בשני שלה שספק הוא אם תראה דם גם היום וגם למחרת ויצטרפו לשלושה ימים ותהיה זבה גדולה או לא ותיטהר לעת ערב, ואחר כך ראתה דם, ונתברר למפרע שהיא זבה אינה אוכלת מן הפסח משום טומאה, אבל פטורה מלעשות פסח שני.

ונברר: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו, מדוע פטורה מפסח שני? לאו [האם לא] משום דמרצי [שמרצה] ציץ עליה? ואם כן נמצא כי הציץ מרצה על ספק טומאה. שהרי בשעת זריקת הדם ספק הוא אם היא נחשבת כזבה או לא, ולכך ירצה אף על טומאת תהום שבזבה! אמרי [אומרים] בדחיית הוכחה זו: לא זה הטעם, אלא משום דקסבר [שסבור הוא] ר' יוסי: מכאן ולהבא היא מטמאה. שלדעתו שומרת יום כנגד יום שראתה ביום השלישי אין אומרים שהתחילה זיבתה מהיום הראשון, אלא רק מן היום השלישי, בו הוכרה כזבה גדולה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שבה נאמר להיפך, ר' יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות שראה זוב רק שתי פעמים (שהוא טמא שבעה ימים, אבל יש לו תיקון בטבילה בלבד ואינו זקוק עוד לקרבן טהרה ביום השמיני) ששחטו קרבן פסח וזרקו עליו דמו ביום שביעי שלו, ואחר כך באותו יום ראה זוב נוסף והוא עתה זב בעל שלוש ראיות, וצריך להמתין שבעה ימים ולהביא קרבן להטהר. וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה — הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע שכל משכב ומושב שנגעו בהם נטמא למפרע, מן היום בו ראו את הזיבה הראשונה,

אבל פטורים מלעשות פסח שני. ומכאן ראיה שסבור ר' יוסי שטומאתם היא למפרע, וממילא בשעת זריקת דם הפסח הריהי ספק טמאה ונמצא מרצה הציץ על ספק וירצה אם כן אף על טומאת התהום של זיבה!

ודוחים: אמרי [אומרים]: מאי [מה פירוש] למפרע בדברי ר' יוסי אלה, כוונתו היא רק מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, שהחמירו בו להחשיבו כטמא, אבל מדין תורה אכן אינם מטמאים אלא מכאן ולהבא.

ומעירים, ואף ר' אושעיא סבר כי זב כעין זה ושומרת יום כנגד יום לשיטת ר' יוסי מטמא למפרע מדרבנן [מדברי סופרים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' אושעיא אומר: אבל זב שראה בשביעי שלו — סותר את ימי הטהרה שלפניו, ונחשב למפרע כזב בכל אותם ימים. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא יסתור אלא יומו, אותו יום שראה בו בלבד ולא יוסיף לספור אלא יום אחד בלבד!

ותוהים: ממה נפשך, כלומר, מכל צד שתעיין בדבר דעה זו תמוהה; אי קסבר [אם סבור] ר' יוחנן למפרע הוא מטמא — אפילו כולהו [את כל הימים כולם] נסתור, כדברי ר' אושעיא. אי קסבר [אם סבר] מכאן ולהבא הוא מטמא — יומו נמי [גם כן] לא נסתור שהרי מקצת היום שספר נחשב ככולו ונגמרה ספירתו בלא ראיה נוספת! אלא אימא [אמור] תקן בלשונו, שכך אמר ר' יוחנן: לא יסתור ולא יומו, אפילו לא את יומו.

ואמר ליה [לו] ר' אושעיא: אמנם אין דעתי כן, אבל דע לך כי ר' יוסי הפוטר מפסח שני את הרואה זוב כעין זה קאי כוותך [עומד בשיטתך סבור כמותך] שמכאן ולהבא הוא מטמא, ולכאורה הא [הרי] ר' יוסי אומר: מטמאין משכב ומושב למפרע! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [למד מכאן] שמה שאומרים מטמא למפרע הוא מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד, ולא מן התורה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: ולר' יוסי, השתא [עכשיו] שאמר שבטומאת הזיבה מכאן ולהבא מטמא ואם כן לענין פסח אין צורך בריצוי ציץ על טומאת תהום של זיבה, שהרי גם בלא כן שוחטים וזורקים קרבן פסח עבור אלה, אם כן הלכה זו שאין טומאת התהום אלא למת בלבד, למעוטי מאי [למעט מה]?

ולכאורה נפשוט מינה [נפתור מכאן] את שאלתנו, שודאי בא הדבר למעט טומאת שרץ, ולפי מה שאמרנו קודם, נמצא שמדובר בכהן, והותרה לו טומאת התהום, ותפתר איפוא בעיית רמי בר חמא.

אמרי [אומרים] בדחיה: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר כאן בטומאת בעלים, וכן מדובר כאן בקרבן פסח, וקסבר [וסבור הוא] אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, ויש איפוא מקום לדון בדינם של הנטמאים בשרץ בלא יודעים, ולכן איצטריך למעוטי [הוצרך למעט] ולומר שטומאת התהום היא רק בטומאת מת ולא בטומאת שרץ.

ועוד שואלים: אלא לענין שומרת יום כנגד יום לר' יוסי זבה גמורה שמטמאה היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שאם שומרת יום כנגד יום אינה מטמאה בראיה שלישית למפרע, וראיה שלישית נחשבת כאילו היתה ראשונה כיצד אפשר לצרף שלוש ראיות לטומאה? הלוא תמיד תחשבנה כנפרדות זו מזו, ואין כאן שלוש יחד!

ומשיבים: בשופעת, כגון שהיתה שותתת דם במשך שלושת הימים ברציפות. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: כגון שראתה כל שני בין השמשות, שראתה כל משך זמן של בין השמשות ביום אחד וביום השני, שאז ודאי היא טמאה כל היום השלישי כולו, שהרי לא היה הפסק טהרה בין יום ליום.

א בעי [שאל] רב יוסף: כהן המרצה בקרבן התמיד, האם הותרה לו טומאת התהום או לא? וצדדי השאלה: אם תמצא לומר ולקבל את ההנחה כי כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי [מה דינו]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי גמירי [כאשר למדנו, קבלנו] דין טומאת התהום הרי זה בקרבן פסח, אבל בקרבן תמיד לא גמירי. [למדנו] או דילמא [שמא] יליף [לומד] תמיד מפסח בגזירה שוה.

אמר רבה: אפשר לפתור בעיה זו על ידי קל וחומר: ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה בעושה פסח ונזיר, שיחיד העושה את הפסח או נזיר המביא את קרבנו ונטמא בטומאה ידועה אין לו היתר וחייב בפסח שני בכל זאת הותרה לו טומאת התהום, מקום שהותרה לו טומאה ידועה בקרבנות הציבור, שאם הצבור טמא הותרה אפילו טומאה ידועה, שהם קרבים אפילו בטומאה —