א עד כאן הובאו דברים שאמר ר' יוחנן בשם התנא ר' יוסי, ומעתה מביאים מה שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא "אדון", שלא נזכר שם זה, עד שבא אברהם וקראו "אדון", שכן נאמר: "ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח).

זכותו זו של אברהם מוזכרת במאמר אחר, שאמר רב: אף דניאל לא נענה בתפילתו אלא בשביל אברהם, שכן נאמר: "ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני" (דניאל ט, יז), שלכאורה אין לשונו של פסוק זה כראוי כי "למענך" מבעי ליה [צריך, ראוי היה לו לומר], "והאר פניך על מקדשך השמם למענך".

אלא יש בכך רמז — למען אברהם שקראך "אדון". וציין דניאל שם זה, על מנת להזכיר בכך את זכות אברהם, שתעמוד לו בתפילתו.

ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו — שנאמר: "פני (=כעסי) ילכו והנחותי לך".

ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בענין דומה: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא בלשון זו של הכרת טובה ותודה, עד שבאתה (באה) לאה והודתו, שכן נאמר: "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כט, לה).

ב מכיון שהוזכר שמו של יהודה בן לאה, והטעם לשמו, מביאים עוד אודות שמות אחרים, ובכלל זה ראובן. אמר ר' אלעזר: את שמו של ראובן יש לראות כדבר נבואה שיצא מפיה של לאה, שכך אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי (אבי בעלי, יצחק. והרי זה כינוי רומז לעשו) שאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה [אף על פי שמדעתו מכר את בכורתו] לאחיו יעקב, דכתיב [כפי שנאמר]: "וימכר את בכרתו ליעקב" (בראשית כה, לג), מכל מקום חזו [ראו] מה כתיב ביה [נאמר בו]: "וישטם עשו את יעקב" (שם כז, מא), ולא רק על ברכת יצחק חרה לעשו, אלא אף על דבר אחר,

וכתיב [וכנאמר] קודם לכן: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי " (שם שם לו), שאף על הבכורה שמכר, לא ויתר.

ואילו בני, ראובן, אף על גב דעל כרחיה שקליה [אף על פי שבעל כרחו לקח] יוסף לבכירותיה מניה [את בכורתו ממנו], דכתיב [שכן נאמר]: "ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל" (דברי הימים א ה, א) אפילו הכי [כן] — לא אקנא ביה [נתקנא בו], דכתיב [שכן נאמר] כאשר רצו אחי יוסף להרגו: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש " (בראשית לז, כא). ועוד בענייני מדרש שמות. מוזכר שמה של

רות, ושואלים: מאי [מה] משמעות השם "רות"? אמר ר' יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. ו"רות" משמעו: המרווה.

על עיקרם של מדרשי שמות אלה ששמו של אדם מבטא במרומז את העתיד לקרות לו, שואלים: מנא לן דשמא גרים [מנין לנו שהשם גורם]? אמר ר' אליעזר, שכך אמר קרא [הכתוב]: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, ט), אל תקרי [תקרא] "שמות" אלא "שמות", והשמות הניתנים לבני אדם הלא הם "מפעלות אלהים בארץ".

ג ועוד דברים באגדה שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה (גידול בנים קלוקל) בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג שהיא הגדולה במלחמות, ושיאם של חבלי המשיח. שכן נאמר: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהלים ג, א), וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק של אחריו]: "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" (תהלים ג, ב), ואילו גבי [אצל] מלחמת גוג ומגוג הרמוזה בפרק ב' בתהלים, כתיב [נאמר]: "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו... יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (שם ב, ב-ד), ואילו הלשון "מה רבו צרי" לא כתיב [נאמר] במזמור זה, שכן מלחמת גוג ומגוג אינה כה מכאיבה ומצערת כצער גידולו בבית של בן משחית כאבשלום.

על הלשון בתחילת מזמור זה, שהיא גם כותרתו, תוהים: נאמר "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", "מזמור לדוד"?! וכי מה מקום יש בהזדמנות זו למזמור? והלא "קינה לדוד" מיבעי ליה [צריך, היה לו לומר]!

על כך אמר ר' שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? — לאדם שיצא עליו שטר חוב, שנדרש הוא לשלם את המלווה הכתוב בשטר. קודם שפרעו היה עצב, מפני הדאגה אלו מכשולים יבואו לו עם פרעון השטר, ואולם לאחר שפרעו הוא שמח.

ואף כן היה דוד, כי כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא על ידי נתן הנביא לאחר חטא בת שבע: "הנני מקים עליך רעה מביתך" (שמואל ב יב, יא) היה דוד עצב, כי אמר: שמא עבד או ממזר הוא זה שיקום מביתי, שאדם פחות שכזה לא חייס [חס] עלי, וינהג באכזריות יתירה. ואולם כיון דחזא [שראה] דוד שאבשלום הוא זה שבו נתקיימה הנבואה — שמח, שכן היה בטוח שאבשלום יחוס עליו. משום הכי [כך] אמר לשון "מזמור", להודות לה' שעונשו בא בדרך זו, הקלה יותר.

ד ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מותר להתגרות (לריב) ברשעים בעולם הזה, שאף שדרך רשעים צלחה, מותר להתגרות בהם, ואינו צריך לחשוש מפניהם (מהרש"א), שכן נאמר: "עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד).

כעין זה תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' דוסתאי בר' מתון אומר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: "עזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם". ואם לחשך (ילחש לך, יאמר לך) אדם לומר כנגד זה: והא כתיב [והרי נאמר] "אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה" (תהלים לז, א) ומפרשו שאין לריב עם הרשעים, אף לא להיות קנאי כנגד עושי עוולה — אמור לו: מי שלבו נוקפו (מכה אותו) מתוך פחד אומר כן. אלא פירוש הפסוק כך הוא: "אל תתחר במרעים" — אל תעשה עמם תחרות של מעשים רעים, להיות כמרעים, ו"אל תקנא בעשי עולה" — להיות כעושי עולה.

וכראיה לפירוש המלה הכתוב אומר במקום אחר: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז) הרי שפירוש "יקנא" לענייננו הוא לרצות להיות כמרעים, ומזה מזהיר המקרא. מאימרות אלה נראה שצריך להלחם ברשעים.

ושואלים: איני [כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו — אל תתגרה בו, שכל עוד הכל מאיר לו פנים, ואף השעה—הזמן, שוחק לעומתו, אין סיכוי להצליח במלחמה בו, שנאמר: "יחילו דרכיו בכל עת מרום משפטיך מנגדו, כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י, ה) וכך פירושו של פסוק: "יחילו דרכיו" — יעשו דרכיו חיל, בכל עת. ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו", כלומר, שכאילו המשפט מורם עליו ואינו נוגע בו. ולא עוד אלא שרואה במפלת צריו, שנאמר: "כל צורריו יפיח בהם"!

ביישוב הסתירה מוצעים כמה הסברים: לא קשיא [אינו קשה, יש אפשרות להבין כך] הא [זה] שאמרנו שיש להיזהר מלהתגרות ברשע, הרי זה במילי דידיה [בדברים שלו, בענייניו הפרטיים], שגרם לו רעות, והא [וזה] שאמרנו שמצוה להלחם בו הרי זה במילי דשמיא [בדברי שמים].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא במילי דשמיא [זה וזה בשתי האמרות מדובר בדברי שמים], ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא יש להבחין כך: הא [זה] שאמרנו שאין להתגרות ברשע הרי זה ברשע שהשעה משחקת לו, והא [וזהו] שאמרנו שמותר להתגרות ברשע הרי זה ברשע שאין השעה משחקת לו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה, שתי האמרות] מדברות ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא [ואין הדבר קשה], אלא שחשוב לדעת מי הוא הנלחם ברשע; הא [זה], שאמרנו שמותר להתגרות ברשע, הרי זה בצדיק גמור המתגרה בו, שלא יאונה לו כל רע, והא [וזה], שאמרנו שאין להתגרות ברשע, הרי זה בצדיק שאינו גמור. וראיה לכך ממה שאמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג), והדבר לכאורה תמוה, שכן וכי רשע בולע צדיק? והא כתיב [והרי נאמר]: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" (תהלים לז, לב—לג), וכתיב [ונאמר]: "לא יאנה לצדיק כל און" (משלי יב, כא). אלא הדגיש הכתוב ואמר "כבלע רשע צדיק ממנו", לומר: צדיק ממנו, ואולם אינו צדיק מוחלט — בולע הרשע, אך צדיק גמור — אינו בולע.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], שהרשע יכול לבלוע את הצדיק כי שעה משחקת לו — שאני [שונה], שכשהשעה משחקת לו, שונים הדברים מן הרגיל, ואפילו צדיק יכול להינזק (ברכת ה').

ה ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי: חשובה היא קביעת מקום לתפילה עד שכל הקובע מקום לתפלתו — אויביו נופלים תחתיו. שחשובה היא קביעת מקום בתפילה, ורמז לדבר ממה שנאמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו" (שמואל ב ז, י), ועל ידי קביעת מקום זו יזכו למה שנאמר בהמשך הכתוב: "ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה". פסוק זה שהובא אגב הדרשה, שימש מקום להערה נוספת.

רב הונא רמי [השליך הראה סתירה] שבספר שמואל כתיב [נאמר] פסוק זה הלשון "לענותו", ואילו בספר דברי הימים (א יז, ט) כתיב [נאמר]: הלשון "לכלותו" במקום "לענותו".

ויישב: בתחילה — לענותו, זו היא המחשבה הראשונה של שונאי ישראל ולבסוף — לכלותו, שהם מתכוונים להשמיד לגמרי את העם.

ו ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, כלומר, לשמש את הרב ולהיות בחברתו גדול יותר מלקבל את דברי התורה שבפיו. שלימוד התורה הוא רק חלק מדרך החיים, והמשמש את הרב לומד ממעשיו כמו בדבריו את הדרך בה ילך. ולמדים זאת ממה שנאמר בכתוב המדבר בשבח אלישע: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (מלכים ב ג, יא). "למד" מאליהו לא נאמר, אלא "יצק" — מלמד פסוק זה שגדולה שמושה של תורה כיציקת מים על ידי מלמדיה יותר מלמודה, ובגלל שימוש זה נשתבח אלישע.

ז בהמשך מאמרי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי, מובא מעשה שעיקרו נסב על דברי ר' שמעון. אמר ליה [לו] רב יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי [מה הטעם אין אדוני בא לבית הכנסת להתפלל]? אמר ליה [לו] רב נחמן: לא יכילנא [איני יכול], משום חולשה, אמר ליה [לו] ר' יצחק: לכנפי למר [שיאספו לאדוני] עשרה אנשים וליצלי [ויתפלל] במנין בביתו. אמר ליה [לו] רב נחמן: טריחא לי מלתא [קשה עלי הדבר] להטריח את הציבור ולהביא את המתפללים אלי (סמ"ג). הציע לו ר' יצחק אפשרות אחרת: ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר [ויאמר אדוני לשליח הציבור שבזמן שמתפלל הציבור יבוא ויודיע לאדוני] שיוכל להתפלל באותה שעה שהציבור מתפלל בה.

כשראה רב נחמן שר' יצחק מתאמץ למצוא דרך שיוכל להתפלל עם הציבור, שאלו: מאי כולי האי [מה כל זה], מה טעם להשתדלות יתירה זו? אמר ליה [לו] שכך אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: