם כאשתו.

אלא צריכים לומר שמשמעות "אינה ראוייה" — שהם חייבי לאוין (מצוות "לא תעשה") על ביאתם. ור' יהודה סבר לה [סבור הוא] בענין זה כשיטת ר' עקיבא, שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי מיתות בית דין, ולכן אשה זו שהיא אמו אינה נחשבת כלל אשת אביו, ועל כך חלקו חכמים, ולשיטתם קידושין תופסים באלו אף שיש בהם איסור, ולכן אשת אביו היא, וחייב אף משום אשת אב.

מתיב [מקשה] רב אושעיא ממה ששנינו בדיני יבמות: אם היתה היבמה ליבם בגדר איסור מצוה, כלומר, קרובה בדרגת קירבה האסורה רק מדברי חכמים, ואיסור קדושה, כגון גרושה לכהן — יבמות כאלה חולצות ולא מתייבמות, שלשיטה זו קיים בכגון זו יחס מן התורה בין היבם ויבמתו (מה שאין כן באיסורי כרת ומיתה) אבל כיון שאסור לשאת אשה כזו — יחלוץ לה היבם, ויצא ידי כל החובות.