בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו.

ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש.

ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה".

ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

ובדומה לכך אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך ממון — היטב לך לעצמך, ואין טעם להמתין שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אחסוך כדי שאניח לבני — חוק בשאול מי יגיד לך מי משניכם יקדים למות (ערוך): שהרי לענין מיתה בני אדם דומים לעשבי השדה הללו נוצצין גדלים ומתברכים מעשיהם והללו נובלין מתים.

א כיון שנדרש פסוק "כי חיים הם למוצאיהם" לענין תורה מביאים דרשה נוספת בשבח התורה הקשורה בפסוק זה. אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו בן לוייה ומפחד — יעסוק בתורה, שכן נאמר על דברי תורה "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" (משלי א ט)

חש בראשו — יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך". חש בגרונו — יעסוק בתורה, שנאמר "וענקים לגרגרתיך". חש במעיו — יעסוק בתורה, שנאמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" (משלי ג, ח). חש בעצמותיו — יעסוק בתורה, שנאמר "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו — יעסוק בתורה, שנאמר "ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב).

אמר רב יהודה בר' חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו — לזה לחלק זה בגוף יפה, ולזה קשה ומזיק. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל — סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

ולשבחם של לימוד תורה וידיעתה אמר ר' אמי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך" (משלי כב, יח) אימתי דברי תורה נעים — בזמן שתשמרם בבטנך ותדעם, ואימתי תשמרם בבטנך — בזמן שיכנו יחדו על שפתיך ואתה הוגה בקול ודורש בהם.

ור' זירא אמר אותו רעיון מהכא [מכאן]: "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג), אימתי "שמחה לאיש" — בזמן שמענה של דברי תורה בפיו. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: אימתי שמחה לאיש במענה פיו — בזמן שדבר בעתו מה טוב כלומר, יודע מתי וכיצד לומר כל דבר.

ר' יצחק אמר אותו רעיון מהכא [מכאן] שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד) אימתי "קרוב אליך" — בזמן ש"בפיך ובלבבך לעשותו" שאתה עוסק בהם בפיך.

רבא אמר אותו ענין מהכא [מכאן, מפסוק אחר] שנאמר: "תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה" (תהילים כא, ג), אימתי תאות לבו נתתה לו — בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה, והוא מדבר בדברי תורה.

רבא רמי [הקשה, הראה סתירה] מאותו פסוק על עצמו: כתיב [נאמר] "תאות לבו נתת לו" משמע שדי לו לאדם לבקש בלבו. ואילו בסופו כתיב [נאמר] "וארשת שפתיו בל מנעת סלה" משמע שצריך לבטא תפילתו בפיו. והשיב בעצמו: אם זכה אדם — תאות לבו נתתה לו, ואינו צריך אף לבטא את תפילתו בפיו. ואם לא זכה — הרי לפחות ארשת שפתיו בל מנעת סלה. ולסיומו של פסוק זה.

תנא [שנה] דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: כל מקום שנאמר "נצח או "סלה" או "ועד" — אין לו הפסק עולמית. וראיה לדבר "נצח" דכתיב [שנאמר] בפסוק אחד: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (ישעיה נז, טז) הרי שנצח משמעו כמו "לעולם".

סלה — דכתיב [שנאמר] "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו אלהים יכוננה עד עולם סלה" (תהילים מח, ט) הרי שסלה פירושו "עד עולם". "ועד" — שנאמר: "ה' ימלך לעלם ועד" (שמות טו, יח).

ב בעקבות הפסוקים שעסקנו בהם ובמדרשם מביאים כמה מדרשי פסוקים שאמר ר' אליעזר וסימן נותנים להם "ענקים" "לחייו" "לוחות" "חרות". אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וענקים לגרגרתיך" (משלי א, ט), ופירושו: אם משים אדם עצמו כענק זה שרף (רופף) על הצואר כן גם התלמיד חכם אינו דוחק או מפריע לאחרים, אף נראה ואינו נראה שהוא מכוסה בבגדים ובשיער כן גם התלמיד חכם שנמנע מלהיראות — תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, שהיה נוהג בגסות הרוח, אין תלמודו מתקיים בידו, ועוד

אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לחיו כערוגת הבשם" (שיר השירים ה יג) אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין ועודרים בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה והנאתו לא רק למתבשם בו — תלמודו מתקיים, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים.

ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לחת אבן" (שמות לא, יח), אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו, שאינה נמחית — תלמודו מתקיים בידו, ואם אינו כך, ואינו מתמיד עד כדי כך — אין תלמודו מתקיים בידו.

ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז). משמעו: אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים שדבר זה נאמר בהם — לא נשתכחה תורה מישראל, והיו דברי התורה חרוטים וחקוקים בלבבות.

רב אחא בר יעקב אמר: אלמלא לא נשתברו אותם לוחות אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות", אל תיקרי "חרות" אלא חירות.

ובאותו ענין אמר רב מתנה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענתם וממדבר מתנה" (במדבר כא, יח), — אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהוא הפקר לכל — שהכל דשין ודורכים בו — תלמודו מתקיים בידו וניתן לו כמתנה. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

מסופר: רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא הוא רבא סתם הוה ליה מלתא [היה לו דבר תרעומת] לרב יוסף בהדיה [עליו] ומשום כך לא היו נפגשים, כי מטא מעלי יומא דכיפורי [כאשר הגיע ערב יום הכפורים] אמר רבא: איזיל ואפייסיה [אלך ואפייסהו] אזל, אשכחיה לשמעיה דקא מזיג ליה כסא [הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין] אמר ליה [לו לשמש]: הב [תן] לי ואימזגיה אנא. יהב ליה, מזגיה [ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו] ורב יוסף עיוור היה ולא ראה את האורח, כדטעמיה [כאשר טעם] מן היין אמר: דמי האי מזיגא למזיגא [דומה מזיגה זו למזיגה] של רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא. שהיה מוסיף מים יתרים ליין. אמר ליה [לו]: אנא [אני] הוא

אמר ליה [לו]: לא תתיב אכרעיך עד דמפרשת לי הני קראי [לא תשב על רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלה]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון" (במדבר כא, יט-כ)?

אמר ליה [לו]: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו — תורה ניתנת לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה — נחלו ועשה אותו האל חלקו, שנאמר "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל — עולה, שנאמר "ומנחליאל במות" שהן בגובה.

ואם מגיס לבו (מתגאה) — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ואם חוזר בו ומתחרט — הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר "כל גיא ינשא" (ישעיה מ, ד)

אמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים" (תהילים סח, יא) — אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, מיד ואינה מקפידה על אכילתה וכן הוא, אם מחזר אחר תלמודו מיד לאחר ששמעו מפי רבו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמסרחת ואוכלת ואינה מקפידה על טיב מאכלה וכן היא, אם אינו מקפיד ומבזה את עצמו על תלמודו — תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים בידו. ואם עושה כן — הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר "תכין בטובתך לעני אלהים", הקדוש ברוך הוא מכין לו בטובו סעודה לאותו עני.

ג אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "נצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז, יח) למה נמשלו דברי תורה כתאנה — מה תאנה זו