ספק משקין ליטמא כשיש ספק לגבי משקה מסויים אם אמנם נטמא, הרי הוא טמא. כי ספק זה הוא בדבר שאיסורו מן התורה, וספק שמן התורה פוסקים בו להחמיר. ואולם אם היה הספק לטמא אחרים — טהור, שמשקים מטמאים רק מדברי סופרים, וספק שמדברי סופרים דינו — להקל, אלו דברי ר' מאיר. וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו. ר' יהודה אומר: לכל טמא, גם לטמא אחרים, שלדעתו טומאת משקים היא מן התורה.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם ספק הוא אם טימאו משקים אלו לאוכלין — הרי אוכלים אלו טמאין כדין ספק שבדברי תורה, כיון שלדעתם המשקה מטמא אוכל מן התורה. ואולם אם ספק טומאה זה הוא לגבי טומאת כלים — הרי הם טהורין, שכן אף לדעתם אין המשקים מטמאים כלים אלא מדברי סופרים. ולכן כשאינו אלא ספק, הרי הם טהורים. ולעניננו למדנו שאכן נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אם טומאת משקים היא מן התורה.

א כיון שהוזכרו דברי תוספתא זו שואלים: וכי סבר ר' אלעזר: משקין אית להו [יש להם] טומאה מן התורה בעולם [בכלל]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה. תדע, שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על החגב המכונה איל קמצא שהוא דכן [טהור] ומותר באכילה, ועל משקין הנוזלים הנמצאים בבית מטבחיא [בבית המטבחיים] של בית המקדש שהם דכן [טהורים] ולא גזרו בהם טומאה. ואם משקים אלה טהורים משמע שמן התורה אין טומאת משקים כל עיקר וטומאתם רק מדברי סופרים, והם לא גזרו טומאה במקדש!

ומוסיפים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת שמואל, שאמר כי הביטוי דכן [טהורים] פירושו טהורים מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם, שפיר [יפה]. ואם ר' אלעזר מחזיק בשיטה זו, הרי מכוונת דעתו לדעת ר' מאיר, שטומאת משקים לטמא אחרים אינה אלא מדברי סופרים. אלא לרב, שאמר דכן [טהורים] ממש, שמשקים אלה אינם מקבלים טומאה אפילו לגבי טומאת עצמם. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלוא לשיטה זו אין טומאה כלל למשקים מן התורה!

ומתרצים, אמר רב נחמן בר יצחק: אחדא [על אחת], כלומר שר' אלעזר הסכים רק לאחד מדברי ר' מאיר, שספק משקים לטמא אחרים — טהור, אך לדעתו אף לגבי ספקם להיטמא טהור, שאין להם טומאה מן התורה.

ומקשים: והא [והרי] "כדבריו" של ר' מאיר קאמר, דנפישי [אמר, שמרובים] כלומר בלשון רבים, משמע שמסכים לכל דבריו. ועוד, והא [והרי] "וכן" קתני [שנינו]! ומכאן שר' אלעזר מצטרף לשיטת ר' מאיר במלואה! כיון שלא נמצא הסבר לסתירה זו מסכמים כי אכן קשיא [קשה] להבין סתירה זו.

ב כיון שהובאה עדותו של ר' יוסי בן יועזר דנים בה ל גופא, רב אמר: דכן [טהורים] שאמר ר' יוסי בן יועזר משמע ממש, שאין למשקים אלה כל טומאה בין להיטמא בעצמם, בין לטמא אחרים. ושמואל אמר: דכן [טהורים] משמע מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן (להיטמא) — יש להן. ומפרשים את הדברים: רב אמר דכן [טהורים] ממש, קסבר [סבור הוא] כי בכלל טומאת משקין דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולכן כי גזרו רבנן [כאשר גזרו חכמים] טומאה זו — במשקין דעלמא [בכלל] גזרו, ואולם במשקין של בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש, לא גזור [גזרו].

ושמואל אמר: משמעות דכן [טהורים] הוא מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן. קסבר [סבור הוא] כי טומאת משקין עצמן היא מדאורייתא [מן התורה], אבל שיהא בהם כדי לטמא אחרים — מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] — היה זה במשקין דעלמא [בכלל], אבל במשקין של בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש — לא גזור [גזרו]. וכי [וכאשר] לא גזור רבנן [גזרו חכמים] בהם — הרי זה לטמויי [לטמא] אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן ככל שאר המשקים.

אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לבריה [לבנו]: כי עיילת לקמיה [כאשר תבוא לפני] רב פפא, רמי ליה [הקשה לו] כך: מי [האם] אמר שמואל דכן [טהורים] מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן, וכי אפשר לומר שיש דבר שהוא טמא מן התורה ואינו מטמא אחרים? קרי [קרא] כאן, כלומר השתמש אף כאן במקרא הבסיסי שממנו אפשר ללמוד שדבר שהוא טמא בעצמו, ממילא הנוגע בו נטמא אף הוא, שכן נאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט).

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מידי דהוה [הדבר הוא כשם שהינו] לגבי רביעי בקדש, שלכל הדעות רביעי לטומאה שהיה בדבר של קודש אינו מטמא אחרים, אף שהוא עצמו טמא. מתקיף לה [מקשה על כך] על דחיה זו רב אשי: כיצד אפשר לומר זאת? הרי רביעי בקדש לא איקרי [נקרא] טמא אלא נקרא פסול בלבד, והאי איקרי [וזה נקרא] טמא! לקושיה זו לא נמצאה תשובה והיא הושארה בקשיא [קשה] הדבר.

ג מכאן באים ומנסים להביא ראיות ממקורות שונים להכריע במחלוקת זו של רב ושמואל ותנאים שלפניהם בדבר טומאת משקים מן התורה. תא שמע [בוא ושמע]: נאמר במקרא "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד), הרי שמפורש כתוב בתורה שהמשקה נטמא! ודוחים: מאי [מה משמעו] של "יטמא" כאן — הכשיר, כלומר שהמשקה הנשפך על מיני מאכל מכשיר אותם לקבל טומאה, כמבואר שם.

ודוחים: הכשיר — הלוא מרישא דקרא שמעת ליה [מראשו של המקרא שומע אתה זאת], שנאמר "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד)! ומשיבים: בכל זאת יש צורך בלימוד זה שאין ללמוד מקטע הפסוק הראשון, כי חד [קטע אחד] סופו של הפסוק מדבר במים תלושין, כלומר שנשאבו בכלים ממקורם ("בכל כלי"), וחד [וקטע אחד] תחילתו של הפסוק מדבר במחוברין לקרקע.

וצריכי [ונצרכו] שני הדברים ואין ללמוד זה מזה, כיצד? דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בתלושין בלבד — היינו אומרים שהם מכשירים משום דאחשבינהו [שהחשיב אותם], שהרי הוציאם ושאבם ממקומם, אבל מחוברין — אימא [אמור] שלא יכשירו לטומאה.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק מים מחוברין — היינו סבורים משום דקיימי בדוכתייהו [שהם עומדים במקומם] — חשיבי [החשיב אותם], אבל תלושין — אימא [אמור] שלא יכשירו לטומאה, על כן צריכי [נצרכו].

כיון שנדחתה ראיה זו מנסים להביא ראיה אחרת תא שמע [בוא ושמע] שאמר הכתוב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא" (ויקרא יא, לו) ומכאן נלמד שמים בכלל, חוץ ממי מעין ובור שהם מחוברים, מקבלים טומאה. הרי שטומאת משקים מן התורה! ודוחים: מאי [מה פירוש] "יהיה טהור" שהטובל באלה יהיה טהור מטומאתו, ואין ללמוד מכאן לטומאת המשקים עצמם.

ד בתירוץ הקודם היתה הנחה כי הכתוב צריך ללמדנו לענין הכשרה לטומאה הן במים תלושים והן במחוברים, ותוהים: ותלושין מי [האם] מכשירין מן התורה? והאמר [והרי אמר] ר' יוסי בר' חנינא: משקין בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש לא דיין שהן דכן [טהורים] מטומאה אלא שאין מכשירין. ומכאן אפשר ללמוד לכאורה שמשקים תלושים אינם מכשירים מדין תורה, שהרי אין בידי החכמים לבטל דין תורה, אלא מכשירים בודאי רק מדברי סופרים, והם לא גזרו בבית המקדש.

ודוחים: תירגמא [הסבר זאת] על ענין דם, שדברי ר' יוסי בר' חנינא לא היו על כל המשקים שבבית המקדש אלא רק על דם שבמקדש, וטעם הלכה זו כפי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שנשפך על מאכל, שאינו מכשיר אותו לקבל טומאה — שנאמר "רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז) ומכאן לומדים: דם שנשפך כמים כלומר דם שחיטת בהמת חולין שהוא נשפך סתם ואין חוששים לקבלו בכלי — מכשיר לטומאה, שרואים שהכתוב משווה אותו למים שנאמר בהם שמכשירים לטומאה.