קשיא [קשה] הדבר לשיטת עולא שפתח בברוך ולא חתם בברוך! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] עולא: הא נמי [זו גם כן] כברכת המצות דמיא [נחשבת] ואינה צריכה חתימה, כי אף ברכת המצות מאי טעמא [מה טעם] אין חותמים בה משום דהודאה בלבד היא ואין בה דברים שלא מעניינה אלא הודאה בלבד ואין בה הפסק של שום דבר אחר, כגון: תחינה או ריצוי, ולכן די בפתיחה אפילו בלא חתימה . הא נמי [זו גם כן] ההבדלה ברכת הודאה בלבד היא.

א מסופר: רב חנניא בר שלמיא ושאר תלמידי רב, הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה] ערב שבת סמוך לחשיכה, וקאי עלייהו [והיה עומד עליהם ומשמשם] רב המנונא סבא [הזקן]. אמרו ליה [לו]: זיל חזי אי מקדיש יומא ונפסיק וניקבעיה לשבתא [לך וראה אם קדש היום, כלומר אם החשיך, ונפסיק בעקירת השלחן ונקבע את סעודתנו לשם שבת] אמר להו [ להם ]: לא צריכיתו [אין אתם צריכים לכך] שבתא קבעה נפשה [השבת קובעת לעצמה] שעם כניסת השבת מה שאוכלים אז נחשב ממילא סעודת שבת ואין צורך בפעולה נוספת מיוחדת שתבטא הפסקה.

שאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר שבכל השנה אכילת עראי אינה חייבת במעשר ואילו בשבת אפילו אכילת עראי צריך להפריש ממנה מעשר, משום שגם אם אינו מתכוון במפורש לכך, נחשבת הארוחה כארוחת קבע, כך קובעת השבת לקידוש שאין להמשיך עוד לאכול עד שיקדש, לאחר שכבר נכנסה השבת. ומכאן ראיה שמשחשיכה הריהי נחשבת ונקבעת מאליה כסעודת שבת.

סבור מינה [סברו השומעים מהלכה זו] כי היכי דקבעה [כפי שהיא קובעת] לקידוש כך קבעה להבדלה ועם יציאת השבת שוב אין הסעודה נחשבת כסעודת שבת וחייב להפסיק ולהבדיל, אמר להו [להם] רב עמרם: הכי [כך] אמר רב: לקידוש קובעת ולא להבדלה קובעת.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים לענין מיפסק [הפסקה] שלא מפסקינן [מפסיקים], ואם התחילו בסעודה ביום השבת אין צורך להפסיק משחשיכה. אבל אתחולי [להתחיל] לא מתחלינן [מתחילים] לאכול לאחר שחשיכה ואפילו לא עשה עדיין הבדלה. ומעירים: ומיפסק נמי [להפסיק גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא לענין אכילה שהיא דבר חשוב, שאין מפסיקים כיון שכבר התחיל אבל בשתיה שאינה דבר חשוב — לא, וצריך להפסיק אם התחיל לשתות לפני יציאת השבת.

ושתיה נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאסור להתחיל בשתיה משחשיכה אלא בחמרא ושיכרא [ביין ושכר] שהם חשובים, אבל מיא [מים] — לית לן [אין לנו] בה איסור, ויכול להתחיל לשתות מים אף אחר יציאת השבת אפילו קודם הבדלה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה אחרונה זו על דעתו של רב הונא, שרב הונא חזייה לההוא גברא [ראה אדם אחד] ששתה מיא [מים] קודם הבדלה לאחר יציאת השבת. אמר ליה [לו]: האם לא מיסתפי מר [חושש אדוני] ממחלת האסכרה? דתנא משמיה [שכן שנינו משמו] של ר' עקיבא: כל הטועם כלום (משהו) קודם שיבדיל — מיתתו במחלת האסכרה. ואולם מעירים כי רבנן דבי [חכמי בית מדרשו] של רב אשי לא קפדי אמיא [היו מקפידים על המים] שלא לשתות ונמנעו רק ממשקאות חשובים.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רבינא מרב נחמן בר יצחק: מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו, או שמא כל שלא קידש בזמנו שוב אינו מקדש? אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: מדאמרי [ממה שאמרו] בני ר' חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולו נלמד, כי הכא נמי [כאן גם כן] מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו.

איתיביה [הקשה לו] רבינא מהתוספתא: לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה (קידוש) על הכוס ויש בהן הזכרה של קדושת היום בתוך ברכת המזון בשבת — "רצה והחליצנו" וביום טוב — "יעלה ויבוא", שבת ויום טוב ביום אין בהם קדושה (קידוש) על הכוס ויש בהם הזכרה קדושת היום בתוך ברכת המזון,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, אם כן שבת ויום טוב נמי [גם כן] משכחת להו [מוצא אתה אותם] במקרים מסויימים שיש בהם קדושה על הכוס, דאי [שאם] לא קידש מאורתא [מהערב] מקדש למחר! אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: "דאי" ["שאם"] לא קתני [שנינו], כלומר אין ברייתא זו עוסקת במקרה נדיר שאירע רק אם שינה מן הרגיל.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר: כבוד יום השבת וכבוד לילה — כבוד יום קודם. ואם אין לו אלא כוס יין אחד — אומר עליו