מאן תנא [מי הוא החכם השונה] בדבריו ענין עקירות שאפילו דבר הטעון ברכה חשובה לאחריו, אם עקר האוכל ממקומו צריך לחזור ולברך,

ר' יהודה הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חברים שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע (אחרונה) על מה שאכלו וכשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה (ראשונה). אמר ר' יהודה במה דברים אמורים — בזמן שהניחו שם מקצת חברים, אבל לא הניחו שם מקצת חברים, כשהן יוצאין — טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה ואם כן ברייתא זו שהקשינו ממנה על דברי רב חסדא דעת יחיד היא, ורב חסדא סבור כחכמים.

מברייתא זו מוסיפים ומדקדקים אלא טעמא [הטעם, דווקא] הוא אם אכל בדברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן שצריכה להיאמר דווקא במקומן, אז הדין שכשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה. אבל אם אכל דברים שאין טעונין ברכה חשובה לאחריהן שצריכה להיאמר דווקא במקומן, צריך לומר שאפילו לרבנן שאינם מצריכים ברכה נוספת בשעת שינוי מקום, הרי כשהן יוצאין ממקומם — הריהם טעונין ברכה למפרע (אחרונה) וכשהן חוזרין — הריהם טעונין ברכה לכתחלה (ראשונה),

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לדברי ר' יוחנן שאמר שעל שינוי מקום אין צורך לברך כלל! ותוהים: ולאו מי אותביניה חדא זימנא [וכי לא דחינו, השבנו, דבריו פעם אחת], וכיון שכך שוב אין טעם עוד להקשות עליהם! ואומרים: אמנם כן הוא, ואולם נימא מהא נמי תיהוי תיובתא [מכאן גם כן תהיה זו קושיה חמורה עליו]!

ודוחים: אין ראיה גמורה, כי אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: הוא הדין שאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן נמי [גם כן] אין צריך לברך עליהם ברכה חדשה, והא דקתני [וזו ששנינו] בלשון "עקרו רגליהן" שממנה כבר למדנו שמדובר בדברים הטעונים ברכה אחרונה, דבר זה בא להודיעך כחו של ר' יהודה שדנו דווקא במקרה זה להראות עד כמה מחמיר הוא,

שלדעתו אפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ובודאי יחזרו לברך שם טעמא [הטעם, דווקא] שהניחו מקצת חברים. אבל לא הניחו מקצת חברים, כשהן יוצאין — טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה. אבל חכמים מקילים ואומרים שאין צורך לברך בשינוי מקום אפילו בדברים שאין טעונים ברכה במקומם.

ומעירים עוד: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא: חברים שהיו מסובין יחד לשתות יין, ועקרו רגליהן ממקומם ללכת למקום אחר, וחזרו אחר כך למקומם — אין צריכין לחזור ולברך. ויין הוא מן הדברים החשובים שמברכים אחריהם במקומם, ולמדנו איפוא מכאן במפורש כדעת רב חסדא האומר שדברים שצריכים ברכה במקומם, אם עקר ממקומו וחזר, אין צורך לחזור ולברך עליהם בשנית.

א ומעתה אנו חוזרים לדיני הפסקה בסעודה לצורך קידוש. תנו רבנן [שנו חכמים]: בני חבורה שהיו מסובין יחד ובתוך סעודתם קדש עליהן היום (יום השבת) — מביאין לו לאחד מהם כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ומביאים לו כוס שני ואומר עליו מיד ברכת המזון שמפסיקים סעודתם של חול, אלו דברי ר' יהודה הסבור כי מפסיקים לקידוש היום בשבת. ר' יוסי אומר: אוכל והולך עד שיגמור סעודתו אפילו עד שתחשך.