לענין חמץ בפסח נמי [גם כן] צריך שיחייב כאשר היתר מצטרף לאיסור.

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] הדין. ומה שהזכיר שאור בהקטרה היה כדי לאפוקי מדאביי [להוציא משיטת אביי] שאמר: יש הקטרה לפחות מכזית כלומר, שלוקים על הקטרת שאור אף אם מקטיר שיעור פחות מזית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כאשר דיבר על כך שהיתר מצטרף לאיסור שאיסור הקטרה לאו לפחות [אינו בפחות] מכזית, שבכל זאת יש צורך בכמות מינימום מסויימת כדי להתחייב עליה.

א יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של ר' יוחנן שבכל איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור פרט לאיסורי נזיר. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: וכל איסורין שבתורה חוץ מאיסורי נזיר אכן אין היתר מצטרף לאיסור?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: המקפה (מרק סמיך) של תרומה והיו השום והשמן שבו של חולין ונגע טבול יום במקצתן — פסל את כולן משום מקפת התרומה. ולהיפך אם היתה המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן — לא פסל אלא מקום מגעו בלבד,

והוינן בה [והיינו עסוקים בבעיה זו] מקום מגעו אמאי [מדוע] פסולה, הא בטלי להו [הרי בטלו להם] התבלין ברוב! וכיון שהרוב חולין הוא אין חולין אלה נפסלים עוד ממגעו של טבול יום. ועל כך אמר רבה בר בר חנה: מה טעם אמרו שנפסלו — הואיל וזר לוקה עליהן בכזית על המקפה המעורבת אם אכלה, שכל דבר שמעורבת בו תרומה — שם תרומה עליו מן התורה. והיכי דמי [וכיצד בדיוק הענין] לאו [האם לא] משום שהיתר מצטרף לאיסור?

ודחה רב דימי: לא, מאי [מהו] כזית שאמרנו דאיכא [שיש] שיעור כזית תרומה בתוך כמות שאפשר לאכול בכדי אכילת פרס, והוא חייב על אכילת כזית התרומה אף שלא אכלו בבת אחת.

ושאל אותו אביי: וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא [מן התורה הוא] שמתחייבים עליו? אמר ליה [לו]: אין [כן].

ושאל אביי: אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה [אם כן מדוע חולקים חכמים עליו] על ר' אליעזר בכותח הבבלי (תבלין חריף שמעורב בו קמח) בפסח, שהם אמרו שאין בתערובת חמץ עונש מן התורה. ואף שאין לחייבו מהריבוי של "כל" לרבות אף את התערובת, יחייבוהו משום שבתוך כדי אכילת פרס בא הוא לאכול כזית איסור?

אמר רב דימי: אלא מאי [מה תאמר] שהטעם הוא באוכל תרומה משום שהיתר מצטרף לאיסור, סוף סוף מאותו טעם עצמו אמאי פליגי רבנן עליה [מדוע חלקו חכמים עצמם על] ר' אליעזר בכותח הבבלי? אלא: הנח לכותח הבבלי דלית ביה [שאין בו] כזית בכדי אכילת פרס שלא יכול להיות שיאכלו כזית חמץ שבו בזמן כה קצר, שהרי אינו אלא תבלין ורק חלקו הוא חמץ. אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה [אם כשאוכל בעינו שהוא גומע ואוכל אותו] לא כתבלין אלא כאוכל, אם כן בטלה דעתיה אצל כל אדם, שאין מנהג אדם לאכול תבלין חריף בפני עצמו ובמהירות כה מרובה, ואין מחייבים אדם על דבר שיוצא ממנהג הבריות. ואי משטר קשטר ואכיל [ואם מטבל ואוכל] לית ביה [אין בו] כזית בכדי אכילת פרס שמחמת חריפותו מתבלים בו רק במעט.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממקור אחר, שנינו: היו שתי קדירות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי מדוכות שדכו בהן מאכל או תבלין, אחת המדוכות היתה של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו (הדברים שבמדוכות) לתוך אלו (הקדרות) ואין אנו יודעים מה נפל לתוך מה, פוסקים כי הכל מותרין וחולין לעצמן ותרומה לעצמה ונאכלים החולין לזר. שאני אומר כיון שאין לי הוכחה שאירע אחרת: ודאי תרומה לתוך התרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו,

ואי אמרת [ואם אומר אתה] אכילת כזית איסור אף בתערובת בכדי אכילת פרס דאורייתא [מן התורה הוא] אמאי אמרינן [מדוע אומרים אנו] שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, שהרי אם נפל מן התבלין של תרומה לתוך החולין ואם יאכלם נמצא שאוכל כזית תרומת תבלין תוך כדי אכילת פרס מן הקדירה, הרי עובר על דברי תורה, ואם בכל זאת התירו הרי זו לכאורה ראיה שכזית באכילת פרס אינו אסור מן התורה. אלא חכמים הם שאסרוהו, ובמקרה כזה לא גזרו. אמר ליה [לו] רב דימי: הנח לתרומת תבלין דרבנן [שמדברי סופרים] היא, שמן התורה אין חובת הפרשת תרומה אלא על מיני דגן, יין ושמן. ורק מדברי סופרים חייבו לתרום מן התבלין, לכן מקילים במקרה כזה.

איתיביה [הקשה לו] אביי עוד ממקור דומה: היו שתי קופות (סלים גדולים) מלאים דגן, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין (מידות בנות סאה) אחת של חולין ואחת של תרומה שאף בהן דגן, ונפלו אלו לתוך אלו — מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפלה, ואם כך יש להקשות: הרי פה מדובר בדגן שתרומתו מן התורה ואי אמרת [ואם אומר אתה] כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא [מן התורה] אמאי אמרינן [מדוע אומרים אנו] "שאני אומר", הרי היינו צריכים לחשוש שמא יש כזית תרומה בכדי אכילת פרס ואסור?

אמר ליה [לו]: הנח לתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן [מדברי סופרים] כיון שלאחר שגלו ישראל מארצם ולא חזרו כולם אין דיני תרומות ומעשרות נוהגים מן התורה אלא רק מדברי סופרים, ולכן מקילים בספיקם ובתערובתם.

ב לעיקר דברי ר' אבהו שדן במלה "משרת" האמורה בנזיר שלמדים לצירוף היתר לאיסור, שואלים: והאי "משרת" להכי הוא דאתא [וכי "משרת" זה לכך הוא שבא ללמדנו]? הרי האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] לכדתניא [למה ששנינו בברייתא] במקום אחר: "משרת"