והיה בה כדי להמית אילו הכהו על לבו, והלכה לה המכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית אילו הכהו על מתניו, ובכל זאת מת — פטור, שאמנם נתכוון להמיתו, אבל המעשה כשלעצמו לא היה בו כדי להמית, ומה שגרם מוות לבסוף — מקרה היה.

נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה במכה זו כדי להמית את הגדול, והלכה לה המכה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת — פטור. נתכון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה המכה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת — פטור.

אבל מי שנתכוון להכות את חבירו על מתניו, והיה בה במכה זו כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת — חייב, שהרי מכל מקום התכוון להמיתו, והיתה המכה ראויה להמיתו בכל מקום שיפגע בו. וכן אם נתכוון להכות את הגדול, והיה בה במכה זו כדי להמית את הגדול, והלכה לה המכה על הקטן, ומת — חייב. ר' שמעון אומר: אפילו אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה, אף שעל כל אחד משניהם היה חייב — פטור. שאין ממיתים אותו אלא אם עשה בדיוק כפי שנתכוון.

א גמרא שואלים: דברי ר' שמעון אהייא [על מה], על איזה קטע מן המשנה הוא חולק? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של המשנה לענין נתכוון להמית גדול והמית קטן, אם כן אין הסגנון מתאים כלל, כי בלשון "ר' שמעון פוטר" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], ואין מקום ללשון "אפילו" שבדבריו כלל.

אלא ארישא [על ראשה, תחילתה] של המשנה הוא חולק, ששנינו בה: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, או שנתכוון לגוי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא — פטור. הא [הרי] מובן מכאן שאם נתכוון להרוג את זה שחייב על הריגתו, והרג את זה — חייב. ר' שמעון חולק ואומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה — פטור.

ומוסיפים להבהיר את החילוק בין השיטות, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אם קאי [עומדים] ראובן ושמעון, ואמר הרוצח לפני שזרק אבן או ירה: אנא [אני] לראובן קא מיכוונא [אני מתכוון] להורגו, לשמעון לא קא מיכוונא [אין אני מתכוון] — היינו פלוגתייהו [הרי זוהי מחלוקתם] של חכמים ור' שמעון בצורתה היסודית. ואולם אם אמר: לחד מינייהו [לאחד מהם], שרצונו להרוג אחד מהם, ולא איכפת לו איזה מהם, מאי [מה הדין] בכגון זה? אי נמי [או גם כן] במקרה שסבור הוא שראובן הוא זה, והרגו, ונמצא שהוא שמעון. מאי [מה הדין] בכגון זה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון", והורגו לאחר הכרזה זו.

ב לעיקר השיטות ובירור מקורותיהן שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" (דברים יט, יא), ומהדגשת הלשון "לו" ו"עליו" למד ר' שמעון עד שיתכוון לו לנרצח בלבד. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה למדים הם מהדגשה זו? ומשיבים: אמרי דבי [אמרי חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי שמכאן למדים: פרט לזורק אבן לגו [לתוך] חבורת אנשים, ונהרג אחד מהם, שכיון שלא התכוון לאדם מסויים — אינו נהרג.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר]? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] תשעה גוים ואחד ישראל ביניהן, אם כן אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו הלכה זה, שכן תיפוק ליה דרובא [תצא לו ההלכה שפטור מטעם שרובם] גוים נינהו [הם], והסיכוי היה מתחילה שיפגע בגוי ולא בישראל. אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן שהיו שם מחצה ומחצה] של גוים ויהודים, הלא ספק נפשות להקל וייפטר מחמת הספק!

אלא לא צריכא [נצרכה] להיאמר כתוב זה אלא למקרה דאיכא [שיש שם] תשעה ישראל וגוי אחד ביניהן, דהוה ליה [שהרי נעשה] במקרה זה הגוי כקבוע, והלכה היא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [נחשב]. ופסוק זה הוא מקור לקביעה שמיעוט קבוע שוב אינו נידון כמיעוט אלא כמחצה, ולכן פטור.

ושואלים: בשלמא לרבנן דאמרי [נניח לשיטת חכמים האומרים], כי כשנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב — יש ראייה לדבריהם ממה דכתיב [שנאמר]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות כא, כב), ואמר ר' אלעזר: במצות (מריבה) שיש בה כוונת מיתה והריגה הכתוב מדבר, שאותם אנשים שרבו התכוונו להרוג זה את זה. דכתיב [שנאמר]: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שם כג), והרי זו ראיה שאם התכוין אדם להרוג את חבירו והרג את האשה ההרה — חייב עליה מיתה!

אלא לשיטת ר' שמעון האי [זה] הכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], והלא לשיטתו הוא פטור במקרה זה ממיתה! ומשיבים: לשיטת ר' שמעון אין הכוונה שם להריגת נפש ממש, אלא לקנס של ממון. וכדברי רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], במקרה זה רבי אומר: מה שנאמר "ונתתה נפש תחת נפש" אין פירושו נפש ממש, אלא כופר נפש, כלומר, ממון. אתה אומר כי כוונתו עונש ממון, או אינו אלא נפש ממש? — על כן נוכיח משימוש הלשון שהכוונה לממון. נאמרה נתינה למטה ("ונתתה נפש תחת נפש") ונאמרה