ובית הלל מתירין. ושאלו: וכמה היא פת עבה? אמר רב הונא: פת שעוביה טפח, שכן מצינו אף בלחם הפנים שאסור שיהא חמץ ובכל זאת עוביו טפח.

מתקיף לה [מקשה עליה] על השוואה זו רב יוסף: אם אמרו להתיר שיעור זה זהו דווקא בלחם הפנים שנעשה בדרך מיוחדת, בכהנים זריזין הנשמרים מחשש חימוץ — יאמרו בשאר אנשים שאינן זריזין? אם אמרו בפת עמילה שעיסתה נילושה היטב מתחילה — יאמרו בפת שאינו עמילה?

אם אמרו במאפה שבמקדש שמסיקים בו בעצים יבשין שהובאו למקדש בימות הקיץ וממהרים לבעור, וחומם מרובה, ואין הפת שוהה בתנור כדי שתחמיץ בו — יאמרו בכל אדם שמסיקים בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם שבמקדש — יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בלחם הפנים שנאפה בתנור של מתכת שמתחמם מהר — יאמרו בתנור של חרס? ואם כן אין ראיה כלל מלחם הפנים לסתם מצה.

אמר ר' ירמיה בר אבא: שאילית [שאלתי] את רבי ביחוד [המיוחד] ומנו [ומי הוא] רב. איכא דאמרי [יש שאומרים] שבלשון זו אמרו: רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאילית [שאלתי] את רבי ביחוד (המיוחד), ומנו [ומי הוא] רבינו הקדוש (ר' יהודה הנשיא) מאי [מה היא] פת עבה? אמר לו: פת מרובה, כלומר, כמות גדולה של בצק בבת אחת. ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לה] פת עבה — משום דנפישא [שהיא מרובה] בלישה והעיסה נראית עבה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באתריה דהאי תנא [במקומו של תנא זה] לפת מרובה — פת עבה קרו ליה [קראו לה].

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] איסור זה? אי [אם] משום דקא טרח טירחא [שהוא טרח טירחה] שלא צריך לה, שהוא לש בבת אחת כמות מרובה ומתיגע בכך הרבה ואין זה נאה לעבוד עבודה מרובה ובלתי נחוצה בחג, אם כך מאי איריא [מה שייך] ששנה הלכה זו בפסח דוקא? אפילו ביום טוב אחר נמי [גם כן] יהא אותו הדין!

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] הדין שבכל יום טוב אסור, והאי תנא [ותנא זה] ביום טוב של פסח קאי [היה עומד] ודן בהלכותיו, והזכיר אגב כך הלכה זו שאינה מיוחדת אך ורק לחג הפסח. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה ביום טוב, ובית הלל מתירין.

א עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: יוצאין חובת מצה בפת נקיה, ואף בהדראה (פת קיבר), ובדיעבד אף בסריקין המצויירין (במצות שיש עליהן תבנית ציור) בפסח, אף על פי שאמרו שלכתחילה אין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר רב יהודה: דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו: מפני שהאשה שוהה עליה לעשות את הציור על גבי המצה לפני אפייתה ומחמצתה בינתיים.

אמר להם: אפשר יעשנה את המצה הזו בדפוס ויקבענה כיון [מיד] ולא יצטרך לשהות בציור! אמרו לו: אם כן נצטרך לחלק בהלכה שיאמרו כל הסריקין המצוירים — אסורין, אבל סריקי בייתוס שנקבעו בדפוס — מותרין, ולא חילקו חכמים בגזירתם.

אמר ר' אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא צדוק לבית רבן גמליאל, והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח. אמרתי: אבא, וכי לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמר לי: בני, לא של כל אדם אמרו, אלא של נחתומין אמרו, שכיון שהם צריכים למכור את המצות הם מרבים ליפותן, ושמא יחמיצו בתוך כך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לא של נחתומין אמרו שהם בקיאין וזריזין במלאכתם, אלא של כל אדם, ועל כל פנים בדיעבד אפשר להשתמש במצות אלה. אמר ר' יוסי: עושין סריקין מצויירים כמין רקיקין דקים, ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות (עוגיות עבות) שחשש חימוץ מרובה בהן.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הסופגנין (עוגות העשויות מבצק שנעשה כספוג) והדובשנין (עוגות האפויות בדבש) ואיסקריטין (עוגות רכות ומתובלות) וחלת המסרת (חלה שמטגנין במחבת) והמדומע כלומר, חולין שנתערב בהם משהו של תרומה — כל אלה פטורים מן החלה. מתחילה מבררים את פירוש המילים: מאי [מה היא] חלת המסרת? אמר ר' יהושע בן לוי: זה חלוט (דבר מבושל) שעושין בעלי בתים בצק במחבת עמוקה ואופים אותו כך.

אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן ומה שאינו נעשה בתנור אלא באילפס הוא בישול ולא אפיה ואינו קרוי לחם, ולכן אינו חייב בחלה. ור' יוחנן אמר: אף מעשה אילפס חייבין בהפרשת חלה. והללו (חלת המסרת ועוד) שנפטרו מפני שעשאן בחמה. ולא אפאן באש שאינן קרויות לחם.

מיתיבי [מקשים] על שיטת ר' שמעון בן לקיש, שנינו: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, אם עשאן באילפס — חייבין בחלה, ואם עשאן בחמה — פטורין, הרי זו תיובתיה [קושיה חמורה] על שיטת ר' שמעון בן לקיש! אמר עולא: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' שמעון בן לקיש שהכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שהרתיח את האילפס באש ולבסוף הדביק בצידי האילפס את מיני המאפה, שדרך אפיה זו היא בדיוק כמאפה תנור ולכן חייבים בחלה.

ושואלים: אבל אם הדביק ולבסוף הרתיח, מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] שהם פטורין, אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של אותה ברייתא: עשאן בחמה פטורין, מדוע לא ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה בתוך אותה הלכה]: במה דברים אמורים שעשאן באילפס חייבין כגון שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח — פטורין, ומדוע לא השתמש בדוגמה קרובה זו?

ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה הברייתא, וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח — הרי נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין.

תא שמע [בוא ושמע] קושיה לענין זה. שנינו: יוצאין במצה הינא (שאינה אפויה כל צורכה) וכן במצה העשויה באילפס. הרי שדבר העשוי באילפס, נחשב ללחם! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שהרתיח את האילפס כמו שמרתיחים תנור, ולבסוף הדביק.

ושואלים: מאי [מה היא] מצה הינא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מצה שפורסה כשהיא רכה ועם זאת אין חוטין נמשכין הימנה ששוב אינה כבצק. אמר רבא: וכן לענין לחמי תודה, אם נאפו עד לשיעור זה הרי הם כשרים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי הכא [כאן] לענין מצה "לחם" כתיב [נאמר], והכא [כאן] בענין תודה "לחם" כתיב [נאמר], ואם דבר נחשב לחם לענין אחד דינו כלחם לכל ענין!

ודוחים: יש בכך משום חידוש, מהו דתימא [שתאמר] הואיל וכתיב [ונאמר] בתודה "והקריב ממנו