ושני נפשך [ושנה עצמך] שלא יכירוך. שאל אותו סנחריב: במאי אישני [במה אשנה]? אמר ליה [לו] זיל אייתי [לך הבא] לי מספרא, ואיגזייך אנא [מספריים, ואגזוז אותך אני] שאל סנחריב: מהיכא אייתי [מהיכן אביא]? אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא: עול לההוא ביתא ואייתי [לך לאותו בית והבא]. אזל אשכחינהו [הלך מצאם], אתו [באו] מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי [ונדמו לו כבני אדם], והוו קא טחני קשייתא [והיו טוחנים גרעיני תמרים].

אמר להו [להם] סנחריב: הבו [תנו] לי מספרא [מספריים], אמרו ליה [לו] מלאכי השרת: טחון חד גריוא דקשייתא [סאה אחת של גרעינים] וניתן לך. טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא [סאה אחת של גרעינים ונתנו לו מספריים]. עד דאתא [שבא], איחשך [חשך היום]. אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא לסנחריב: זיל אייתי נורא [לך הבא אש] להאיר. אזל ואייתי נורא [הלך סנחריב והביא אש]. בהדי דקא נפח ליה, אתלי ביה נורא בדיקניה, אזל גזייה לרישיה ודיקניה [בעוד שהוא נופח באש ללבותה, אחזה האש בזקנו, הלכה וגלחה את ראשו וזקנו] אמרו: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "וגם את הזקן תספה" (ישעיה ז, כ). אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] כפתגם עממי: "גרירתיה לארמאה שפיר ליה [אם חרכת את הגוי ונאה היה בעיניו], איתלי ליה נורא בדיקניה [הדלק לו אש בזקנו] ולא שבעת חוכא מיניה [תשבע צחוק ממנו], ופתגם זה בא לומר שאם אדם אינו מוחה כשמזלזלים בו, ממשיכים לעשות זאת, אבל הדימוי נלקח ממעשה סנחריב.

אזל אשכח דפא מתיבותא [הלך סנחריב מצא קרש מתיבתו] של נח, אמר: היינו אלהא רבא דשיזביה [זהו האל הגדול שהצילו] את נח מטופנא [מהמבול], אמר: אי אזיל ההוא גברא ומצלח, מקרב להו לתרין בנוהי קמך [אם ילך אותו איש, כלומר, אני, ויצליח, יקריב את שני בניו לפניך]. שמעו בנוהי וקטלוהו [בניו והרגוהו], היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב והמה נמלטו ארץ אררט" (מלכים ב' יט, לז) ומפרש "נסרוך" לשון נסר, שהשתחווה לנסר ועשו אלוה.

א כיון שהוזכרו קודם מלכים שבאו למלחמה על אברהם (רמ"ה), מבארים: נאמר באברהם "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" (בראשית יד, טו), והמלה "לילה" לכאורה אינה במקומה הראוי במשפט, ועל כך אמר ר' יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לעוזרו "לילה" שמו, שנאמר: "והלילה אמר הרה גבר" (איוב ג, ג), משמע ששם מלאך הוא. ור' יצחק נפחא אמר: שעשה עמו מעשה לילה, שכוכבי השמים נלחמו עבורו, שנאמר: "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה, כ). אמר ריש לקיש: טבא דנפחא מדבר נפחא [טוב דברו של הנפח, ר' יצחק נפחא, משל בן הנפח, הוא הכנוי לר' יוחנן].

ועל מה שנאמר באברהם: "וירדף עד דן" (בראשית יד, יד), אמר ר' יוחנן: כיון שבא אותו צדיק (אברהם) עד דן — תשש כחו, כי ראה ברוח הקודש את בני בניו שהם עתידין לעבוד עבודה זרה בדן, שנאמר: "ויעש שני עגלי זהב... וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן" (מלכים א' יב, כח-כט). ואף אותו רשע נבוכדנצר לא נתגבר עד שהגיע לדן, שנאמר: "מדן נשמע נחרת סוסיו" (ירמיה ח, טז).

אמר ר' זירא: אף על גב [אף על פי] ששלח ר' יהודה בן בתירא מנציבין: הזהרו בכבודו של זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והזהרו בזמן שחיטה שתחתכו גם את הוורידין כדעת ר' יהודה, והזהרו בכבוד בני עמי הארץ לפי שיש שמהן תצא תורה. מכל מקום כי הא מילתא מודעינן להו [כמו דבר זה מודיעים אנו להם] נאמר

"צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד. נטעתם גם שרשו ילכו גם עשו פרי" (שם יב, א-ב) מאי אהדרו ליה [מה השיבו לו] לירמיהו על טענה זו — "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן" (שם ה), ומתחילה מבארים את הכתוב כפשוטו.

משל לאדם אחד שאמר: יכול אני לרוץ שלש פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים (ביצות, מקום טובעני). נזדמן לו רגלי אחד, רץ לפניו שלשה מילין ביבשה ונלאה. אמרו לו: ומה לפני רגלי כך התעייפת, לפני הסוסים — על אחת כמה וכמה. ומה שלשת מילין כך עייפת, שלש פרסאות שהן פי ארבע — על אחת כמה וכמה. ומה ביבשה כך, בין בצעי המים — על אחת כמה וכמה.

וביאורו של הענין: אף אתה, ירמיהו, חשוב: ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע נבוכדנצר מפני שרץ אחר כבודי — אתה תמיה כמה גדול תוקפו, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים כל ימיהם — על אחת כמה וכמה. ללמדנו כמה גדול כוחה של מצוה, אפילו מצוה קלה. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "לנבאים נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמתי הייתי כאיש שכור וכגבר עברו יין מפני ה' ומפני דברי קדשו" (שם כג, ט).

ב ושואלים: הני [אותן] ארבע פסיעות של נבוכדנצר מאי היא [מה הן]? ומסבירים, דכתיב [שנאמר]: "בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו וישמע כי חלה ויחזק" (ישעיה לט, א). ושואלים: וכי משום "כי חלה חזקיהו ויחזק" שדר ליה [שלח לו] ספרים ומנחה? ומשיבים: אין [כן], וטעמו — "לדרש המופת אשר היה בארץ" (דברי הימים ב' לב, לא). וכך היה הדבר, שאמר ר' יוחנן: אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, שנתקצר אותו יום בעשר שעות כדי שימהרו לקבור את אחז ולא יחלקו לו כבוד מלכים.

וכי [וכאשר] חלה חזקיהו ואיתפח [והבריא], אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך [החזיר הקדוש ברוך הוא לאותן] עשר שעי ניהליה [שעות לו], דכתיב [שנאמר]: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה" (ישעיה לח, ח), שהשמש שירדה בשל אחז — חזרה ושבה בשל בנו. אמר להו [להם] מרודך לשריו: מאי האי [מה הוא זה] שהיום מתארך? אמרו ליה [לו]: חזקיהו חלש ואיתפח [חלה והבריא], ובשבילו זרחה השמש. אמר מרודך: איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא [יש אדם כזה ואין אני צריך לשלוח לו שלום]? ודאי צריך לכבדו ביותר. כתבו ליה [לו] שרי מרודך לחזקיהו: "שלמא למלכא [שלום למלך] חזקיה, שלם לקרתא ירושלם [שלום לעיר ירושלים], שלם לאלהא רבא [שלום לאל הגדול] ".

נבוכד נאצר ספריה [סופרו] של בלאדן הוה [היה], ההיא שעתא [ואותה שעה] לא הוה התם [היה שם]. כי אתא [כאשר בא] אמר להו [להם] לסופרים: היכי כתביתו [כיצד כתבתם]? אמרו ליה [לו]: הכי כתבינן [כך כתבנו], כאמור. אמר להו [להם] נבוכדנאצר לסופרים: קריתו ליה "אלהא רבא" וכתביתו ליה [קוראים אתם לו "האל הגדול" וכותבים אתם אותו] לבסוף, אלא הכי כתובו [כך כתבו] "שלם לאלהא רבא [שלום לאל הגדול], שלם לקרתא דירושלם [שלום לעיר ירושלים], שלם למלכא [שלום למלך] חזקיה". אמרי ליה [אמרו לו] הסופרים לנבוכדנאצר: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [קורא האגרת הוא שיהיה השליח לבשר את הכתוב בה], כלומר, דאג אתה לתקן את הדברים.

רהט בתריה [רץ אחריו] אחרי השליח להשיבו, ולכתוב בנוסח אחר. כדרהיט [כאשר רץ] ארבע פסיעות אתא [בא] גבריאל ואוקמיה [והעמידו] שלא ירוץ יותר. אמר ר' יוחנן: אילמלא לא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל (כלומר, לישראל) שהיה זוכה למלוכה במשך דורות רבים כל כך, ולא היתה תקומה למפלת ישראל.

אגב שואלים: מאי [מה פירוש] "מרודך בלאדן בן בלאדן", שאם היה שמו "מרודך", לא היה שמו "בלאדן"! אמרי [אומרים]: בלאדן מלכא הוה, ואישתני אפיה והוה כי דכלבא [מלך היה, והשתנו פניו והיו כפני כלב]. הוה יתיב דבריה על מלכותא [היה יושב בנו על כסא מלכותו]. כי הוה כתיב, הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה [כאשר היה כותב, היה כותב את שמו ושם אביו] בלאדן מלכא [המלך]. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "בן יכבד אב ועבד אדניו" (מלאכי א, ו), כלומר, זה נקרא כיבוד אב שיש באומות.

ומסבירים: "בן יכבד אב" — הא דאמרן [זה שאמרנו] בבלאדן, ועבד אדניו" — דכתיב [שנאמר]: "ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושל ם. וישרף את בית ה' ואת בית המלך" (ירמיה נב, יב-יג)