ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: "איש", ללמד: איש גר אתה צריך לחזור עליו ולבדוק אחריו אם יש לו גואלין, בנים שנולדו לו לאחר שהתגייר, ואם לאו [לא], ואולם גר קטן — אי (אין) אתה צריך לחזור עליו, כי בידוע שאין לו גואלין, לפי שקטן אינו מוליד.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא לענין שפחה חרופה: נאמר "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש" (ויקרא יט, כ), וממה שאמר הכתוב "איש" אין לי, איני למד אלא איש שהוא גדול, ואולם בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין שאף הוא בכלל זה? — תלמוד לומר: "ואיש" שהוא"ו באה לרבות לענין זה אף את הקטן בן תשע שנים שכבר בגיל כזה יכול הוא לבעול ביאה גמורה!

אמר ליה [לו]: מכאן אין ראיה, שאמנם יש לו שכבת זרע ואולם אינו מוליד, כתבואה שלא הביאה שליש דמי, שנקצרה לפני שהגיעה לשליש בישולה, שאף שנראית כתבואה גמורה, אם זורעים אותה אינה מצמחת.

דבי [בבית מדרשו] של חזקיה תנא [שנו]: נאמר "וכי יזד איש" (שמות כא, יד), ומלשון זה של מזיד למדים בדרך אגב כי איש מזיד ומזריע (מבשיל זרעו) ואין קטן מזיד ומזריע, ואף שיכול לבוא על אשה אינו יכול להוליד! אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: מאי [מה] משמע, כיצד מובן דהאי [שזה] לשון "מזיד" לישנא דבשולי [לשון של בישול] הוא? — דכתיב [שנאמר]: "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה, כט), שמשמעו — בישול תבשיל.

לגוף הענין שואלים: והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לדרוש את הדברים בדין סורר ומורה: מה שנאמר "בן", הרי זה בא ללמד: ולא אב, שאם לבן הסורר היה בן אינו נידון כסורר ומורה,

היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אילימא דאיעבר בתר דאייתי [אם תאמר שהתעברה אשתו אחרי שהביא] שתי שערות, ואוליד מקמי דלקיף [והוליד לפני שהקיף] זקן מי איכא [האם יש] שהות כולי האי [כל כך] להוליד? והא [והרי] אמר ר' כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה שבהם אפשר לדונו ולחייבו אינן אלא שלשה חדשים בלבד שזהו הזמן העובר בין הבאת שתי שערות להקפת זקן. ולא יתכן שבפרק זמן זה נולד לסורר ומורה בן. אלא לאו [האם לא] הכוונה דאיעבר מקמי דלייתי [שהתעברה אשתו לפני שהביא] שתי שערות ואוליד מקמיה דלקיף [והולידה לפני שהקיף] זקן, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי קטן מוליד!

ודוחים: לא, לעולם תפרש דאיעבר בתר דאייתי [שהתעברה אשתו אחר שהביא] שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף [והוליד אחר שהקיף] זקן, ודקא קשיא [ומה שקשה] מדברי ר' כרוספדאי האומר כי דין סורר ומורה חל רק בשלושה חדשים יש לפרשו כך : כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] כי הכוונה היא שמהמלה "בן" למדים כי דין זה הוא דווקא בבן ולא בזה הראוי לקרותו אב, שלאו דווקא באותם חדשים יוולד לו בן, אלא שתהא אשתו בהריון ויהא ראוי לקרותו אב.

א גופא [לגוף אותה הלכה] שהזכרנו, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן משמע שזוהי הגדרת הדברים, ואין הדבר תלוי בזמן! ומשיבים: הקיף זקן — אף על גב [אף על פי] שלא מלו (מלאו) שלשה חדשים הריהו פטור, וכן אם מלו שלשה חדשים אף על גב [אף על פי] שלא הקיף —

פטור. יתיב [ישב] ר' יעקב מנהר פקוד קמיה [לפני] רבינא ויתיב וקאמר משמיה [והיה יושב ואומר משמו] של רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: שמע מינה [למד ממנו] מדברי ר' כרוספדאי שאמר בשם ר' שבתי: זו היולדת לשבעה חודשים — אין עוברה ניכר לשליש ימיה (שני חודשים ושליש), כשם שהיולדת כרגיל, לתשעה, מכירים שהיא מעוברת לשלושה חודשים שהם שליש ימי הריונה.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שאף זו היולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, למה לי שלשה חדשים בין זמן גדלות לסוף זמן סורר ומורה? הלא בשליש משבעה חדשים, שהוא בתרי ותילתא, סגיא [בשני חדשים ושליש, די]. שאם בא על אשה משהגדיל, יכול העובר להיות ניכר אף בתוך זמן זה!

אמר ליה [לו] רבינא לר' יעקב: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי אף זו היולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, ומה שלא קבעו הלכה כן, הטעם הוא משום הכלל הנקוט בידינו כי זיל בתר רובא [לך אחר הרוב] ורוב נשים יולדות לתשעה, ועוברן ניכר בשלושה.

אמרוה למשא ומתן זה קמיה [לפני] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמר ליה [לו] לזה שהביאה לפניו: ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא [האם הולכים אנו אחר הרוב], ואין בודקים כל מקרה לגופו? והלא התורה אמרה: "ושפטו העדה... והצילו העדה" (במדבר לה, כד–כה), ומכאן שחייב בית הדין להשתדל למצוא כל צד זכות שיש לנאשם ואת אמרת זיל בתר רובא [ואתה אומר לך אחר הרוב]?! והרי אם יש אפשרות שתוך חודשיים ושליש יהא ראוי לאבהות אם כן יפטרוהו כבר אז מעונש!

אהדרוה קמיה [החזירוה לתשובה זו לפני] רבינא אמר להו [להם], למביאי השמועה: וכי בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא [אין אנו הולכים אחר הרוב]? והתנן [והרי שנינו במשנה] בפירוש: אחד העדים אומר שהמאורע היה בשנים בחדש ואחד אומר שהמאורע היה בשלשה בחודש — עדותן קיימת, שאנו אומרים שזה יודע בעיבורו של חדש ויודע שעיברו את החודש הקודם ולפיכך היה הוא בן שלושים יום, ובשל כך החודש שאחריו, אותו חודש בו אירע המאורע, נכנס באיחור יום, ולכך אכן היה זה רק ביום שני בחודש, וזה אינו יודע בעיבורו של חודש, וסבור שהחודש הקודם היה רק בן עשרים ותשעה ימים, ויום זה הוא איפוא כבר שלישי בחודש הוא.

ואי סלקא דעתך לא אמרינן זיל בתר רובא [ואם עולה על דעתך לומר כי אין אנו אומרים לך אחר הרוב] בדיני נפשות, נימא [נאמר] כי הני [אלה] דוקא (בדיוק) קא מסהדי [הם מעידים] כפי שאמרו ואכחושי [ולהכחיש] הוא דקא מכחשי אהדדי [שהם מכחישים זה את זה] ועל ידי כך ייפטר הנאשם! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב], ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא [ורוב האנשים עשויים שיטעו בעיבור החודש]!

אמר ר' ירמיה מדפתי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] הוכחה אחרת שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב. כיצד, ששנינו: ילדה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת גם על ידי ביאה שכן היא נחשבת מגיל זה כראוייה לביאה. ואם אחר שמת בעלה בלא בנים ונזקקה לייבום בא עליה יבם (אחי בעלה) — קנאה להיות אשתו, כדין יבם הבא על יבמתו, וחייבין עליה, על ביאתה, משום אשת איש, אם היה כזו.

ואם היתה נדה — מטמאה את בועלה כבא על הנדה לטמא משכב התחתון כעליון, שכל מצע ששוכב עליו ("התחתון") גם אם אינו נוגע בו, נעשה טמא כבגדו של זב ("עליון"). ואם בא על קטנה פחות מבת שלוש דינו רק כנוגע בנדה שמטמא רק במגע לא במשכב. ואם נישאת לכהן — אוכלת בתרומה כאשת כהן לכל דבר. ואם היתה בת כהן ובא עליה אחד מן הפסולין, כגון כותי, חלל, נתין, או ממזר — פסלה מן הכהונה. ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין הם עליה, שהרי ביאתה ביאה, והיא עצמה פטורה שהרי אינה בת עונשים.