א גמרא תניא [שנויה ברייתא] המרחיבה יותר את דברי המשנה, ר' יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה הנער תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? וכי על דברים אלה יהא חייב מיתה? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, כלומר, לתוצאה ההכרחית מן הדברים, שאם ממשיך בדרך זו סוף דבר שהוא מגמר (מכלה) את נכסי אביו ומבקש למודו (הרגלו) לזלול ולסבוא כדרך שהיה רגיל, ואינו מוצא, ואז יוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות והורגם.

אמרה תורה: מוטב שימות זכאי ואל ימות לאחר זמן חייב. שמיתתן של רשעים — הנאה להם והנאה לעולם, ומיתה לצדיקים — רע להם ורע לעולם. שינה ויין לרשעים — הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים — רע להם ורע לעולם. שקט לרשעים — רע להן ורע לעולם. ולצדיקים — הנאה להם והנאה לעולם. פיזור לרשעים שאינם מצויים יחד — הנאה להן, שאינם מגרים זה את זה לחטוא, והנאה לעולם. ופיזור לצדיקים — רע להם ורע לעולם.

ב משנה גנב הבא במחתרת שנאמר בתורה שאין לו דמים, כלומר, מותר להורגו, אף הוא נידון על שם סופו. שהרי אנו יודעים שאם ינסה בעל הבית להתנגד לו — יהרגנו. היה הגנב בא במחתרת ותוך כדי כך שבר את החבית, אם הוא מקרה שיש לו דמים (שאסור להורגו), וכגון באב הבא במחתרת לגנוב מבנו, שבכגון זה אין הבן רשאי להרוג את אביו, שכן ברור הדבר שאף אם יתנגד הבן לא יהרגנו אביו, שהרי רחמי האב על הבן, הרי גנב זה חייב לשלם דמי החבית. ואם אין לו דמים, וכגון בכל אדם אחר הבא במתחרת, הרי גם אם לא נהרג — פטור מלשלם.

ג גמרא אמר רבא: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו של הבא במחתרת? והסביר: חזקה היא, אין אדם מעמיד עצמו (מתאפק) על ממונו שיגזלו ממנו, והאי [ואותו] הגנב במחתרת מימר [אמור] אמר בלבו: אי אזילנא [אם הולך אני] והוא רואה אותי, הרי קאי לאפאי [יעמוד כנגדי] ולא שביק [יניח] לי, ואי קאי לאפאי [ואם יעמוד כנגדי] — קטלינא ליה [אהרוג אותו], וכיון שהיתה דעתו מלכתחילה אף לרצוח, הרי התורה אמרה: אם בא אדם להורגך — השכם להורגו.

ד אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא ונתפס רק אחר כך — פטור מלהשיב את הכלים. מאי טעמא [מה הטעם] כי בדמים קננהו [קנה אותם], כי כיון שסיכן את עצמו למות בשעת הגניבה, שהרי מותר היה להרגו אז, אין ליטול ממנו מה שגנב, שהרי משום הסיכון החמור שהיה בו נפטר מכל עונש אחר, קל יותר. אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב שפטר בששיבר את הכלים, בשעת מעשה, דליתנהו [שאינם], שאין תובעים ממנו את דמיהם. אבל אם נטל את הכלים והם עדיין ברשותו — לא ישארו בידו.

ומעירים: והאלהים! (דרך שבועה), באמת אמר רב דבריו אפילו במקרה שנטל, כלומר, רב עצמו איננו מחלק בין שני המקרים, דהא [שהרי] במקרה כגון אב הגונב מן הבן שיש לו דמים, ונאנסו, כלומר, אם שבר את הכלים שלא ברצונו אלא באונס — חייב להחזיר. אלמא [מכאן] שהכלים ברשותיה קיימי [ברשותו של הגנב הם עומדים], וחייב לשלם כל נזק שאירע בהם, הכא נמי ברשותיה קיימי [כאן גם כן, כשאין לו דמים, ברשותו הם עומדים] והם שלו.

ורבא מסביר: אף כי יש לכאורה ראיה, מכל מקום ולא היא, אינו כן באמת, כי אוקמינא רחמנא ברשותיה [כאשר העמידה התורה את הכלים ברשותו], שהם נחשבים כשלו הרי זה לענין אונסין שיהא חייב על כל נזק שיארע בהם. אבל לענין מקנא [קנין] — ברשותיה דמרייהו קיימי [ברשות בעליהם הם עומדים], וראיה לכך: מידי דהוה [כשם שהדבר הוא] בשואל, שאף שהשואל חייב לשלם גם נזקי אונסים שאירעו במה ששאל, בכל זאת אינם נעשים כרכושו.

תנן [שנינו במשנתנו]: אם בא במחתרת ושיבר את החבית שהיתה שם, אם יש לו דמים, שאי אפשר להורגו — חייב בדמי החבית, אם אין לו דמים, שאפשר להורגו — פטור. ונדייק מן המשנה טעמא [הטעם, דווקא] ששיבר, דכי [שכאשר] אין לו דמים פטור מלשלם, הא [הרי] אם נטל — לא ייפטר, וחייב לשלם, וקשה לרב!

ומתרצים: הוא הדין שאפילו כאשר נטל כלים נמי [גם כן] פטור מלשלם עליהם, והא דקא תני [וזה ששנה] בלשון "שבר את החבית", קא משמע לן [השמיע לנו] בכך חידוש דכי [שכאשר] יש לו דמים, אף על גב [אף על פי] ששיבר — נמי [גם כן] חייב, אף שאין הכלים בעין. על הסבר זה מקשים: מה החידוש בדבר?

הלא דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי גנב זה כשאר מזיק הוא והמזיק משלם! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו אם שיבר שלא בכוונה, גם כן חייב. ומקשים שוב: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] וחידש לנו בזה — שאדם מועד לעולם, וגם המזיק שלא בכוונה — חייב. אולם אף זה תנינא [שנינו] כבר במשנה: אדם מועד לעולם וחייב לשלם, בין שהזיק בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטת רב.

מתיב [מקשה] רב ביבי בר אביי על שיטת רבא מן המשנה: הגונב כיס בשבת והוציאו לרשות הרבים — חייב לשלם מה שגנב, אף שבתוך כך חילל את השבת, והיא עבירה שחייבים עליה מיתה. שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. שכן הגנב הגביה את הכיס, ועל ידי כך נעשה כקניינו עוד לפני שיצא לרשות אחרת, ורק משיצא מרשות בעליו התחייב משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת.

היה מגרר את הכיס על הארץ ויוצא עד שהוציאו בדרך זו מרשות בעליו לרשות הרבים — פטור מלשלם דמי הכיס, שהרי איסור גניבה חל עליו רק כאשר הוציא את החפץ מרשות בעליו שכן לא הגביהו, ואיסור סקילה שנתחייב בו כאשר הוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים באין כאחד, ומי שנתחייב בדיני נפשות פטור מלשלם כסף שנתחייב באותו מעשה עצמו. ואם כן קשה הדבר לשיטת רבא, שאמר שאם מה שגנב נמצא בעין — חייב להחזיר. ומכאן משמע שאם עבר עבירה שחייבים עליה מיתה נפטר מכל תשלומים!

ומשיבים: והלכתא [וההלכה] היא שיש להסביר את המשנה ההיא כגון דשדנהו בנהרא [שזרק את הכיס בנהר] שפטור מתשלומים אפילו כשהזיק ביודעים, שהרי אין החפצים בעין.

מסופר: רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא [נגנבו לו אילים במחתרת]. אהדרינהו ניהליה [החזירום לו] ולא קבלינהו [קבלם]. אמר: הואיל ונפק מפומיה [ויצא מפיו] של רב שהגנב קנאם בדמים שוב אין הוא רוצה לקחתם.

ה ועוד בנושא זה של הבא במחתרת, תנו רבנן [שנו חכמים]: על הנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו" (שמות כב, א–ב), יש לתמוה: וכי השמש עליו בלבד זרחה! אלא יש להבינו כביטוי סמלי, שמשמעו: אם ברור לך הדבר כשמש, שאין לו שלום עמך, אלא כוונתו של גנב זה להרגך — הקדם והרגהו אתה, ואם לאו [לא], שאינך בטוח בכוונותיו — אל תהרגהו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: על הנאמר "אם זרחה השמש עליו דמים לו", יש לתמוה: וכי השמש עליו בלבד זרחה! אלא ללמד באופן זה: אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך — אל תהרגהו, ואם לאו [לא], שאינך בטוח בכוונותיו — הרגהו. ומעירים: קשיא סתמא אסתמא [קשה סתם דין גנב שלא נתבררה כוונתו על סתם], שמהברייתא הראשונה משמע שאם אינו יודע בבירור שכוונתו להורגו אסור להורגו, ומהשניה משמע שכל עוד אינו בטוח שכוונתו לשלום מותר להורגו!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה],