חזר ר' יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בכלל איסור "בל תותירו", שהרי עיקר איסורו ממה שעברו והותירוהו אחר זמן אכילתו, וחמץ הריהו ב"בל תותירו", שהרי לאחר זמן איסור אכילתו הוא ב"בל יראה ובל ימצא". מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה.

אמרו לו: אם כן, אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך (לפי שיטתך שלך. במסכת תמורה לד,א) יוכיחו שהן ב"בל תותירו" שאסור להותיר מהם לאחר זמנם. שאנו אומרים דינם של אלו בשריפה, ואתה אומר שאשם תלוי בקבורה! שתק ר' יהודה ולא מצא תשובה לדבר.

אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי [זהו מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: כפא דחטא נגרא — בגווה נשרוף חרדלא [הכף שעשה הנגר — בתוכה ישרפנו החרדל], שאדם גורם רעה לעצמו על ידי מעשיו שלו. שהרי ההוכחה החותכת כנגד ר' יהודה באה לו מדבריו שלו.

פתגם עממי אחר אמר אביי: סדנא בסדני יתיב, מדויל ידיה משתלים [עושה הסד בסד הוא יושב, שמגמול ידיו שלו משתלם עונשו].

ורבא אמר כפתגם אחר: גירא בגירי מקטיל, מדויל ידיה משתלים [עושה החיצים בחיציו הוא נהרג, מגמול ידו משתלם עונשו].

א שנינו במשנה: וחכמים אומרים שחמץ אפשר לבערו בדרכים שונות: מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד אמר, למה התכוון], האם כוונת דבריהם היא: מפרר וזורה לרוח, וכן דוקא מפרר ומטיל לים. או דילמא [שמא] יש להבין: מפרר וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה [בעינו], שיכול לזרוק את החמץ לים כמות שהוא ואינו צריך לפררו תחילה. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] לגבי עבודה זרה כי האי גוונא [כעין זה] ר' יוסי אומר: שוחק עבודה זרה וזורה לרוח, או מטיל לים, ואיבעיא להו [ונשאלה להם ללומדים] אף שם: היכי קאמר [כיצד אמר, למה התכוון]? האם שוחק וזורה לרוח, ושוחק ומטיל לים. או שמא שוחק וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה [בעינו].

אמר רבה: מסתברא [מסתבר] עבודה זרה שלים המלח קא אזלא [הולכת מושלכת שם] — לא בעי [צריכה] שחיקה, שכן לא יבואו להוציאה משם ולהשתמש בה. חמץ שלשאר הנהרות קאזיל [הוא הולך] ונזרק — בעי [צריך] פירור. אמר ליה [לו] רב יוסף: אדרבא, איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר], עבודה זרה שלרוב היא לא ממיסה [נמסה] שהרי עשויה היא בדרך כלל מחומר מוצק, בעי [צריכה] שחיקה. חמץ דממיס [שהוא נמס] במים — לא בעי [צריך] פירור ונמס מעצמו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבה, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יוסף. כיצד, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבה: היה אדם מהלך במדבר וחמץ בידו, והגיע זמן הפסח — מפרר וזורה את החמץ לרוח. היה מהלך בספינה — מפרר את החמץ ומטיל לים. וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יוסף: היה מהלך במדבר ומצא עבודה זרה — שוחק וזורה לרוח. היה מהלך בספינה — שוחק ומטיל לים.

ומעירים: שחיקה שבברייתא אחת קשיא [קשה] לרבה, שלדעתו עבודה זרה המושלכת לים אינה צריכה שחיקה. פירור חמץ שבברייתא אחרת קשיא [קשה] לרב יוסף. ומשיבים: שחיקה לרבה לא קשיא [קשה], הא [כאן] שאינו צריך לשחוק — כשזורק לים המלח, הא [כאן] שצריך לשחוק כשנוסע בספינה — וזורק לשאר נהרות. וכן פירור לרב יוסף לא קשיא [קשה], הא [כאן] — בחיטי [בשק חיטים] שהחמיצו שצריך להוציאם מן השק לפררם ולפזרם על פני המים, הא [כאן] — בנהמא [בלחם], כיון שזרקו לים הריהו נמס, ואינו צריך לפררו עוד.

ב משנה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה לישראל, ואילו חמץ של ישראל שנשאר חמץ ברשותו לאחר הפסח — אסור בהנאה, שנאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך" (שמות יג, ז).

ג גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון ולא כשיטת ר' יוסי הגלילי. ומבררים: מאי [מה] היא אותה הלכה בה נשנו שיטותיהם של חכמים אלה, ומה הן שיטות אלו שהזכרנו תחילה? ומסבירים: דתניא [ששנינו בברייתא]: חמץ בין לפני זמנו מחצות ערב פסח עד הערב, בין לאחר זמנו משעבר הפסח — עובר עליו אם אוכלו רק בלאו (איסור לא תעשה). תוך זמנו בימי הפסח עצמו אם אוכלו — עובר עליו גם בלאו וגם נענש בכרת, אלו דברי ר' יהודה.