א ועוד בעניינים אלה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיהו נו, ז), "בית תפלתם" לא נאמר, אלא "בית תפלתי", מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל.

ועל כך שואלים: מאי מצלי [מה הוא מתפלל], מה אומר הוא בתפילתו, ולאן היא פונה?

אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב, כך אומר הוא: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי על עם ישראל בשל חטאיו, ויגולו רחמי על מדותי שעל פיהן משלם ה' מדה כנגד מדה (אבודרהם), ואתנהג עם בני (עם ישראל) במדת הרחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין".

וכעין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול: פעם אחת, ביום כיפורים אחד, נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, וראיתי בחזון את אכתריאל יה ה' צבאות שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא המבטאים את שלטונו העליון, שהוא יושב על כסא רם ונשא (עיין ישעיהו ו׳:א׳), ואמר לי: "ישמעאל בני, ברכני"! אמרתי לו כנוסח תפילתו: "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין". ונענע לי הקדוש ברוך הוא בראשו, כמרוצה מן הברכה הזו. וקמשמע לן [והשמיע לנו] חידוש בפרטי המעשה בזה, ש"נענע לו הקדוש ברוך הוא בראשו" שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי ה' עצמו מבקש מהאדם שיברכנו, כל שכן אדם לאדם.

ב ועוד בענינים אלה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם ומנסים לפייס אותו בשעת כעסו, אלא מרצים אותו לאחר שירגע מכעסו — דכתיב [שנאמר] כאשר בקש משה השראת השכינה מחדש על ישראל, לאחר חטא העגל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "פני ילכו והנחתי לך" (שמות לג, יד), וכך הוא מפרשו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ("פני" של כעס "ילכו"), ואניח לך, ואמלא את בקשתך. ואף באדם יש להמתין עד שיעבור כעסו.

על כך שואלים: ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא [והאם יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא]? האפשר לדבר על המושג "כעס" אצל ה'?

ועונים: אין [כן], דתניא [כפי ששנינו בברייתא] שנאמר "אלהים שופט צדק ואל זעם בכל יום" (תהלים ז, יב), הרי שיש זעם לפניו.

וכמה משך זעמו — רגע. וכמה זמן הוא רגע — אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע. ומוסיף: ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה שבה זועם הקדוש ברוך הוא, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ויודע דעת עליון" (במדבר כד, טז). שאין לפרש לגבי בלעם "יודע דעת עליון" במובן הנבואי השלם.

שכן השתא [עכשיו] ברור הדבר שאפילו דעת בהמתו לא הוה ידע [היה יודע], ואם כן דעת עליון יכול אתה לומר כי הוה ידע [היה יודע]? שאם לא יכול היה לעמוד בתוכחתה של אתונו ודאי לא הגיע לידיעת "דעת עליון".

אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, ובאותה שעה היה מקלל, ומאחר שעת זעם היא לפני ה', היתה קללתו מתקיימת.

והיינו [וזהו] שאמר להו [להם] נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו, ה). מאי [מה] פירוש "למען דעת צדקות ה'" —

אמר ר' אלעזר, שאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי — לא נשתייר משונאיהם של ישראל (לשון נקיה עבור ישראל) שריד ופליט. אלא שבאותם ימים לא זעם ה' ולא יכלה קללת בלעם להתקיים.

והיינו דקאמר ליה [וזהו שאמר לו] בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג, ח), מלמד מקרא זה שכל אותם הימים לא זעם.

וכמה משך זעמו — רגע. וכמה זמן הוא רגע? על כך אמר ר' אבין ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבינא: רגע כמימריה [כאמירתו], כשיעור הזמן שנאמרת המלה "רגע".

ומנא לן [ומנין לנו] שרגע בלבד ה' רתח [כועס],? — שנאמר: "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל, ו). ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ראיה אחרת לדבר מהכא [מכאן], שנאמר: "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיהו כו, כ), הרי שזעם ה' עובר כעבור רגע.

ג ושואלים: ואימת רתח [ואימתי כועס] הקדוש ברוך הוא? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא [באותן שלוש שעות ראשונות של היום כאשר מלבינה כרבולת התרנגול ועומד על רגל אחת], שבבעלי חיים ניכרת שעת הזעם כשנראה שהחיים מסתלקים מהם, והם מחווירים לפתע.

ושואלים: כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי [שעה ושעה גם כן הוא עומד כך] ומה סימן הוא זה?

ומשיבים: יש הבדל, שכן כל שעתא [שעה] — אית ביה שורייקי סומקי [יש בה, בכרבולת, חוטים אדומים, שלא החווירו לגמרי], ואילו בההיא שעתא [באותה שעה] שהקדוש ברוך הוא כועס לית ביה שורייקי סומקי [אין בה חוטים אדומים].

ומסופר: ההוא מינא דהוה בשבבותיה [אותו מין שהיה בשכנותו] של ר' יהושע בן לוי, הוה קא [והיה הוא, אותו מין] מצער ליה טובא בקראי [אותו הרבה בכתובים], שהיה מטריד את ר' יהושע בן לוי בכפירתו ובעיוות המקראות. יומא חד שקל תרנגולא [יום אחד לקח ר' יהושע בן לוי תרנגול], ואוקמיה בין כרעיה דערסא, ועיין ביה [והעמידו בין רגלי המטה שהיה יושב עליה והסתכל בה], סבר [חשב]: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה [כאשר תבוא אותה שעה של זעם, אקללנו] ואפטר ממנו. כי מטא ההיא שעתא [כאשר באה אותה שעה] — ניים [נרדם], ועבר הזמן. אמר ר' יהושע בן לוי לעצמו: שמע מיניה [למד ממנה], ממה שנרדמתי כי לאו אורח ארעא למעבד הכי [אין זה מנהג דרך ארץ לעשות כן], שאין ראוי לקלל אנשים ואפילו הם חוטאים. שכן "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט) כתיב [נאמר], אף על הרשעים.

וגם אין ראוי לאדם להיות הגורם להענשת אחר, שכן כתיב [נאמר]: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז, כו), שאף הצדיק לא טוב שיעניש בני אדם.

ותנא [שנויה תוספתא] בביאור הטעם לזעמו של ה', משמיה [משמו] של ר' מאיר: בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא. ומאחר שדבר זה קורה בשעות הראשונות של כל יום, הרי שבאותו זמן זועם הקדוש ברוך הוא על עולמו.

ד ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: טובה מרדות (יסורים, חרטה) אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שמלקים אותו אחרים, כאשר אינו חש בלבו את הדברים. וראיה לדבר מדברי הנביא, שנאמר: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב, ט), ומועיל הדבר יותר מכמה עונשים הכתובים בפרק זה (שם יא—טו). וריש לקיש אמר והוסיף, שמן הכתובים נראה שמרדות שבלב טובה יותר ממאה מלקיות, שנאמר: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י).

ה ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי להסביר בהרחבה את בקשת משה באותה התגלות: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא באותו מעמד, ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ולא תעזבם, ונתן לו, שנאמר: "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז), ו"הלוא בלכתך עמנו" משמעו — השראת השכינה על ישראל.

בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ונתן לו, שנאמר: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שם) על ידי השראת השכינה.

ועוד בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, ונתן לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שם יג), שרצה משה להבין את סודות הנהגת העולם, ואמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, טעם הדבר הוא: צדיק וטוב לו — צדיק בן צדיק המקבל שכר גם בשל צדקת אבותיו. צדיק ורע לו — צדיק בן רשע, שמקבל עונש אבותיו. רשע וטוב לו — רשע בן צדיק, המקבל שכר בשל צדקת אבותיו. רשע ורע לו — רשע בן רשע, המקבל עונש גם בשל רשעות אבותיו.

ו ודנים בהרחבה בענין זה, אמר מר [החכם]: צדיק וטוב לו — צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו — צדיק בן רשע. על כך מקשים: איני [וכי כן הוא]? וכי נענש הבן תמיד בעוון אבותיו? והא כתיב [והרי במקום אחר נאמר]: "פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמות לד, ז), וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי [והשלכנו, הקשינו את הכתובים זה על זה],

ומשנינן [ותירצנו]: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שנאמר שה' מעניש את הבנים בעוון אבותיהם — הרי זה רק כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, והא [וזה], הכתוב השני שאין הבן נענש בעון האב — הרי זה כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כלשון הכתוב "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי" (שמות כ, ה). הרי שאין צדיק נענש בעוון אביו הרשע.

אלא, הכי קאמר ליה [כך אמר לו] הקדוש ברוך הוא למשה כשהסביר לו את דרכיו: צדיק וטוב לו — צדיק גמור, שכל מעשיו טובים הם, וגמולו כולו טוב, בעולם הזה ובעולם הבא. צדיק ורע לו — צדיק שאינו גמור, שמאחר שיש בידו מיעוט עבירות, נפרעים ממנו בעולם הזה, כדי שיהא ראוי לחיי העולם הבא. וכן רשע וטוב לו — רשע שאינו גמור, שעל מיעוט הזכויות שבידו משלם לו ה' בעולם הזה, שלא יהא זכאי לקבל שכר בעולם הבא, ואולם רשע ורע לו — רשע גמור, שכיון שאין בידו מצוות — כל ימיו רעים (מהרש"א).

ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' מאיר, שאמר ר' מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שמילא הקדוש ברוך הוא שתים מבקשותיו של משה, והבטיחו שתשרה שכינה על ישראל ושלא תשרה על אומות העולם. ואולם לא הודיעו את דרכי הנהגתו, שבתשובת ה' למשה נאמר: "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שם לג, יט), שמשמעו שה' חונן על פי דרכו לכל אדם אף על פי שאינו הגון, שלעיני האדם אינו נראה כראוי לחנינה, וכן "ורחמתי את אשר ארחם" — אף על פי שאינו הגון. ולדעת ר' מאיר, אפילו למשה רבינו לא נתגלה סוד דרכי ההשגחה. ומוסיפים להביא עוד מאמרי חכמים בביאור מקראות הצריכים הבהרה באותו ענין.

על מאמר ה' למשה "ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (שם שם, כ), תנא משמיה [שנה חוזר המשניות משמו] של ר' יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי להראותך את כבודי בסנה — לא רצית, וכפי שנאמר: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלהים" (שם ג, ו), על כן עכשיו שאתה רוצה, שכן בקשת "הראני נא את כבודך" — איני רוצה. שדן ר' יהושע בן קרחה לחובה את הימנעות משה רבינו להביט אל כבוד ה' כשה' מתגלה אליו, וחפץ בקרבתו.

ופליגא [חלוקה] דעה זו על דברי ר' שמואל בר נחמני שאמר משמו של ר' יונתן, שאמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: בשכר שלש זכה לשלש, דווקא בגלל ענוות משה שהסתיר פניו זכה לכל הגילויים הגדולים.

בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" — זכה מדה כנגד מדה לקלסתר פנים, שיהיו פניו מאירות. בשכר "כי ירא" — זכה ל"וייראו מגשת אליו" (שם לד, ל). בשכר שנמנע "מהביט" — זכה ל"ותמנת ה' יביט" (במדבר יב, ח).

ומה ראה משה? על כך נאמר "והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג, כג). אמר רב חנא בר ביזנא, אמר ר' שמעון חסידא [החסיד], את הדימוי הזה "וראית את אחורי" יש לבאר כך: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין שכן קשר התפילין נמצא מאחורי הראש, וכבר נאמר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין.

ז ועוד בקשר לנושא זה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, שהבטיח טוב לאדם או לאומה, ואפילו היתה הבטחה זו על תנאי וכאפשרות בלבד, ולא כהבטחה מוחלטת — לא חזר בו מהבטחה זו, וסופה שהיא מתקיימת.

מנא לן [מנין לנו] שכן הדבר — ממשה רבינו, שכן נאמר במשה שהבטיחו "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" (דברים ט, יד). ואף על גב דבעא [אף על פי שביקש] משה רחמי עלה דמלתא ובטלה [רחמים על הדבר ובטלו] ולא נתקיימה הגזירה בישראל, אפילו הכי [כך] — אוקמה בזרעיה [קיימה בזרעו], שזרעו של משה נעשה "גוי עצום ורב ממנו" — מששים ריבוא של ישראל במדבר. שנאמר: ברשימות יחס הלויים "בני משה גרשום ואליעזר. ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ולא היו לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה" (דברי הימים א, כג, טו–יז)

ותני [ושנה] רב יוסף ברייתא: "למעלה" — מששים רבוא, ודבר זה נלמד בדרך הגזירה השווה, אתיא [באה] מלימוד והשוואה של "רביה" "רביה". שכן כתיב הכא [נאמר כאן]: "רבו למעלה", וכתיב התם [ונאמר שם]: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז), וכשם שבני ישראל במצרים היו ששים רבוא, כן גם "רבו למעלה" שבבני רחביה מציין שרבו למעלה משישים רבוא.