סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

פירוש שטיינזלץ

וזה בתפילין של ראש שבהם ארבעה בתים נפרדים, ואולם בתפילין של יד שאין בהם אלא בית אחד כולהו כתיבי באדרעיה [כולם כתובים בתפילין בזרועו], בהמשך אחד.

א ועוד אמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא משאיל בו, כביכול, לברר מה אירע לו, שנאמר: "מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו, יבטח בשם ה' וישען באלהיו" (ישעיהו נ, י), לאמור: ה' שואל כביכול, "מי בכם ירא ה'" מלבוא להיות "שומע בקול עבדו", שהוא שליח הציבור העוסק בעבודת ה' "אשר הלך חשכים", שהשכים בבוקר עוד לפני זמן התפילה.

אזי אם לדבר מצוה הלך, הרי אף שהוא הולך בחושך — נוגה לו, שאור המצוה מגן עליו, ואם לדבר הרשות, לדברים שאינם של מצוה, הלך, ונמנע משום כך מלהתפלל בבית הכנסת — אין נוגה לו גם כאשר יאיר היום (מהרש"א).

"יבטח בשם ה'" מאי טעמא [מה הטעם] להקפדה זו עליו? — משום דהוה ליה [שהיה לו] לבטוח בשם ה' שלא יינזק אם יאחר בסידור ענייניו כדי להתפלל, והוא לא בטח.

ב ובאותו ענין אמר ר' יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת, ולא מצא בה עשרה בני אדם — מיד הוא כועס, שנאמר: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה... הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר" (ישעיה נ, ב).

על צד אחר של הקביעות בתפילה אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתואלהי אברהם בעזרו, שהתפילה לה' הריהי כעבודת המקדש, ודרך כבוד הוא שיקבע לו מקום בו יהא נוהג לעבוד את עבודת הקודש הזו (הריא"ף), והעושה כן — אלהי אברהם בעזרו, לפי שנוהג בכך מנהג חסידות כדרך אברהם אבינו.

וכשמת אותו אדם שנהג במנהג זה, אומרים לו (עליו): "אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". שמי שהיה מקפיד בקביעת מקום תפילתו, מן הסתם בכל דרכיו הריהו מתלמידי אברהם אבינו — עניו וחסיד (הריא"ף).

וכאן המקום לשאול: ואברהם אבינו מנא לן [מנין לנו] שקבע מקום לתפילתו? ומשיבים: דכתיב כן נאמר]: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית יט, כח) ואין משמעות לשון "עמידה" אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהלים קו, ל).

ג ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה (פסיעות גדולות), לפי שנראה כבורח משם. אמר אביי לפרש את דברי רב הונא: לא אמרן [אמרנו], לא נקבעה הלכה זו, אלא למיפק [לצאת] מבית הכנסת, שיש גנאי מיוחד ביציאה בפסיעה גסה מבית הכנסת, נוסף על כך שכרגיל אין לאדם ללכת בפסיעה גסה. אבל למיעל [להיכנס]מצוה למרהט [לרוץ], שמותר ואף מצוה למהר בריצה לשם (הריא"ף), שנאמר: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו, ג), שהנכנס במרוצה לבית הכנסת מראה בעצמו שהוא ממהר ולהוט ללכת אחרי ה'.

ומעין דברי אביי אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא [בראשונה, כאשר הייתי רואה אותם את החכמים שהם רצים לדרשה של הרב בשבת], אמינא [הייתי אומר]: "קא מחליין רבנן שבתא" [מחללים הם החכמים שבת], שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, משום כבוד השבת. כיון דשמענא להא [ששמעתי את ההלכה הזאת] של ר' תנחום שאמר בשם ר' יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (שם יא, י), כלומר, במהירות ובלי להתעכב כאילו היה ארי מאחריו (ברכת ה'), מאז אנא נמי רהיטנא [אני גם כן רץ].

ד והוסיף ואמר ר' זירא: אגרא דפרקא [שכר הדרשה]רהטא [הריצה], לפי שרוב השומעים אינם מבינים יפה את עצם דברי החכם הדורש, ועיקר שכרם הוא בריצתם מתוך כוונה טובה לשמוע דברי תורה.

ובסגנון דברי ר' זירא אמר אביי: אגרא [שכר] הכלה (התכנסות ציבורית ללימוד תורה) — דוחקא [הדוחק], שעקב ריבוי הקהל קשה ללמוד שם, ועיקר השכר הוא בשל הדחקותם של השומעים לקלוט בכל זאת משהו מפי הדורש.

ובאותו סגנון אמר רבא: אגרא דשמעתא [שכר השמועה], דברי הלכה של האמוראים — סברא [הסברה], שעיקר השכר בלימוד התלמוד אינו בידיעת פסק ההלכה, כי אם בסברה שמוציא הוא מהם.

ואמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [שכר השהיה בבית האבל]שתיקותא [השתיקה], שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.

אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא [שכר התענית]צדקתא [הצדקה], שעיקר השכר בתענית הוא בכך שנותנים אז צדקה לעניים (ועיין ישעיהו נח).

ואמר רב ששת: אגרא דהספדא [שכר ההספד]דלויי [הרמת קול בוכים], שעל ידי זה מתעוררים השומעים לבכי ולצער על הנפטר.

ואמר רב אשי: אגרא דבי הלולי [שכר החתונה]מילי [דברים], שעיקר השכר אשר מקבלים המשתתפים בשמחת החתונה הוא במילים הטובות שאומרים לבני הזוג.

ה ושוב חוזרים לענין דרך הכבוד לבית הכנסת. אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא "רשע", שכן כל הקהל פונה לצד אחד בעת התפילה, והוא מפנה פניו מבית הכנסת ומתפלל לצד אחר, ונראה כמבזה את בית הכנסת ואת המתפללים בו. ורמז לדבר — ממה שנאמר: "סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם" (תהלים יב, ט), כלומר, "סביב" לבית הכנסת רק "רשעים יתהלכון".

אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] קביעת הלכה זו אלא באופן שהוא לא מהדר אפיה לבי כנישתא [מחזיר פניו לכיוון בית הכנסת], אבל כאשר הוא מהדר אפיה לבי כנישתא [מחזיר פניו לבית הכנסת]לית לן [אין לנו] בה איסור.

ולחיזוק חומר האיסור מובא מעשה: ההוא גברא דקא מצלי [אדם אחד היה מתפלל] אחורי בי כנישתא [בית הכנסת], ולא מהדר אפיה לבי כנישתא [היה מחזיר פניו לבית הכנסת]. חלף [עבר] שם אליהו הנביא. חזייה [ראהו] אותו אדם, אידמי ליה כטייעא [נדמה לו כערבי], אמר ליה לו] אליהו לאותו אדם: כדו בר קיימת קמי מרך [כך אתה עומד לפני אדונך]?! שלף ספסרא וקטליה [חרב והרגו], ללמדנו כמה חמורה עבירה זו.

ו מאחר שדרש רב הונא את הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" שסיומו "כרום זולות לבני אדם", מבררים את משמעות המילים הללו. אמר (שאל ) ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שרב ביבי הוא ששאל את רב נחמן בר יצחק: מאי [מה] פירוש "כרם זלת לבני אדם"?

אמר ליה [לו]: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, מצוות או תפילה ("רום") ובני אדם מזלזלין בהן ("זולות לבני אדם").

ר' יוחנן ור' אלעזר תלמידו דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פירוש אחר לכך: כיון שנצטרך אדם לבריות, ובכך מזדלזל כבודו בפניהם (" זולות לבני אדם") — פניו משתנות ככרום, שנאמר: "כרם זלת לבני אדם".

ואולם עדיין יש להבין מאי [מהו] "כרום" זה שדובר בו? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: עוף אחד יש בכרכי הים, ו"כרום" שמו, וכיון שחמה זורחת הריהו מתהפך לכמה גוונין. וכן גם מי שמזדקק לבריות פניו מסמיקות ומחוירות מבושה.

ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המזדקק לבריות כאלו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" (תהלים סו, יב)

ז ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים" וגו' (מלכים א יח, לו–לז), ומאחר שנענה בה אליהו, ודאי שיש בה חשיבות מיוחדת.

בדרך אגב מסבירים מדוע הוצרך לכפול ולומר "ענני ה' ענני". וכך מפרשים: "ענני" פעם אחת — שתרד אש מן השמים, כפי שביקש. ו"ענני" בפעם השנית — שלא יאמרו ישראל מעשי כשפים הם, אלא יקבלו עליהם את האמונה בה' בשלמותה.

הוסיף ר' יוחנן ואמר: אף בתפלת ערבית יש להיזהר, שנאמר: "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמא, ב). רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפלת שחרית ראויה לזהירות יתירה, שנאמר: "ה' בקר תשמע קולי, בקר אערך לך ואצפה" (שם ה, ד).

ח ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחועובר בחמשה קולות, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיה לג, יא). שחמישה קולות אלה בענין שמחת חתן וכלה, מכוונים כנגד הקולות של מתן תורה, שכן בשיר השירים נרמז מתן תורה בכינוי "יום חתונתו", ומי שאינו משמח את החתן עובר על קולות מתן תורה (ריא"ף, מהרש"א).

ואם משמחו מה שכרו? אמר ר' יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר" וגו' (שמות יט, טז), ומיעוט "קולות" הוא שניים. ובנוסף נאמר "וקול שופר", הרי שלושה. ועוד נאמר במתן תורה "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שם שם, יט), הרי שני קולות נוספים ("קול השופר" ו"יעננו בקול"), ועולה איפוא מספר הקולות הנאמרים במתן תורה לחמישה.

ושואלים: איני [האם כן הוא]? והא כתיב [והרי נאמר] גם "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" וגו' (שמות כ, יח), ואם כן נזכרים במתן תורה קולות נוספים!

ומשיבים: אותן קולות, של קודם מתן תורה הוו [היו], ואינם נמנים בחשבון הקולות האמורים שהיו במהלך מתן התורה.

ר' אבהו אמר: שכר המשמח את החתן הוא כאילו הקריב קרבן תודה במקדש, שכן נאמר בפסוק זה שבירמיה: "מבאים תודה בית ה'". ורב נחמן בר יצחק אמר: כל המשמח את החתן נחשב לו כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שכן נאמר באותו פסוק: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'".

ט ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמיםדבריו נשמעים, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג), המתפרש: "סוף דבר הכל נשמע" — לדברים של מי שהוא "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור".

על סיומו של פסוק זה שואלים: מאי [מה] פירוש "כי זה כל האדם"? אמר ר' אלעזר, כי אמר הקדוש ברוך הוא על אדם כזה: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. ואם כן, "זה" אדם זה שהוא מושלם, הוא התכלית של "כל האדם", שכל העולם לא נברא אלא בשבילו.

ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו, והריהו לעצמו ממש נחשב כ"כל האדם", שכל בני האדם יחד שקולים הם כנגדו. ר' שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' שמעון בן זומא אומר: לא רק שהוא שקול כנגד כל העולם, אלא שכל העולם, כולו לא נברא אלא לצוות (לחברה) לזה, למענו וכטפל אליו, שתהא לו חברה שיוכל להיות בצוותא עימה.

י ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, לא זו בלבד שחייב להחזיר לו שלום, אלא אף יקדים לו ליתן שלום, שנאמר: "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו) — להקדים ברכתו של רעהו. ואם נתן לו חבירו שלום ולא החזירנקרא "גזלן", שנאמר: "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד), שהדרך היחידה לגזול את העני, שאין לו אלא כבודו העצמי, היא כשאין עונים לו על ברכתו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר