א מסופר עוד: רב בר אחוה [בן אחיו] של ר' חייא ובר אחתיה [ואף בן אחותו] היה, שנשא אייבו אבי רב שהיה אחי ר' חייא מאב את אחותו החורגת שהיתה אחות ר' חייא מאם. כי סליק להתם [כאשר עלה רב לשם, לארץ ישראל] אמר ליה [לו] ר' חייא דודו: האם אביך אייבו קיים, עדיין חי? אמר ליה [לו] בשאלה: וכי אימא אחותך קיימת? אמר ליה [לו]: והאם אימא קיימת? אמר ליה [לו]: וכי אייבו קיים? כיון ששמע ר' חייא כך הבין ששניהם נפטרו אלא שרב לא רצה לומר זאת במפורש.

אמר ליה [לו] לשמעיה [לשמשו] חלוץ לי מנעלי והוליך כלי אחרי לבית המרחץ. ואומרים כי שמע מינה תלת [למד ממנה, ממעשהו של ר' חייא, שלשה דברים בהלכה]; שמע מינה [למד ממנה]: אבל אסור בנעילת הסנדל, ולכן ציוה לשמשו לחלוץ מנעליו. ושמע מינה [ולמד ממנה]: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ששמועה על מותו של קרוב שהגיעה לאחר שלושים יום ממותו שוב אינה מחייבת אבלות שבעה ימים, ודי באבלות יום אחד. ושמע מינה [ולמד ממנה]: כי באבלות מקצת היום ככולו, ודיו במקצת אבילות, בשעה קלה זו שחלץ מנעליו, ואחר כך יכול להכנס לבית המרחץ להתרחץ בו (מה שאסור לאבל לעשות כרגיל), שבטלה ממנו חובת האבלות.

אגב הדיון בדקדוקי לשון של בני אדם מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר: דונו דיני. שאותו אדם היה רגיל לומר בכל מקרה של ויכוח: הביאו את הדבר לדין ודונו בו. אמרי [אמרו חכמים]: שמע מינה [למד מכאן] כי משבט דן קאתי [בא], שכן נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט, טז) ולכן מתבטא הוא בסגנון זה.

וכן מסופר: ההוא דהוה קא אזיל ואמר: אכיף ימא אסיסני ביראתא [אדם אחד שהיה רגיל ללכת ולומר: על חוף הים שיחי הסנה הם ברושים] (גאונים), שכל דבר הסמוך לים יפה הוא יותר מבמקום אחר, ובדקו אחרי יחוסו ואשכחוהו [ומצאוהו] דמזבולן קאתי [הוא בא], ובזבולון נאמר "זבולן לחוף ימים ישכן" (בראשית מט, יג), ומתוך כך חיבתו לדברים הקרובים לים.

ב ושבים לענין בדיקת חמץ. והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא [ועכשיו שמוחזק בידינו שלדעת הכל] "אור לארבעה עשר "אורתא [ערב] הוא, מכדי [הרי] בין לשיטת ר' יהודה ובין לשיטת ר' מאיר שנחלקו בשעות שקבעו חכמים לביעור החמץ (להלן פסחים יא, ב), הרי חמץ אינו אסור בהנאה מדין תורה אלא משש שעות שביום ולמעלה (ואחריהן), ואם כן נבדוק בשית [בשעה השישית] ביום בתחילתה, ונבער אז את החמץ.

וכי תימא [ואם תאמר] שנוקטים בכלל זריזין מקדימין למצות, בכל זאת דיינו שנבדוק מצפרא [מן הבוקר]. שאת ענין זריזות למצוות למדים ממה דכתיב [שנאמר] "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ותניא [ושנינו בברייתא]: כל היום כולו כשר למצוות מילה, אלא שזריזין מקדימים למצות למול בבוקר, שכן נאמר בעקידה, שכאשר שמע אברהם את ציווי ה' "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג), משמע שהזריז לקיים מצוות בוראו, משכים ועושה רצונו.

ומתרצים, אמר רב נחמן בר יצחק: טעמה של הבדיקה בערב — משום שזו שעה שבני אדם מצויים בבתיהם ויש להם פנאי לבדוק. ועוד טעם: אור הנר יפה לבדיקה דווקא בלילה, ולכן מתוך שמצוות הבדיקה דווקא בנר, נכון לבדוק דווקא בלילה.

אמר אביי: הילכך [לכן] לפי מה שהסכמנו, האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר [יפתח בזמנו הקבוע לו ללמוד תורה בערב של שלשה עשר אור לארבעה עשר] דלמא משכא ליה שמעתיה, ואתי לאימנועי [שמא תמשוך אותו תעסיק אותו ביותר ההלכה שהוא עוסק בה, ותביא תגרום לו להמנע] מלקיים מצוה זו של בדיקת חמץ].

ג בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו ביום ארבעה עשר בניסן, על מי מהם לבדוק את החמץ? האם על המשכיר לבדוק משום דחמירא דידיה [שהחמץ שלו] הוא, או דלמא [שמא] על השוכר לבדוק — דאיסורא ברשותיה קאי [שהאיסור ברשותו עומד], שהרי הבית יהא ברשותו בפסח, ושם יהא מצוי החמץ? וענו על כך, תא שמע [בוא ושמע] תשובה ממה ששנינו: המשכיר בית לחבירו — על השוכר לעשות לו מזוזה, משמע שהדר בפועל בבית הוא החייב במצוות הבית!

ודוחים: התם, הא [שם, הרי] אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא כלומר קביעת המזוזה היא מחובתו של הדר בבית, ואינה מחובתו של בעל הבית, שמצוות קביעת המזווה אינה חלה על בית ריק, ואפילו הבית שייך לו. ואם כן עדיין קיימת השאלה הכא, מאי [כאן מה הדין]? אמר להו [להם] רב נחמן בר יצחק, תנינא [שנינו] פתרון לשאלה זו בברייתא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות הבית חל יום ארבעה עשר — על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר — על השוכר לבדוק.

ועוד בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר בניסן, האם חזקתו שהוא בדוק כבר או אין חזקתו שהוא בדוק? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך למעשה]? לישייליה [שישאלנו] את המשכיר אם בדק! ומשיבים: דליתיה להאי דלשיוליה [שאיננו לזה המשכיר כאן שאפשר לשאול אותו] והבעיה היא לאטרוחי להאי, מאי [להטריח לזה ששכר שיבדוק, מה הדין]?

אמר להו [להם] רב נחמן בר יצחק: תניתוה [כבר שניתם] כיוצא בזה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים, אף שכולם אינם כשרים לעדות בכלל, נאמנים הם לומר שביערו את החמץ. והוא מברר: מאי טעמא מהימני [מה טעם נאמנים הם],