שהגיעו לפרקן שצומחות להן שערות כבוגרות, ואולם לא הגיעו עדיין לשנים של בגרות, והן מתביישות בשל כך, ורוצות להשיר שערות אלה, מה הן עושות, בנות עניים טופלות (מורחות) אותן בסיד המשיר את השיער, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים בשמן המור, והוא שנאמר: "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב, יב).

ושואלים: מאי [מהו] "שמן המור"? רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת (סוג של שמן המעורב בתמצית בושם). רב ירמיה בר אבא אמר: זהו שמן זית שלא הביא שליש שמתמצה מזיתים שעדיין לא נתבשלו והוא חריף ביותר.

תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: אנפיקנין שאסרו חכמים להביאו למנחות זהו שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.

א נאמר במשנה "זה הכלל כל שהוא ממין דגן אסור בפסח". תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהושע: וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו בפרט? הרי היו יכולים להסתפק בכלל! אלא כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן, וידע שדברים אלה יש בהם משהו דגן.

מסופר: כי הא דההוא בר מערבא איקלע [כגון זה שאחד בן המערב, ארץ ישראל הזדמן] לבבל, הוה בישרא בהדיה [היה בשר עמו], אמר להו [להם] למארחיו: קריבו [הביאו] לי מתכילתא [תבלין] לאכול עם הפת. שמע דקאמרי [שאומרים]: קריבו ליה [תנו לו] כותח. כיון ששמע כותח — פירש, שידע שבכותח יש חלב ואין לאוכלו עם הבשר. ומכאן שיש תועלת לאדם לדעת שמות המאכלים וממה הם עשויים, כדי שיוכל להיזהר מהם, גם כשאינו יודע כיצד הם נראים.

ב נאמר אף במשנה על הדברים השנויים שם "הרי אלו באזהרה" באיסור לאו, אבל לא בכרת.

ושואלים: מאן תנא [מי הוא התנא] הסבור שחמץ דגן גמור, אם הוא על ידי תערובות וכן חמץ נוקשה שהוא חמץ גרוע שאינו ראוי לאכילה, כשהוא בעיניה [בעינו] אסור בלאו?

אמר רב יהודה אמר רב: שיטת ר' מאיר היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: שיאור כלומר, בצק שלא החמיץ לגמרי והוא רק בתחילת חימוץ והוא חמץ נוקשה — ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו — לוקה בארבעים.

לפני שדנים בברייתא זו לעניננו, מעירים תחילה על סתירה המצויה בה: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת מצד אחד "שיאור ישרף", אלמא [מכאן] שאסור בהנאה, והדר תני [וחזר ושנה]: ונותנו לפני כלבו, אלמא [מכאן] שמותר בהנאה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, לכך התכוון]: שיאור ישרף, כוונתו לאותו שיאור של שיטת ר' מאיר בשיאור, שלדעת ר' מאיר הוא חמץ גמור, או שיאור בדרך שקבע ר' יהודה על פי שיטת ר' יהודה שהוא חמץ גמור לדעתו, ולשיטת כל אחד מהם הוא אסור בהנאה. ונותנו לפני כלבו הכוונה היא: אותו שיאור שלדעת ר' מאיר חמץ גמור הוא, ולדעת ר' יהודה אינו חמץ גמור אלא חמץ נוקשה בלבד הוא, שיכול לתיתו לפני כלבו, שאמנם אסור הוא באכילה אבל מותר בהנאה.

ומה שאמרו והאוכלו לוקה בארבעים הרי בכך אתאן [באנו] לשיטת ר' מאיר, שאותו חמץ שמותר בהנאה לשיטת ר' יהודה — האוכלו לוקה ארבעים,

ואם כן שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' מאיר שסבור שחמץ נוקשה שהוא בעיניה [בעינו] ללא תערובת, הוא בלאו ועונשו מלקות. וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת, שאין חייב עליו כרת משום שאינו אוכלו לעצמו, אבל חייב עליו באיסור לא תעשה שבאכילת חמץ.

רב נחמן אמר: שיטה זו שבמשנתנו שיטת ר' אליעזר היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — ענוש בלאו, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — בלא כלום שאין חייבים על התערובת כלל. ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר שאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן חמץ נוקשה בעיניה [בעינו].

ושואלים: ורב נחמן, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשיטת רב יהודה שמשנה זו היא כדעת ר' מאיר?

אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יש להבחין: דילמא [שמא] עד כאן לא קאמר [שאמר] ר' מאיר התם [שם] אלא נוקשה בעיניה [בעינו], אבל חמץ דגן גמור גם על ידי תערובת לא, ושמא לדעתו חייב עליו כרת.

ולהיפך, רב יהודה מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כרב נחמן שמשנה זו כשיטת ר' אליעזר?

אמר לך: עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' אליעזר התם [שם] אלא חמץ דגן גמור, שאם הוא על ידי תערובת חייבים עליו בלאו. אבל נוקשה בעיניה [בעינו], שאין כאן חמץ גמור לא אמר, ויהא פטור לגמרי.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה שהלכה זו כשיטת ר' מאיר היא. שעל הכתוב "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות יב, כ) דרשו חכמים: לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי. יכול יהא האוכל מאלה ענוש כרת? תלמוד לומר: "כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב, טו), ללמדנו: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, ועל עירובו — ענוש בלאו בלבד.

ונדייק: מאן [את מי] שמעת ליה [אותו] שאמר על עירובו של חמץ שחייב בלאו? ר' אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה [בעינו] לא קאמר [אמר], שהרי מנה כאן רק את מיני המאכל והמשקה שיש בהם תערובת חמץ גמור, אבל לא מנה את החומרים האחרים (זומן, עמילן וקולן) שהם חמץ נוקשה בלבד, שמע מינה [למד מכאן]: חמץ נוקשה לר' אליעזר לית ליה [אין לו בו איסור].

ושואלים: ור' אליעזר, דין זה שעל עירובו של חמץ בלאו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב, כ).

ומקשים: אי הכי [אם כך] שהוא סבור כי "מחמצת" פירושה תערובת חמץ, אם כן כרת נמי לחייב [גם כן שיתחייב], דהא כתיב [שהרי נאמר] "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ" (שמות יב, יט), ומפורש שיש באכילת מחמצת עונש כרת!

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותה "מחמצת" נצרכה לו ללימוד אחר, לכפי ששנויה ברייתא], "מחמצת" — אין לי אלא שנתחמץ הדבר מאליו שהוא הקרוי מחמצת, אם נתחמץ מחמת דבר אחר, מנין שהוא כחמץ שחייב עליו כרת? — תלמוד לומר "כל... מחמצת ונכרתה", שאפילו דבר שלא נתחמץ מעצמו, בכלל חמץ הוא.

ותוהים: אי הכי [אם כך] ש"כל מחמצת" פירושה לרבות דבר שנתחמץ מחמת דבר אחר, אם כן "כל מחמצת" שבאיסור הלאו נמי להכי [גם כן לכך] הוא דאתא [שבא ללמד] ולא לענין תערובת!

אלא אומרים: טעמא [הטעם] של ר' אליעזר מ"כל", שלא למד מן המלה "מחמצת" אלא מלשון הריבוי "כל מחמצת" הכתוב שם.

ומקשים: התם נמי [שם גם כן] בפסוק שיש בו כרת, הכתיב [הרי נאמר] "כי כל אוכל חמץ ונכרתה"? ומשיבים: ההוא [אותו] "כל" מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר — לרבות את הנשים, שאף הן אסורות באכילת חמץ.

ותוהים: וכי יש צורך ללימוד זה להלכה זו? הלוא ריבוי זה מדברי רב יהודה אמר רב נפקא [הוא יוצא], שכן אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו של] ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא" (במדבר ה, ו), השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה, הרי שלגבי כרת שהוא בין שאר עונשים שבתורה אין צורך בריבוי מיוחד לאשה.

ומשיבים: אף על פי כן, בכל זאת בענין חמץ איצטריך [נצרך הדבר]