במקרה בו שני אחים היו נשואים לשתי אחיות יתומות, האחת גדולה והאחת קטנה, ומת בעלה של הגדולה בלא בנים, והרי איפוא האחות הגדולה זקוקה ליבום על ידי בעל הקטנה, ואולם היא אחות אשתו, ואסורה עליו. כיצד יש לנהוג? מלמדין בית דין את האחות הקטנה (שנישאה על ידי אחיה ואמה, שאין נישואיה חלים אלא מדברי חכמים), שתמאן בו (שתכריז על אי הסכמתה לנישואיה אלה), ובכך נעקרים הנישואין לגמרי. ויוכל איפוא בעלה שהוא אחי הנפטר, לקיים באחות הגדולה מצות ייבום שהיא מן התורה. ואמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר במחלוקת זו! ומשיבים: כי [כאשר] אמר שמואל שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים שנחלק עם חכמים, הכוונה היתה לנושאים שבסדר טהרות בלבד, אבל במחלוקות ר' אליעזר וחכמים בשאר הסדרים שבמשנה, איכא טובא [יש הרבה] מהן שהלכה בהן כר' אליעזר.

ומוסיפים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר לומר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: חכמים סבורים שאם עשה אדם מספר עיסות בצק, שכל אחת מהן אין בה כשיעור המחייב הפרשת חלה, אפילו נגעו העיסות זו בזו — אינן מצטרפות, אלא אם נגיעתן כה הדוקה, שאם תופרדנה זו מזו, ייתלש חלק מהן. ורק אז ("שישוכו") מצטרפות העיסות לשיעור חלה. ואילו ר' אליעזר אומר: אף הרודה (המוציא לחם מן התנור לאחר שנאפה) ונותן לסל שבו יש ככרות לחם אחרים שעדיין לא הופרשה מהן חלה, ובין כולן יש שיעור המחייב בהפרשת חלה — הסל שבו נמצאים ככרות הלחם הריהו מצרפן לשיעור חיוב הפרשת חלה. ואמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר. הרי שבשאר סדרי המשנה ישנן מחלוקות נוספות, כדוגמת זו, שהלכה בהן כר' אליעזר, נוסף לארבע שבסדר טהרות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

ושואלים: ומאי אולמיה דהאי מהאי [ומה הוא תוקפו של ענין זה שבדין צירוף לשיעור חלה מענין זה שבדין מיאון קטנה]? מדוע יש להביא אסמכתא לקביעה שיש מחלוקות מחוץ לסדר טהרות שהלכה בהן כר' אליעזר, מכך שנפסקה הלכה כמוהו בדין חלה, ובמה הוא ראיה חזקה יותר ממה שנפסקה הלכה כר' אליעזר בדין מיאון קטנה? ומשיבים: מדין זה כשלעצמו של מיאון קטנה אין להוכיח שנפסקה הלכה כר' אליעזר במחלוקות נוספות מחוץ לסדר טהרות, שכן אפשר לומר שנפסקה הלכה כן במיאון קטנה משום דקאי [שעומד] התנא ר' אלעזר בן שמוע כותיה [כשיטתו] של ר' אליעזר (בן הורקנוס),

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת יבמות]: כשהיו לאח שמת שתי נשים שאינן אחיות, האחת גדולה והאחת קטנה, ובא היבם תחילה על הקטנה וחזר ובא על הגדולה, לדעת חכמים פסל בכך את הקטנה (שספק אם קניינה נחשב קנין), ונאסרו שתיהן עליו. ואילו ר' אלעזר אומר: בית דין מלמדין את הקטנה שתמאן בו ביבם, ויוכל לקיים מצות ייבום בגדולה. ולכן הראיה ממסכת חלה, שבה דעת ר' אליעזר היא דעת יחיד, היא ראיה חזקה יותר.

ושואלים על כך: ומי קאי [והאם עומד] ר' אלעזר בשיטתו של ר' אליעזר? והא [והרי] בתלמוד שם (יבמות קיא,ב) אצרכו מצרכינן להו [מצריכים אנו אותן, את שתי ההלכות הללו, של ר' אליעזר ושל ר' אלעזר, ומראים שלא דמיין להדדי [דומות זו לזו]! אלא יש לומר הסבר אחר, שאין הראיה מדין זה של מיאון קטנה, שהלכה כר' אליעזר במחלוקות מחוץ לסדר טהרות תקיפה דיה, אלא מה שפסק שמואל בדין זה כר' אליעזר הוא משום דקאי [שעומד] ר' יהודה בן בבא כותיה [כשיטתו] של ר' אליעזר בענין זה,

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה בן בבא העיד שכך נוהגים למעשה בחמשה דברים אלו: שממאנים את הקטנות, שפעמים מורים בית דין לקטנות שתמאנה בנישואיהם, ותפקענה אותם בכך.

ושמשיאין (מורים בית הדין להתיר נישואין) את האשה שנעלם בעלה על פי (על סמך) עדותו של עד אחד בלבד שמעיד שמת בעלה, ואין צריכים לשם כך שני עדים כבשאר עדויות שבתורה. ועוד העיד ר' יהודה בן בבא שמעשה היה ונסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, אף על פי שבתורה נאמר דין זה בפירוש רק בשור שהרג את הנפש, וללמדנו שאף שאר בעלי חיים שהרגו בכלל זה. ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח בבית המקדש, ואין אומרים בו שעדיין הוא בכלל "יין מגתו" שאינו ראוי לניסוך. ועוד העיד על קרבן התמיד של שחר שאירע וקרב בארבע שעות (בשעה הרביעית ביום), אף על פי שכרגיל מקריבים אותו הרבה יותר מוקדם.

ויש לפרש בפשטות כי מאי [מה] הכוונה בביטוי "קטנות" בלשון רבים, שהזכיר ר' יהודה בן בבא? לאו [האם לא] לשני מקרים שבהם בית דין מלמד את הקטנה שתמאן לצורך קיום מצות ייבום, והם: חדא [אחת], זו שאמר ר' אלעזר, וחד [ואחת], זו שאמר ר' אליעזר. הרי שר' יהודה בן בבא פוסק כר' אליעזר! ודוחים: לא, מאי [מה] הכוונה בביטוי "קטנות" בלשון רבים? — קטנות דעלמא [בכלל], והכוונה רק לדין של ר' אליעזר בלבד.

ושואלים על כך: אי הכי [אם כך], שאחז ר' יהודה בן בבא לשון רבים ("קטנות") כלשון כוללת, אף שכוונתו למקרה אחד, אם כן גבי [אצל] עדותו השניה ביחס לאשה הנישאת על פי עד אחד נמי [גם כן], במקום שישנה "משיאין את האשה" נתני [שישנה] "משיאין את הנשים", ונימא [ונאמר] שהכוונה לנשים דעלמא [בכלל]! אלא, מדהכא קתני [מתוך שכאן בענין נישואין שנה] "אשה", בלשון יחיד, ואילו הכא קתני [כאן בענין מיאון שנה] "קטנות", בלשון רבים, שמע מינה [למד מכאן] כי דוקא (מדויק) קתני [שנה], וכוונתו לשתי קטנות, זו שדיבר עליה ר' אלעזר וזו שדיבר עליה ר' אליעזר, ומכאן שעומד ר' יהודה בן בבא כשיטת ר' אליעזר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

א ובדומה לשמואל כן אמר האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה כר' אליעזר במחלוקותיו עם חכמים בארבעה דברים. ושואלים: ותו ליכא [ויותר מארבעה דינים אין] הלכה כר' אליעזר? והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת יבמות] שר' אליעזר אומר שמלמדין את הקטנה שתמאן בו לצורך קיום מצות עשה של ייבום שמן התורה. ואף בזו אמר ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר, הרי שיש עוד דברים שבהם הלכה כר' אליעזר, לשיטת ר' אלעזר בן פדת! וכי תימא [ואם תאמר]: כי [כאשר] אמר ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר בארבעה, כוונתו היתה רק לדינים שבסדר טהרות, אבל בשאר סדרי המשנה איכא [יש] עוד מחלוקות של ר' אליעזר וחכמים שבהן הלכה כמותו. ואולם יש לדחות, שכן מי איכא [האם אכן יש] עוד מחלוקות שבהן הלכה כמותו?

והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת שביעית] בדין קדושת שביעית בצמחים של בושם: הורד, והכופר, והלטום, והקטף — אף שאינם מיועדים לאכילה וכל שימושם הוא הפרחים או השרף היוצא מהם, ולצורך הריח שבהם, יש להן (נוהגים בהם) דיני שביעית, שנחשבים כפירות, וכן גם לדמיהן, שאף למה שקנו בהם יש דין שביעית. ומוסיפים שלפיכך יש להן ביעור, כלומר, חלה עליהם חובת ביעור שיש בפירות שביעית, וגם לדמיהן שגם מה שקנו בהם גם כן חייב ביעור. ואילו ר' שמעון סבור הוא שאין הצמח הנקטף אלא לשם פרחיו או השרף הריחני שבו, דוגמת צמחי בושם אלה, נחשב כפרי, ואין חלים עליו דיני השביעית כפירות. ואמר על כך ר' פדת בנו של ר' אלעזר בן פדת: מאן תנא [מיהו החכם ששנה במשנה] שקטפא פירא [קטף נחשב כפרי] אף שהוא רק שרף היוצא מן העץ? — ר' אליעזר הוא.

ואמר ר' זירא לר' פדת בנו של ר' אלעזר בן פדת: חזי [ראה, שים לב] למשמעות ההלכתית הנובעת מתוך דבריך אלו, דמינך ומאבוך קשריתו קטפא לעלמא [שכן ממך, מתוך דבריך אלו, ומתוך דברי אביך, הרי אתם מתירים בשביעית את הקטף לכל]! שהרי את אמרת מאן תנא קטפא פירא [אתה אומר שמיהו החכם ששנה שקטף הוא פרי], ואסור בכל איסורי שביעית — ר' אליעזר, ואבוך [ואביך] אמר שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים בלבד. ולפי זה אף כאן אין הלכה כמותו, ונמצא שבכך אתה מתיר את הקטף בשביעית.

ונלמד מכאן לענייננו, שאם איתא [יש] מקום לתירוץ זה שמה שאמרו הלכה כר' אליעזר בארבעה דברים הרי זה בסדר טהרות בלבד, אבל לא בשאר סדרים, לימא ליה [שיאמר לו] ר' פדת לר' זירא באותו האופן: כי [כאשר] אמר אבא ר' אלעזר בן פדת שהלכה כר' אליעזר בארבעה דברים בלבד — הרי זה בסדר טהרות, אבל בשאר סדרי המשנה — איכא [יש] עוד מחלוקות שהלכה כמותו. ומתוך שלא השיב לו כן ר' פדת לר' זירא, הגם שידע מה היתה כוונת אביו, נסיק שכוונת דברי ר' אלעזר היא שהלכה כר' אליעזר בכל ששה סדרי המשנה.

ושואלים: אלא מעתה, שנדחה ההסבר שהצענו בדברי ר' אלעזר, אם כן שוב קשיא ההיא [קשה אותה] שאלה ששאלנו, שהרי יש עוד ענין (בדין מיאון הקטנה) שבו פסק ר' אלעזר כדעת ר' אליעזר! ומשיבים: בענין זה של מיאון פסק כן האמורא ר' אלעזר בן פדת משום דקאי [שעומד] התנא ר' אלעזר בן שמוע כותיה [כמותו, כשיטת ר' אליעזר]. דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת יבמות], במקרה שבו היו לאח שמת שתי נשים, האחת גדולה והאחת קטנה, ובא היבם תחילה על הקטנה וחזר ובא על הגדולה, שלדעת חכמים פסל את הקטנה, ונאסרו שתיהן עליו, ואילו ר' אלעזר אומר כי במקרה זה מלמדים את הקטנה שתמאן בו, וכדברי ר' אליעזר.

ושואלים: ומי קאי [והאם אכן עומד] ר' אלעזר בשיטת ר' אליעזר? והא [והרי] בתלמוד שם (יבמות קיא,ב) אצרוכי מצרכינן להו [מצריכים אנו אותן], את שתי ההלכות הללו של ר' אליעזר ושל ר' אלעזר, ומראים שלא דמיין להדדי [לא דומות הן זו לזו]! אלא יש לומר משום דקאי [שעומד] ר' יהודה בן בבא כוותיה [כמותו, כשיטתו], שהעיד ר' יהודה בן בבא שבית דין ממאנים את הקטנה.

ושואלים עוד: ותו ליכא [ועוד עניינים שבהם הלכה כר' אליעזר אין], והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו חכמים במקומה של אמירת ההבדלה בתפילת ערבית במוצאי שבת, שלדעת התנא הראשון אומרים אותה בברכת "חונן הדעת", ור' עקיבא אומר: אומרה להבדלה כברכה רביעית בפני עצמה. ואילו ר' אליעזר אומר: אומרה בברכת ההודאה ("מודים"). ואמר על כך האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה בדין זה כר' אליעזר. הרי שלשיטת ר' אלעזר יש עוד מקום שנחלק ר' אליעזר עם חכמים והלכה כמותו!

אמר ר' אבא: ההוא [אותו] דין שאומר ר' אליעזר במשנה זו, לא בשם עצמו הוא אלא משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין זה של אמירת ההבדלה: ר' עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, ר' חנינא בן גמליאל אומר: אומרה בהודאה, ולפיכך לא כר' אליעזר פסק ר' אלעזר בן פדת אלא כר' חנינא בן גמליאל.