בהמשך אותה משנה שנינו: בועל נדה דינו כטמא מת. ונברר: למאי [למה לאיזה ענין] אמרו השוואה זו? אילימא [אם תאמר] לטומאתם ששניהם טמאים שבעה ימים, הרי האי [זה, בועל נדה] טומאת שבעה כתיב ביה [כתובה בו] במקרא במפורש, והאי [וזה, טמא מת] טומאת שבעה כתיב ביה [כתובה בו] במפורש, ואין צורך למשנה להודיענו דבר זה.

אלא לאו [האם לא] לענין מחנותם שלמחנה שטמא מת משתלח אף בועל נדה משתלח. ומדסיפא [וכיון שסופה של המשנה] השוואה זו כוונתה למחנותם, רישא [תחילתה] שהשוותה בעל קרי למגע שרץ נמי [גם כן] להשוותם למחנותם, ולא כפי שאמרנו קודם! ודוחים: מידי איריא [וכי הדבר שייך]?! ומה מחייבנו לומר ששתי ההשוואות הן מענין אחד? הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] וכל קטע עניינו בהשוואה מיוחדת.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: מצורע חמור מזב וזב חמור מטמא מת לענין המחנות, יצא בעל קרי שטמא מת חמור ממנו,

מאי [מה] משמעות הלשון יצא בעל קרי? לאו [האם לא] הכוונה: יצא מכלל זב ובא לכלל טמא מת, דהא [שהרי] בכלל טמא מת חמור ממנו שטומאתו טומאת שבעה ובכל זאת מותר במחנה לויה, ומכאן נלמד שגם בעל קרי מותר במחנה לויה!

ודוחים: לא, הכוונה יצא בעל קרי ממחנה טמא מת ונכנס למחנה זב וטעון שילוח גם ממחנה לויה כמו הזב, ואף על גב [ואף על פי] שטמא מת חמור ממנו ומותר במחנה לויה, ולכאורה היה עלינו לומר שגם בעל קרי יהיה מותר — בכל זאת למאי דדמי ליה מדמינן ליה [למה שדומה לו מדמים אותו], ובעל קרי דומה מבחינת מהות טומאתו לזב ולא לטמא מת.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבדימי: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל המחנה" (דברים כג, יא), ודרש "ויצא אל מחוץ למחנה" — זו מחנה שכינה, "לא יבא אל תוך המחנה" — זו מחנה לויה, מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות.

אמר ליה [לו] ר' יצחק לשונה המשניות: משהו אינו כראוי בסגנון ברייתא זו, אכתי לא עיילתיה אפיקתיה [עדיין לא הכנסת אותו כבר הוצאת אותו] כלומר, כיצד אפשר לומר "לא יבוא אל תוך המחנה" שכוונתו למחנה לויה? הלוא צריך להוכיח תחילה שהיה במחנה זה, כדי לומר שיצא מתוכו! לישנא אחרינא [לשון אחרת] שעניינה כמעט זהה ונבדלת בניסוח בלבד: אכתי [עדיין] לא אפיקתיה עיילתיה [הוצאת אותו וכבר הכנסת אותו] כלומר, כיצד אפשר לומר מצד אחד "לא יבוא אל תוך המחנה" שהוא מחנה לויה, הרי לא למדנו עדיין שיצא מאותו מחנה! אלא אימא [אמור] תקן הלשון כך: "מחוץ למחנה" — זו מחנה לויה, "לא יבא אל תוך המחנה" — זו מחנה שכינה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על דרשה זו] רבינא: אימא אידי ואידי [אמור שזה וזה] בא לענין מחנה שכינה שחייב לצאת מתוכו, ואסור לו להיכנס אליו, וכפל הדברים ללמד לעבור עליו במצות עשה של יציאה, ולא תעשה של איסור כניסה! ודוחים: אם כן לימא קרא [שיאמר המקרא] רק "ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא אל תוך" או "אל תוכו", חזרה נוספת על המלה "המחנה" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] ליתן לו מחנה אחרת, שמדובר כאן לא באותו מחנה שיצא ממנו אלא במחנה אחר.

א שנינו במשנה שמיחוי קרביו של הפסח דוחה את השבת. ושואלים: מאי [מה פירוש] מיחוי קרביו? רב הונא אמר: שמנקבן בסכין כדי שיצא הפרש מתוכם. רב חייא בר רב אמר: הכוונה היא שירקא דמעייא דנפקא אגב דוחקא דסכינא [ליחה שבמעיים שיוצאת על ידי דחיקת הסכין] עליה, שאם ישאירו לכלוך זה בתוך המעיים יתקלקל ויסריח כל הקרבן.

אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה טעמו] של חייא בר רב בהסברו זה? דכתיב [שנאמר]: "ורעו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו" (ישעיה ה יז), מאי משמע [מה משמעו של כתוב זה] ומה הקשר שלו לענייננו? כדמתרגם [כפי שמתרגם] רב יוסף פסוק זה "ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון" [ואת נכסי הרשעים ירשו הצדיקים], ומכאן שלשון מחים הוא לשון ביזוי וגנאי, ומתוך כך הגיע חייא בר רב לפרש שמיחוי קרביים הוא הוצאת הדבר המאוס.

כיון שמבואר חלק מפסוק זה מבארים גם את תחילתו. "ורעו כבשים כדברם", אמר מנשיא בר ירמיה אמר רב: כמדובר בם לאמור כפי שהבטיח הנביא. ושואלים: מאי [מה מובן] לאיזו הבטחה התכוון כשאמר כמדובר בם? אמר אביי: הוא שנאמר "וחרבות מחים גרים יאכלו". אמר ליה [לו] רבא: אין לומר כן; בשלמא אי כתיב [נניח אם היה כתוב] "חרבות מחים "אפשר היה לומר כדקאמרת [כפי שאמרת] ופירשת, אבל השתא דכתיב [עכשיו שכתוב] "וחרבות", משמע מילתא אחריתי קאמר [דבר אחר אמר] ויש כאן שתי נבואות נבדלות.

אלא אמר רבא: יש לפרש זאת כדברי רב חננאל אמר רב, שאמר רב חננאל אמר רב: עתידין צדיקים שיחיו את המתים. כתיב הכא [כתוב כאן]: "ורעו כבשים כדברם" כבשים אלה כינוי הם לצדיקים, וכתיב התם [ונאמר שם] גם במקום אחר לשון רעיה: "רעה עמך בשיבטך צאן נחלתך שוכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם" (מיכה ז, יד),

"בשן" — זה רמז לנביא אלישע הבא מן הבשן. ומנין יודעים אנו שאלישע בא מן הבשן, שנאמר: "יואל הראש ושפם המשנה ויעני ושפט בבשן" (דברי הימים א' ה, יב), וכתיב [ונאמר] שם אביו של אלישע במקום אחר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (מלכים ב' ג יא). "גלעד" זה רמז לאליהו, שנאמר: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד" (מלכים א' יז א). ומתוך דמיון הלשון בפסוקים נלמד גזירה שווה שיהיו הצדיקים לעתיד כאליהו ואלישע שהחיו את המתים.

כענין זה ממקור אחר, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: עתידים צדיקים שיחיו מתים, שנאמר: "עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים" (זכריה ח, ד), וענינה של משענת זו — כפי שנאמר בדברי אלישע לגיחזי בבואו להחיות את בן השונמית המת: "ושמת משענתי על פני הנער" (מלכים ב' ד, כט).

ב כיון שדובר בתחיית המתים ובחיים לעתיד לבוא מביאים עוד בענין זה. עולא רמי [השליך, הראה סתירה] בין שני מקראות, נאמר במקרא אחד: "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר" (ישעיה כה, ח), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות" (ישעיה סה, כ), הרי שבכל זאת לא יבולע לגמרי המוות! והשיב: לא קשיא [קשה], כאן בישראל שלא ימותו כלל, כאן בגוים שרק יאריכו ימיהם מאד. ושואלים: וגוים מאי בעו התם [מה הם צריכים שם] ומה מקומם לעתיד לבוא? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם" (ישעיה סא, ה).

רב חסדא רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" (ישעיה כד, כג), משמע שלעתיד לא יהא כלל אור שמש וירח, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה ל, כו), משמע שיאירו לבנה וחמה, ואף אורם יגדל! ומשיבים: לא קשיא [קשה], כאן שחפרה הלבנה לגמרי מזיו השכינה, הרי זה לעולם הבא שהוא עולם שונה לחלוטין, כאן שיגדל אורה לימות המשיח.

ושואלים: ולשיטת שמואל שאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, אבל בשאר הדברים ובכלל זה אור החמה עולם כמנהגו נוהג, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהסבר הדברים? ומשיבים; יש לומר: אידי ואידי [זה וזה] יתקיימו לעולם הבא, ולא קשיא [קשה]; כאן שחפרה הלבנה לגמרי במחנה שכינה, כאן שיהיה אורה פי כמה — במחנה צדיקים.

ובדומה לכך רבא רמי [השליך, הראה סתירה], נאמר: "אני אמית ואחיה" וכתיב "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט), השתא אחויי מחיי [עכשיו שנאמר שהוא מחיה את המתים], מרפא את החיים לא כל שכן שיכול הוא לרפא, ואין כל הוספה בביטוי שני על הראשון! אלא פסוק זה בא להבהיר את תוכן הדבר, אמר הקדוש ברוך הוא מה שאני ממית כלומר, אותם אנשים שאני ממית אני מחיה, כמו שאת האנשים שאני מחצתי אני ארפא, שמדבר באותם אנשים ולא כפי שהיה מקום להבין גם אחרת.

ובדומה לזה בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: "אני אמית ואחיה" יכול שהכוונה היא מיתה באדם אחד וחיים (לידה) באחד, כדרך שהעולם נוהג, תלמוד לומר "מחצתי ואני ארפא", מה מכה ורפואה האמורה כאן מדברת בודאי באדם אחד, אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה, שהרי נאמר פסוק זה במפורש בתורה. דבר אחר בפירוש הפסוק: בתחלה מה שאני ממית אני מחיה שיחיו המתים ויקומו במומם שמתו בו, והדר [ואחר כך] מה שמחצתי ואני ארפא, כלומר שיתרפאו ממומיהם אחר כך.